"בחודש הראשון למלחמה חזרו לי התקפי החרדה ורגשות האשמה, שכבר חשבתי שהצלחתי לטפל בהם ולהוציא אותם מהמערכת. יחד עם רגשות האשמה חזרו גם הסיוטים בלילה. פתאום התחילו לעלות לי פלאשבקים מהמשימות הכי קטנות שעשיתי במהלך השירות הצבאי שלי בעזה, כמו סתם שמירה במוצב בלילה שכביכול לא קרה בו כלום, אבל בעצם קרה המון", מספר איתי וולמן (39), שחקן ויוצר הסובל מפוסט-טראומה, כתוצאה משירותו הצבאי כלוחם בגבעתי בעוטף עזה.
"המלחמה הזאת מציפה אצלי את הרגעים הכי קטנים, שהיום אני מבין שהיו גדולים, והיו לי אירועים כאלה לכל אורך השירות הצבאי. כל השירות שלי סבב סביב בומים. בומים של פצמ"רים, של נשקים, של מטענים. חווינו 'צבע אדום' ואזעקות על בסיס יומי. לקחתי חלק בשירות שלי גם בהתנתקות וגם במלחמת לבנון השנייה, אבל גם בין שני האירועים הגדולים האלה, השירות שלי עצמו היה מלא באירועים טראומטיים. כשהשתחררתי ונסעתי לטיול אחרי צבא, חוויתי בדרום-אמריקה את הפלאשבק הראשון, אבל אז עוד לא הבנתי מה אני חווה".
"במשך חצי שנה הייתי בעיקר מתחת לשמיכה. הכול היה טריגרי"
איתי הכיר את זוגתו, רותם, לפני 12 שנה. שניהם למדו יחד משחק, הפכו לשותפים לדירה והתאהבו. לא הרבה זמן אחר כך הם התחתנו ונולד להם ילד, יונתן, כיום בן חמש. רותם היא בימאית ומורה לתיאטרון, איתי הוא שחקן ויוצר, והשניים מתגוררים בכפר סבא.
איך המלחמה משפיעה כרגע על היחסים בבית בעקבות הפוסט-טראומה של איתי?
רותם: "בחודש הראשון למלחמה זה היה מאוד מורגש. לא היו מסגרות והילד היה בבית. היינו כולם סגורים ביחד, ואז התחילו לצוף לאיתי קשיים שהתבטאו בעצבים. בעבר הצלחנו לצאת מהחיכוכים האלה, שמעלים הרבה מאוד כעסים בינינו, אבל היום הילד שלנו נמצא בגיל שמעורר אצל כל הורה קושי, ואצל הורה שמתמודד עם פוסט-טראומה זה פי כמה יותר מורגש. היה קשה לאיתי להרים את עצמו ולתפקד".
מתי נודע לך שאיתי סובל מפוסט-טראומה?
"ידעתי מההתחלה שזה משהו שקיים, אבל לא הבנתי מה המשמעויות שמאחורי זה. עם השנים גיליתי עוד רבדים".
רותם: "למדתי שהרבה דברים שחשבתי שהם חלק מהאישיות שלו, כמו סף מאוד נמוך של עצבים ואימפולסיביות, הם לא באמת חלק ממי שהוא, אלא סימפטומים של פוסט-טראומה"
מה למשל התגלה לך?
"אחד הטריגרים אצל איתי הוא נושא הנהיגה. הרבה פעמים היו לו סיוטים בלילה שגרמו לו לעשות פעולה פיזית של לחיצה על ברקס מתוך שינה, וזה היה הדבר הראשון שהרגשתי. בהמשך למדתי שהרבה דברים שחשבתי שהם חלק מהאישיות שלו, כמו סף מאוד נמוך של עצבים ואימפולסיביות, הם לא באמת חלק ממי שהוא, אלא סימפטומים של פוסט-טראומה".
איתי: "תוך כדי הלימודים סיפרתי לרותם על הפוסט-טראומה ואפילו כתבתי על זה מונולוג בבית הספר למשחק. הבעיה הייתה שהבנתי מה עובר עליי, ובכל זאת לא הסכמתי ללכת לטיפול. בשלב מסוים, כל המחשבות שהדחקתי עלו, ושם משהו התפרץ. במשך שנה חצי הייתי בעיקר מתחת לשמיכה. בקושי יצאתי מהבית. הכול היה טריגרי. כל בום, כל אמבולנס, כל אופנוע".
