אנשים רבים מתקשים להציב גבולות בתוך קשרים רומנטיים, משום שגבול מרגיש להם מנוגד לרעיון הבסיסי של אהבה. הרי התאהבות יוצרת תחושת התמזגות, ובאהבה אנו שואפים להרגיש קרובים ומחוברים. לא בכדי אחד המשפטים שאני שומע הכי הרבה בקליניקה הוא: "אני לא אומר כלום, כי אני לא רוצה לריב". העניין הוא שלעיתים שדווקא אנשים שמפחדים מעימותים, הם פעמים רבות אלו שמוצאים את עצמם במעלה הדרך בתוך המריבות או השתיקות הקשות ביותר.
זוג עובר לגור יחד, תקופת ההתאהבות מאחוריהם, ופרויקט הקמת משפחה לפניהם. זה השלב שבו כל זוג נכנס לצומת דרכים מאוד משמעותי. דרך אחת מובילה לעבודה זוגית הכוללת אמירת אמת, הבעת צרכים, ביקורת עדינה על האחר. דרך שנייה מובילה להתחפרות במי שאנחנו, הימנעות, פחד מעימות, וריצוי.
אהבה ללא גבולות אינה אינטימיות, אלא מתכון לבלבול, תלותיות ומאבקי כוח
זוגות הבוחרים בדרך "הקלה" לכאורה, כלומר השנייה, בוחרים בשקט מדומה על פני העמקת הקשר. עם הזמן, בחירה זו תוביל לשתיקות, התרחקות הדרגתית ופגיעה ביחסי המין. היחסים יושתתו על עקרון "המכנה המשותף הנמוך ביותר", שבמסגרתו מדברים ועושים רק מה שנוח ומשותף ללא חיכוכים. הדרך הראשונה תעורר וודאי ויכוחים ופגיעות הדדיות, אך היא הופכת שני רווקים לזוג אמיתי דווקא דרך החיכוך עצמו, שמושתת על אותנטיות, חשיפה עצמית והתפתחות משותפת.
החשיבות של הצבת גבולות ליכולת לאהוב
אהבה בוגרת מקבלת ביטוי באופן שבו אנו חיים את חיינו ואת מערכות היחסים שלנו. אולי משום כך, אהבה — לעצמנו ולאחר — קשורה, בין היתר, ליכולת להציב גבולות, לשמור על מה שחשוב לנו, ולומר את האמת שלנו גם כשהיא לא נוחה. כפי שביטחון עצמי אינו מופיע לפני פעולה אמיצה אלא נבנה בעקבותיה, כך גם אהבה עצמית. פעמים רבות איננו מרגישים אותה לפני שאנו שומרים על עצמנו, מציבים גבול או מבטאים צורך חשוב. זה קורה לאחר מכן.
זאת הסיבה שבניגוד למה שרבים חושבים, גבולות לא הורסים אינטימיות — הם מאפשרים אותה. גבול אינו קיר שמרחיק אחרים מאיתנו, אלא הדרך שבה אנו מאפשרים להם להתקרב, בלי לאבד את עצמנו בדרך. אהבה ללא גבולות אינה אינטימיות, אלא מתכון לבלבול, תלותיות ומאבקי כוח.
רוב האנשים אינם מציבים גבולות בזמן. בהתחלה הם מבליגים, אחר כך הם מתחשבים, מוותרים, בהמשך הם מסבירים לעצמם למה זה בעצם "לא כל כך נורא". ואז, אחרי שבועות, חודשים או שנים של תסכול מצטבר, הם מתפוצצים. הבעיה היא שמה שיוצא להם מהפה באותו רגע כבר אינו גבול, אלא טינה. במקום לומר: "זה לא מתאים לי", הם אומרים: "אתה תמיד...". במקום: "אני צריך קצת זמן לעצמי", הם אומרים: "אי אפשר לנשום לידך". במקום: "נפגעתי", הם אומרים: "לא אכפת לך ממני בכלל".
