באחד הלילות האחרונים, בין האזעקות, ניסינו להבין מתי נוכל להיפגש. לא לחופשה, לא לסוף שבוע, אפילו לא לארוחת ערב, רק להיפגש. פתחנו יומנים, עברנו בין זמני שהות, בתים, ממ"דים, שעות עבודה וילדים, עד שהבנו שיש סיכוי שלא נתראה לפחות עשרה ימים.
דווקא עכשיו, כשאנחנו כל כך רוצים לעזור האחד לשנייה, להישען ולפרוק, הסיטואציה לא מאפשרת לנו. למזלנו (או שלא) אנחנו כבר מספיק מנוסים מהשנתיים וחצי האחרונות, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית, אז לא נתנו למצב הקיים להוריד אותנו.
אנחנו זוג בפרק ב'. לזיו יש בת ובן, לי יש שתי בנות. אנחנו לא גרים יחד ולשנינו אין ממ"ד בדירה. המשמעות המעשית של זה, כפי שיודעים הורים בישראל, היא ריצה למקלט, לילות שבורים, ילדים דרוכים והורים עייפים. לאבי ילדיה של זיו ולאם בנותיי יש ממ"ד, לכן הילדים העדיפו להיות שם. זו לא הייתה בחירה טעונה אלא בחירה הורית ברורה. פחות מעברים, פחות פחד, יותר רצף.
כדי לא להיעלם מהימים האלה של הילדים, וכדי לעזור להם לעבור אותם עם כמה שיותר יציבות, כל אחד מאיתנו הוזמן להיות שם איתם, לישון שם, לתמוך, להחזיק שגרה בתוך מצב מאוד לא שגרתי.
הורה לא מפסיק להיות הורה רק מפני שיש פרק ב'. להפך. דווקא כשהחיים מתערערים, המערכת ההורית עולה לקו הראשון, וכל השאר נדרש להסתדר סביבה
מבחוץ זה אולי נשמע מבלבל, אך מבפנים זה היה ברור מאוד. הזוגיות הקודמת הסתיימה, אבל המשפחה לא מסתיימת אף פעם. היא שינתה צורה, אך לא נעלמה. ברגעי חירום, האמת הזאת בולטת אפילו יותר. הורה לא מפסיק להיות הורה רק מפני שיש פרק ב'. להפך. דווקא כשהחיים מתערערים, המערכת ההורית עולה לקו הראשון, וכל השאר נדרש להסתדר סביבה.
חזרה לאחריות ההורית
חשוב לומר גם את מה שפחות נעים להודות בו: הדבר הזה התאפשר רק מפני שאנחנו נמצאים ביחסים טובים עם בני ובנות הזוג הקודמים שלנו. לא יחסים מושלמים, אבל יחסים מספיק יציבים כדי לשים את הילדים במרכז. אילו היינו בתוך סכסוך מתמשך, חשדנות או תקשורת לקויה, הימים האלה היו יכולים להפוך בקלות לסיוט - במקום רצף, הילדים היו נגררים בין בתים. במקום שיתוף פעולה, הם היו פוגשים מאבק. ובמקום תחושת ביטחון, היה עלול להיווצר ריחוק מאחד ההורים, רק מפני שבבית שלו אין ממ"ד.
מצב חירום לא יוצר את המבנה המשפחתי. הוא חושף אותו. וכאן נמצאת גם הנקודה המקצועית שחשוב לנו להעביר: בזמן חירום, ההיררכיה הרגשית משתנה. המערכת ההורית קודמת עכשיו למערכת הזוגית. לא מפני שהזוגיות לא חשובה, אלא מפני שיש משהו דחוף ממנה.
כל מי שעבר תהליך גירושין וחי כך, יודע שזו לא חזרה לזוגיות הקודמת, אלא חזרה לאחריות ההורית. מי שלא מבדיל בין שתי התנועות האלה, עלול לפרש שיתוף פעולה כהתקרבות רגשית
עבור בני זוג בפרק ב' זה עלול להיות רגע עדין מאוד: לינה בבית של הגרוש או הגרושה, שיחות תכופות, החלטות משותפות סביב הילדים, כל אלה יכולים לעורר קנאה, בדידות, חרדה, ואת השאלה שלא תמיד נעים לומר בקול: איפה אני בתוך הסיפור הזה?
אבל כל מי שעבר תהליך גירושין וחי כך, יודע שזו לא חזרה לזוגיות הקודמת, אלא חזרה לאחריות ההורית. מי שלא מבדיל בין שתי התנועות האלה, עלול לפרש שיתוף פעולה כהתקרבות רגשית. מי שמבין את ההבדל, יכול לראות שדווקא התפקוד ההורי הוא הדבר שמגן עכשיו על הילדים.