רותם, איך הגבת לסבל הזה?
"השנה הקשה שאיתי חווה גרמה לו לאבד עבודות. הוא לא היה יוצא לעבוד, וגם כשעוד היינו איכשהו משיגים לו עבודה קטנה, הוא לא הצליח להתמיד ולפעמים גם לא הגיע. בשלב הזה היינו כבר נשואים, ואני עבדתי המון. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בלילה. יום אחד, כשהוא לא התעורר לעבודה, החלטתי שאני אורזת את הדברים שלי והולכת לכמה לילות לאימא שלי. איתי תפס אותי ואמר, 'אל תלכי. אני לא אחזיק מעמד אם תלכי'. עד היום אני לא יודעת להצביע על מה השאיר אותי שם, אבל בסוף איתי הסכים ללכת לטיפול, ומאז ועד היום הוא בטיפול אצל פסיכולוגית באופן קבוע. הוא מצא עבודה קבועה שסיפקה לנו הכנסה נורמלית, ומשם הוא התחיל להתייצב. זאת הייתה נקודת המפנה מבחינתנו".
3 צפייה בגלריה
איתי וולמן, מתוך ההצגה "אל תקרא לי פסטרמה". "המלחמה החזירה את הסיוטים"
(צילום: יונתן בוגר)
איתי: "אחרי בית ספר למשחק ניסיתי ניסיתי להשתלב בעולם המשחק, דרך כל מיני הפעלות לילדים. אבל בגלל שאין לי רישיון נהיגה בעקבות הפוסט-טראומה, אני לא נייד וצריך לאסוף אותי. ביום המדובר הייתי אמור לצאת להפעלה ולהרוויח כמה מאות שקלים, שיכלו מאוד להקל עלינו מבחינה כלכלית, אבל לא התעוררתי להסעה ופוטרתי".
איך הטיפול השפיע עליך?
"תחילת הטיפול הייתה מאוד קשה. זה גרר רגרסיות והמצב שלי נהיה יותר גרוע לפני שהוא השתפר. לפחות 10 שנים אחרי השחרור ישנתי בין שעה לשלוש שעות בלילה. לכן, לפתוח את הפצע בטיפול גרם לי בחודשים הראשונים לא לישון אפילו את אותן שלוש שעות מסכנות שכן הייתי ישן לפני כן. זה גרר כמובן גם בעיות בעבודה. הייתי ברמן והגעתי למשמרות הרוג מעייפות ועשיתי הרבה טעויות. קרו כמה פעמים שהעיפו אותי הביתה ממשמרת".
איתי: "במשך שנה חצי הייתי בעיקר מתחת לשמיכה. בקושי יצאתי מהבית. הכול היה טריגרי. כל בום, כל אמבולנס, כל אופנוע"
מתי הטיפול התחיל לעבוד?
רותם: "כל עוד הוא התמיד והעסיק את עצמו, זה עזר מאוד. גם אם בהתחלה הייתה קצת הליכה אחורה, אחר כך כן הייתה התקדמות. איתי למד לשלוט בהתקפי החרדה שלו. לדוגמה עכשיו, ממש לפני כמה דקות, הייתה אזעקה והנה הוא יושב ומדבר והוא בסדר. בעבר אזעקה הייתה יכולה להשבית אותו לגמרי, אבל עכשיו הוא יודע לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. כנראה שאם היינו עושים את הריאיון הזה לפני שלושה שבועות, כשהיו קצת יותר אזעקות, לא היינו מצליחים בכלל לדבר. זה לא אומר שאין לו התקפי חרדה, אבל זה אומר שאיתי למד לזהות אותם, שהוא מצליח להפריד בין סירנה של אמבולנס לבין אזעקה.
