בואו נדבר על הפיל שבחדר. בואו נדבר על הסכם ממון. הנייר הזה שמנציח את הפערים בין בני הזוג גם כשהחיים כבר עלו על מסלול אחר. השלב הזה שהאהבה נאלצת לדבר בשפה של חשבונאות. השלב הזה שפתאום כסף הוא לא רק כסף, הוא גם מידת אהבה. כמה אהבת חיי יהיה מוכן לבוא לקראתי בהסכם הממון שלנו.
והנה, למרות שחלפו אי אלו שנים מאז שחתמנו על הסכם, תחושת הצריבה עדיין קיימת בי בכל פעם שאני נזכרת בתקופה העכורה הזאת של חיינו. התקופה התפרסה על פני כמה חודשים של משא ומתן עיקש שביקש לקבוע גבולות גזרה, והגבולות האלו כל יום קיימים בחיינו. נוכחים. לפעמים אפילו כואבים. רוצים דוגמה? באחד הימים כששוחחתי עם הבן שלי על בזבוזים והוצאות, הוא פתאום הזדקף ואמר, "זה בכלל לא הכסף שלך, זה הכסף של אבא".
אצל הוריי, מעמד ביניים ממוצע, כל הרכוש היה במשותף. הכול היה פשוט. מה ששלי - שלך. מה ששלנו - שלנו. לא היה לי בלקסיקון בכלל אופציה שאחיה עם מישהו ולא הכול יהיה במשותף. נהפוך הוא. הרוב לא יהיה במשותף. אינספור סדרות רומנטיות חינכו אותי שברגע שישנה אהבה, הזוג מתחתן וחי באושר ועושר. אף אחד לא מדבר על הסכם ממון. אף אחד לא עוצר את המוזיקה ברקע ואומר, "רגע, בואו נחתום על נספח ג׳".
אני זוכרת במעומעם שהפעם הראשונה שפגשתי את המינוח הזה הייתה בשנות ה-20 לחיי. מישהי שמלצרה איתי עמדה להתחתן ובן זוגה רצה שהיא תחתום על הסכם ממון. הם נפרדו. הבנתי אותה בזמנו. זה נראה לי כמו עלבון לאהבה.
באחד הימים כששוחחתי עם הבן שלי על בזבוזים והוצאות, הוא פתאום הזדקף ואמר, "זה בכלל לא הכסף שלך, זה הכסף של אבא"
שנים אחר כך פגשתי את נ׳. אהבת חיי. אבל אהבת חיי כבר נכווה ברותחין, התגרש פעם אחת וחלק את רכושו הרב עם גרושתו. הוא לא היה מוכן שוב לחלוק את רכושו. מה גם שנ׳ הוא בעל עסק מצליח מאוד, ואני בזמן היכרותנו הייתי שכירה. אומנם בתפקיד בכיר, אבל עדיין השכר שלי לא השתווה למה שהוא הרוויח. ההיגיון אומר שזה רק הגיוני ולגיטימי שאחתום על הסכם כזה נוכח הפערים בינינו. אבל הרגש מתנפץ כשחלום חיי השותפות בסגנון "אני ואתה נגד העולם", הולך ומתפוגג.
כשאתה חותם על הסכם ממון, אתה לא יודע מה יהיה בעתיד אבל אתה צריך לנחש מה יהיה כדי לדאוג שהעתיד שלך יהיה בסדר. שעות של שיחות לא נעימות על מה יקרה אם ניפרד, מה יקרה כשיהיו ילדים. שעות של ויכוחים של 'את תקבלי כך או אחרת', גרמו לכל האוויר לצאת מהריאות. זאת תחושה של מלחמה מתישה, ואת תוהה האם כך ייראו חיי הנישואין שלך, עוד לפני שהם באמת התחילו.
האמת? כל הוויכוחים האלו זה לא הדבר הכי כואב. הדבר הכי משמעותי והכי כואב שקורה בעקבות הסכם כזה הוא שלא משנה מה טיב היחסים שלכם, כמה אתם אוהבים או כמה ילדים נולדו לכם, תמיד יהיה ביניכם פער. אף פעם לא תהיו שווים. הפער הזה מונצח שחור על גבי לבן בחוזה, אבל יותר מזה - הוא קיים באוויר שמפריד ביניכם, והוא זה שמבנה את מארג הכוחות ואת חלוקת התפקידים בבית.
יש לי חברה שרצתה להיפרד מבעלה. היא לא עושה את זה. אם ייפרדו היא לא תוכל להרשות לעצמה לחיות כפי שהתרגלה בכל שנות נישואיה, ולא תוכל לאפשר לילדיה את כל הטוב שהם מקבלים עכשיו. אז היא נשארת, וסובלת.
חברה אחרת נאלצה לחתום על הסכם ממון אחרי שבעלה עשה אקזיט, כשהם כבר היו נשואים עם שני ילדים. באמצע החיים המשותפים , הוא הגיע עם הסכם ממון, כדי שחס וחלילה היא לא תזכה בנתח גדול מידי מהאקזיט שעשה. זאת הייתה סטירה מצלצלת. אני לא בטוחה שעד היום היא התאוששה.
דווקא כשהצד הנשי הוא זה שמגיע עם כסף, הנטייה היא לא לחתום על הסכם ממון. נשים נוטות יותר למען שוויוניות ביחסים. פחות גרידיות, יותר רומנטיקה. כמובן שמה שאני אומרת הוא מידע אישי ולא מבוסס אמפירית.
לפני כמה זמן קראתי כתבה על מישהי שמחנכת נשים להיות מעורבות בכל מה שקשור לכספים של הבית. לדעת את כל הסיסמאות לחשבונות בנק , לדעת על כל החסכונות, פנסיות וכדומה, כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו, את תהיי בשליטה, תדעי להתנהל ותצליחי להסתדר.
רעיון יפה לזוגות רגילים, לא לזוגות שיש ביניהם מחיצה בלתי נראית של כספים שהם רק שלו. ומה אם אין לך גישה לכל חשבונות הבנק? מה אם חלק מהחשבונות שייכים לבעלך בלבד? את תמיד חיה בתחושה שיש חור שחור שאליו אין לך גישה. את יכולה להיות האישה הכי פמיניסטית, מתקדמת ומשכילה, ועדיין לא תוכלי לגעת או לראות את חלקת האלוהים שלו. כי היא שלו בלבד.