המחקר מחזק את זה. מחקר ישראלי שפורסם ב-2026 בכתב העת Frontiers in Psychology על ידי חוקרות מהמרכז האקדמי רופין, בדק 135 אמהות וילדים בני שנתיים עד שמונה ממרכז הארץ, שנחשפו מדי יום לאזעקות וירי טילים בחודש הראשון של מלחמת "חרבות ברזל".
49 אחוז מהאמהות היו מעל הסף הקליני לחרדה, ו-65 אחוז מהילדים היו מעל הסף הקליני למצוקה רגשית. אבל הממצא החשוב יותר היה אחר: הקשר בין חרדת האם לבין מצוקת הילד הופיע רק במשפחות שלא ניהלו עם הילדים שיחה על המלחמה. כשהייתה שיחה מותאמת גיל, הקשר הזה כבר לא היה מובהק. כלומר, לא רק האיום משפיע על הילדים, אלא גם הדרך שבה המבוגרים מחזיקים אותו ומתווכים אותו.
2 צפייה בגלריה
דניאל וזיו. מבינים שכעת הזמן לחזור לאחריות ההורית ולתעדף את ההורות על מערכת היחסים
(צילום: רועי טוכבנד)
אותו עיקרון שמציג המחקר, נכון גם לפרק ב': לא די לומר "יהיה בסדר". במצבים כאלה צריך פחות כוונות טובות ויותר בהירות. לומר במפורש מה קורה עכשיו, למה זה קורה, ומה לא קורה. לומר: אני ישן שם כי הילדים צריכים אותי, לא כי אני חוזר למשהו שנגמר. לומר: אני מבינה שההורות קודמת עכשיו, אבל אני צריכה להישאר חלק מהתמונה ולא לגלות בדיעבד מה קורה.
דווקא בזמן כזה, שקיפות היא לא מחווה יפה, אלא מנגנון הגנה. אך גם הגבולות חשובים: איך מעדכנים, מתי משתפים, ואיפה עובר ההבדל בין פרטיות לגיטימית, לבין סוד שמתחיל לשחוק אמון. לפעמים משפט אחד שנאמר בזמן מונע פרשנות שלמה שנבנית בשקט.
ילדים לא צריכים שההורים שלהם יחזרו להיות זוג. הם צריכים שההורים יצליחו להישאר צוות. כל זה נכון ביתר שאת במצבי מלחמה וסטרס
גם מה שקורה אחרי פרידה מוכר היטב במחקר: מטא אנליזה שפורסמה ב-2020 בכתב העת Clinical Psychology Review ניתחה 115 מדגמים, שכללו יחד מעל 24 אלף משפחות בהן ההורים התגרשו. באותה מטא אנליזה נמצא כי קונפליקט בין ההורים לאחר הפרידה קשור באופן עקבי לקשיי הסתגלות אצל ילדים. עוד עלה שהקשר הזה עובר דרך איכות ההורות שאחרי הפרידה: יותר עוינות, יותר טשטוש תפקידים ופחות ויסות הורי נקשרו ליותר קשיים רגשיים והתנהגותיים אצל ילדים. במילים פשוטות - הילדים לא צריכים שההורים יחזרו להיות זוג. הם צריכים שההורים יצליחו להישאר צוות. כל זה נכון ביתר שאת במצבי מלחמה וסטרס קיצוני.
בסופו של דבר, משבר לא רק מכניס לחץ הביתה. הוא מגלה מה בנוי היטב ומה בנוי רעוע. הוא מגלה אם יש מספיק אמון כדי להכיל מורכבות, בלי לקרוס לתוכה, והוא מזכיר שלפעמים בגרות זוגית לא נמדדת בכמה זמן הצלחנו לגנוב לעצמנו בתוך הכאוס, אלא ביכולת לא להיבהל כשבן הזוג נדרש עכשיו קודם כל להיות הורה.
זה נכון במיוחד למשפחות בפרק ב', אבל לא רק להן. בכל בית שיש בו ילדים, מצב חירום בודק לא רק את עוצמת הפחד, אלא גם את איכות הקשר, את הבהירות, ואת היכולת של המבוגרים לבחור באחריות בלי להפוך אותה להיעלמות. לפעמים זה כל ההבדל בין תקופה קשה שעוברים יחד, לבין סדק שנשאר שם, הרבה אחרי שהאזעקות נגמרות.
דניאל הרוש הוא מגשר, מומחה בגישור גירושין ובתהליכי פרידה. זיו ברקוביץ היא יועצת זוגית, מתמחה בתקשורת מקרבת