"בשנים הראשונות כל סירנה של אמבולנס הייתה מבחינתו אזעקה והתראה על טילים. כל בום הכי קטן היה מקפיץ אותו וגורם לו להתקף חרדה מתמשך, שגרם לו להתנתק מהמציאות ולא לתפקד. בשנים האחרונות אנחנו חווים שוב רגרסיה מסוימת, חזרה לתגובות הכעס של פעם.
"בשנתיים-שלוש הראשונות של יונתן, איתי היה מאוד רגוע, ועכשיו הקולות והרעשים שיונתן עושה, כמו כל ילד, התחילו להקפיץ את איתי ולפעמים הוא מרים עליו את הקול. אחר כך הוא בא ומחבק ומתנצל, אבל באותו רגע הוא לא מצליח לשלוט בזה. זה מחרפן אותו".
איתי: "המלחמה גמרה לי לגמרי את שעות השינה, ואם הוא מרעיש ומעיר אותי מוקדם בבוקר, אני כבר לא ישן בכלל וקשה לי יותר לשלוט בתגובות שלי".
רותם: "בשנים הראשונות כל סירנה של אמבולנס הייתה מבחינתו אזעקה והתראה על טילים. כל בום הכי קטן היה מקפיץ אותו וגורם לו להתקף חרדה מתמשך, שגרם לו להתנתק מהמציאות ולא לתפקד"
באילו עוד אופנים הטראומה שחווית משפיעה על ההורות שלך?
"זכור לי מקרה, כשיונתן היה בן שלושה חודשים, עשינו לו מקלחת יחד ורותם הלכה רגע לחדר אחר ואני המשכתי לנגב אותו, להלביש ולחתל. פתאום היה רעש, פיצוץ מאוד חזק בשכונה שלנו, ולכמה רגעים לא הייתי בטוח איפה אני נמצא. אחר כך במשך יומיים-שלושה פחדתי לחתל אותו על שידת ההחתלה, כי פחדתי לאבד שוב הבנה של מה אני עושה ואולי להפיל אותו".
אל תקרא לי פסטרמה
לפני שנה וחצי החליטו רותם ואיתי להפוך את הסיפור הזוגי שלהם להצגה. הם כתבו יחד מחזה שנקרא "אל תקרא לי פסטרמה", שעולה הערב (א'), כחלק מפסטיבל "האזרח כאן" של תיאטרון ניקו ניתאי, בגלריית תיאטרון החנות בתל אביב. "אל תקרא לי פסטרמה" שואבת השראה מאירועים שהתרחשו בחייהם כזוג שמתמודד עם פוסט-טראומה.
רותם מביימת את ההצגה ואיתי מגלם בה את עצמו. בהצגה בת דמותה של רותם, גלי, מאיימת לפרק את הזוגיות עם שגיא, בן דמותו של איתי, הלום קרב עם פוסט-טראומה לא מטופלת, שהשלכותיה מקשות עליו לתפקד. כדי להציל את הזוגיות, שגיא מסכים ללכת לטיפול שמאפשר לו לקחת אחריות על חייו ולמצוא בעצמו מקום לפוסט-טראומה המתמשכת.
"עוד בלימודים כתבתי מונולוג של סטנדאפיסט שחווה פלאשבק במהלך הופעה", מספר איתי. "היה לי ברור שאפשר לפתח את זה למחזה, אבל לא היו לי את הכלים. בקורונה התחלנו לגעת בנושא הזה כשכתבנו יחד תוכן להרצאה. תמיד רציתי שנעבוד יחד על הצגה, ולפני שנה וחצי רותם סוף-סוף התפנתה מפרויקטים אחרים שהיו לה, והתחלנו לכתוב יחד את המחזה. עבדנו עליו חצי שנה, וכששלחנו אותו למנהלת תיאטרון ניקו ניתאי, הגברת דורית ניתאי נאמן, קיבלנו ממנה פידבק מאוד חיובי, והוחלט שנעלה את המחזה בפסטיבל 'האזרח כאן'".
3 צפייה בגלריה
איתי וולמן ויולי ליאני, מתוך ההצגה "אל תקרא לי פסטרמה". "אנשים שמכירים אותנו יזהו את הסיפורים שבהצגה"
(צילום: יונתן בוגר)
רותם: "זאת הצגה של שני שחקנים, איתי ועוד שחקנית, יולי ליאני. המחזה שזור בסיפורים שלנו כזוג שמתמודד עם פוסט-טראומה. למעשה, אנשים שמכירים אותנו ידעו לזהות את המקרים הספציפיים שמתוארים בהצגה".
