תמיד אהבתי בגדים ואקססוריז. אני אוהבת לראות אותם, למשש אותם (גם בעידן ה-MeToo), לענוד, לנעול, ובעיקר ללבוש אותם ולהתאימם בדמיוני לפריטים שכבר יש לי בארון –טטריס בגדים שכזה.
כשהייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית, אי שם בתחילת שנות ה-2000, הכרתי את מי שהפכה לחברתי הטובה, שגם היא, כמוני, הבינה את כוחם הטיפולי של הבגדים ויחד הסכמנו שביום מן הימים נפתח שיטת טיפול שנקרא לה בשם "קניותרפיה".
השנים חלפו, קנינו הרבה לגוף ולנפש, הארון השתנה ואיתו התפתחנו ושינינו את מה שלבשנו. בשנת 2018 אחרי שנים של קניינות רגשית, החלטתי להושיב את פרויד לצד קוקו-שאנל על הספה, ולטפל באמצעות לבוש.
טיפול משולב לבוש כמו כל טיפול, מטפל במערכות יחסים, רק שבטיפול הייחודי הזה, מערכת היחסים המטופלת היא מערכת היחסים עם הגוף, עם הלבוש, עם הנראות ועם כל המטענים שהם נושאים.
3 צפייה בגלריה
טיפול בבגדים
טיפול בבגדים
לבגדים יש כוח טיפולי
(צילום: shutterstock)
וככל מערכות היחסים, גם זו שאנחנו מנהלות עם הבגדים שלנו היא מערכת יחסים מורכבת ומשתנה – זו מערכת יחסים של אהבה, שנאה, תסכול, ביטחון וחוסר ביטחון, הסתרה ונוכחות.
אחת ממערכות היחסים שמגיעה אלי מידי שבוע לטיפול קבוצתי בכל אחד משלושת המקלטים לנשים נפגעות אלימות של עמותת "לא. לאלימות נגד נשים" המופעלים בסיוע משרד הרווחה והביטחון החברתי, היא מערכת היחסים האלימה. זו שהנשים במקלט ניהלו עם בני זוגן. המערכת שהגבילה לא פעם את זהותן, צמצמה את ארון הבגדים שלהן ובכך צמצמה מאוד זהותן - מי שהן ואת מי שהן יכלו להיות במסגרת הזוגית.
במפגש הראשון של אישה בקבוצה, אני מבקשת שתביא פריט לבוש משמעותי שהביאה מהבית למקלט. כשהיא מציגה אותו, היא מספרת את סיפור היציאה מהבית ואת סיפור הטראומה, בדרך אחרת, בטקסטיל ולא בטקסט, כשהבגדים משמשים לה שפה.
למפגשים הקבוצתיים מגיעים הרבה פריטי לבוש וכמספר הפריטים, כך מספר הסיפורים. לכל סיפור צבע ומרקם משלו.
3 צפייה בגלריה
ביגוד צבעוני
ביגוד צבעוני
בגדים הם שפה
(צילום: Shutterstock)
אחד הסיפורים שנחרטו לי בזיכרון, הוא סיפורו של בגד ים. פריט לבוש מאוד לא שגרתי שאישה מגיעה איתו למקלט. אף אחת מהנשים שמגיעות למקלט לא טועה לחשוב שהיא יוצאת לנופש. מקלט הוא אמנם מקום שבסופו יהיו לדיירות שבו יותר דרגות חופש, אבל הוא לא חופשה ולכן בגדי ים לא מגיעים אליו. האישה שהציגה את בגד הים סיפרה שהיא נישאה לא מזמן והם היו בדרכם לירח דבש, במקום שטוף שמש. כשעמדו לצאת מהבית ליעד המפנק, התפתח ויכוח שהסלים והפך אלים, והיא לקחה את המזוודה, רצה לתחנת המשטרה. משם הדרך למקלט הייתה קצרה. החליפה מלון במעון (לנשים נפגעות אלימות). בגד הים תיקשר ויזואלית את הפער בין המקום שרצתה והייתה אמורה להיות בו, לבין המקום שבו היא נמצאת בחיים. בניתוק שלו מחיי המקלט, בגד הים העביר היטב גם את הניתוק שבו הייתה נתונה, כשהעלימה עין מהאלימות שנכחה בקשר הזוגי, כבר לפני הנישואין, כשהשתיקה אותה, כשחייתה באשליה של חופש.
טראומה קשורה להשתקה, להיעדר שפה. נשים נפגעות אלימות שתקו ולא סיפרו, התביישו ולרוב הבינו שככל שימעיטו במילים וככל שיהיו פחות נוכחות, כך יעלה הסיכוי להימנע מעימות, כך יטיבו לשרוד.
כשהשפה מצטמצמת, גם הלבוש מצטמצם, מה שגורם לצמצום העצמי. בטיפול קבוצתי משולב לבוש, בחירת הבגדים מ"בוטיק המעצבות", מחסן הבגדים במקלט, הוא בחזקת תביעת בעלות מחודשת של גופן, של קולן. הוא סידור הביוגרפיה ועדכון קורות החיים הוויזואליים שלהן.
נקודת ציון נוספת שמפגישה בין השאלות איפה זה פוגש אותך לאיפה זה לובש אותך, היא ההחלטה מה ללבוש לדיונים בבית המשפט - מקום שבו האישה נשפטת גם על האופן בו היא "מדגמנת" טראומה והמקום שבו היא פוגשת לא רק את הפגיעות שלה, אלא גם את הפוגע שלה.
תיכנסו רגע לנעליים של אישה במקלט, ערב לפני דיון בבית משפט, שבו היא עומדת לפגוש לראשונה מאז שעזבה את הבית, את בן הזוג האלים.
3 צפייה בגלריה
נשים נפגעות אלימות
נשים נפגעות אלימות
האם השופט יאמין לה?
(צילום: shutterstock)
היא מתלבטת מה ללבוש ואיך "לדגמן טראומה".
היא שוהה במקלט מספר חודשים, היא מרגישה שהתחזקה, שמאמינים לה, אבל האם השופט יאמין לה?
בעולם שבו אישה נפגעת אלימות נדרשת להילחם על האמת שלה, האם הבגדים יסייעו לה בהעברת המסר או יחבלו בו? והאם עליה ללבוש בגדים השונים מהאופן בו היא מרגישה רק כדי "לדגמן" טראומה?
בבית המשפט הבגדים יהיו חלק מכתב האישום שלה ודרך להגיד דברים, שלא העזה לומר במהלך הזוגיות, והם יהיו גם ראייה לתהליך השיקום שהיא עוברת, להתחזקות שלה.
הם יהיו דרך להגיד שהיא כבר לא אותה אישה חלשה, שהיא עכשיו חזקה, שהיא הבוחרת והיא המחליטה.
אז היא נועלת נעליים שמגביהות אותה וגורמות לה לזקוף גב, מנערת את שיערה, מצמידה שפתיים כדי להיטיב את האודם שלה, וצועדת לאולם בית המשפט.
ואני, צופה בהליכה הבטוחה שלה, מקשיבה לנקישת העקבים ובאודם שמרחה על שפתיה ויודעת שגם אם היא לא תוציא מילה בדיון הזה, היא את שלה כבר אמרה.


הכותבת היא עובדת סוציאלית (MSW), מנהלת ההדרכה וההסברה בעמותת "לא. לאלימות נגד נשים", מטפלת בטיפול פרפורמטיבי משולב לבוש, מנחת קבוצות, מרצה וחוקרת היבטים ויזואליים בטיפול בנשים נפגעות אלימות