איתי: "אני גם מתאר בהצגה פציעה שהדמות חוותה, שלקוחה מאירוע אמיתי שעברתי בהתנתקות".
רותם: "במקור, היינו אמורים לעלות עם ההצגה בסוף נובמבר במסגרת הפסטיבל, אבל כשהמלחמה התחילה נתקענו ואי אפשר היה להמשיך לעבוד. מצד שני, פתאום הבנו שיש לנושא הזה עוד יותר ביקוש וצורך".
איתי: "אנשים התחילו לפנות אלינו בפרטי ולבקש שנעדכן אותם מתי עולה ההצגה, ואז אמרתי, רגע, זה מקובל? זה בסדר? נפרסם עכשיו ואנשים יבואו? זה הרגיש מאוד תלוש. בהתחלה התעצבנתי אפילו מהשאלה, אבל בסוף הבנו שזה הכי קשור בעולם. להפך, אין זמן יותר רלוונטי מעכשיו לעלות עם ההצגה הזאת".
רותם: "בתי הספר היו סגורים אז לא לימדתי, וגם כל התרבות הושבתה אז ההצגות והעבודות של איתי בוטלו. זה נתן לנו פנאי להתעמק בהצגה ולהוציא אותה הכי נכונה שיש. גם התיאטרון מאוד עטף אותנו ונתן לנו את המקום לעשות נטו יצירה ונטו אמנות. יצא שהתעסקנו בנושא הכי רלוונטי וקשור למלחמה".
מאיפה הגיע הכינוי "פסטרמה"?
"פסטרמה זה קיצור של פוסט-טראומה, כינוי שגור אצל פוסט-טראומטיים שמקל עליהם קצת את ההתייחסות לעצמם ככאלה".
איתי: "שמעתי את המילה בפעם הראשונה אצל חבר'ה שהם גם פוסט-טראומטיים, שאני גולש איתם פעם בשבוע. בהתחלה, כשהם שאלו אותי, 'גם אתה פסטרמה?', לא הבנתי על מה הם מדברים. אחר כך גילינו שיש עוד מחזה שקוראים לו פסטרמה, ומדבר על תקיפות מיניות, אז החלטנו לקרוא למחזה שלנו 'אל תקרא לי פסטרמה', על משקל 'אל תקרא לי משוגע'".
רותם: "הרבה 'פסטרמות' ננעלים בתוך עצמם ולא יודעים להגיד מה מפריע להם, איך אפשר להקל ולהרגיע אותם. חשוב לשאול ואפילו להציק להם עד שיפתחו וידברו"
רותם, איך בכל זאת שומרים על הזוגיות נוכח כל האתגרים הללו?
"בראש ובראשונה תקשורת. אם אני לא יודעת מה איתי עובר, אני לא יכולה לעזור לו. זה משהו שהיה חזק בזוגיות שלנו עוד לפני שדברים התפרצו. מההתחלה שמנו דגש על תקשורת הדדית, וקבענו שאנחנו לא שומרים דברים בפנים. הרבה 'פסטרמות' ננעלים בתוך עצמם ולא יודעים להגיד מה מפריע להם, איך אפשר להקל ולהרגיע אותם. חשוב לשאול ואפילו להציק להם עד שיפתחו וידברו.
"אני לא יכולה לדעת מה עובר לאיתי בתוך הראש, אלא אם הוא מספר לי. אני גם משתפת אותו בחזרה שקשה לי. לפעמים בנות זוג לפוסט-טראומטיים מגיעות למצב שהן הולכות על ביצים לידם, כי כל דבר עלול לפגוע. חשוב להגיד גם מה אני, כבת הזוג שלו, מרגישה, ולתת גם לי מקום, כי גם אני קיימת בזוגיות הזאת".
ההצגה "אל תקרא לי פסטרמה" תעלה הערב כחלק מפסטיבל "האזרח כאן", של תיאטרון ניקו ניתאי, בגלריה תיאטרון החנות בת"א