הגבול עצמו כמעט נעלם. נשאר רק הכעס. זו אחת הסיבות לכך שאנשים רבים בטוחים שגבולות יוצרים מריבות, כאשר בפועל מה שיוצר את המריבה הוא היעדר גבולות.
גבולות לא הורסים אינטימיות — הם מאפשרים אותה. גבול אינו קיר שמרחיק אחרים מאיתנו, אלא הדרך שבה אנו מאפשרים להם להתקרב, בלי לאבד את עצמנו בדרך
עבודה על גבולות לא אומרת שעלינו להפוך פתאום לאנשים קרים או מרוחקים. היא מבקשת מאיתנו ללמוד להיות בקשר מבלי לאבד את עצמנו בתוכו. גבול בריא הוא היכולת לומר: "זה לא מתאים לי", "זה פוגע בי", "אני צריך רגע לעצמי", "אני אוהב אותך, אבל גם לי יש מקום כאן".
זוג ריב מריבה עבודה על גבולות לא אומרת שעלינו להפוך פתאום לאנשים קרים או מרוחקים
(צילום: Shutterstock)
לעיתים דווקא המשבר שנוצר בעקבות הגבול הוא זה שמאפשר שינוי אמיתי. משום שמשבר אינו רק הרס — הוא גם הרגע שבו משהו ישן מפסיק לעבוד, ומשהו חדש יכול להיוולד. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שגבולות אינם מה שהורס יחסים, אלא פעמים רבות דווקא מה שמציל אותם.
החלק הקשה בהצבת גבולות הוא שלא תמיד יש תגובה מידית, ולעיתים אנו נשארים לבד בתוך העמדה שלנו. רבים נשברים בדיוק שם — וחוזרים לרצות, לרדוף או לוותר על עצמם כדי לא להרגיש את הבדידות הזמנית שהגבול יוצר. לכן גבול מצריך עקביות ועמידה מאחורי מה שהצהרנו שחשוב לנו. במובן מסוים, כל ילד יודע לזהות מתי גבול הוא אמיתי ומתי לא. גבול שלא נאכף לאורך זמן, מפסיק להיות גבול.
מה עושים במהלך ריב?
ברגעים שבהם שני הצדדים כבר פגועים, דרוכים ומגיבים מתוך פחד, גבולות יכולים להתחיל לשנות את הדינמיקה. גבול בריא אינו צעקה בזמן ריב: "למה אתה לא...?" או "אל תדבר אליי ככה". אלו בדרך כלל תגובות שנאמרות מתוך הצפה רגשית. גבול אמיתי מוצב לרוב דווקא "על קר", מתוך חיבור לעצמנו ולא מתוך סערה.
גבול אמיתי אינו קשור למה שאחרים צריכים לעשות אחרת, אלא למה שאנחנו בוחרים לעשות כדי לשמור על עצמנו. הוא לא נועד לגרום לאחר להשתנות בכוח, אלא לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים ומתנהלים בתוך הקשר
הוא נשמע יותר כמו: "זה חשוב לי", "אני לא יכולה להמשיך ככה", או "אם זה לא ישתנה, גם אני אצטרך לשנות משהו". אנשים רבים חושבים שגבולות הם תוקפנות, ניתוק או ענישה. בפועל, גבולות בריאים הם בדרך כלל פשוטים, רגועים ובהירים. הם אינם מנסים לנצח את האחר או לגרום לו להודות שטעה. הם רק מגדירים מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים להכניס אל תוך חיינו.
עוד שגיאה מוכרת היא הבלבול בין גבול לבין ניסיון לשלוט באחר. גבול אמיתי אינו קשור למה שאחרים צריכים לעשות אחרת, אלא למה שאנחנו בוחרים לעשות כדי לשמור על עצמנו. הוא לא נועד לגרום לאחר להשתנות בכוח, אלא לקחת אחריות על האופן שבו אנו מגיבים ומתנהלים בתוך הקשר.
לכן המשפט: "אתה חייב להפסיק לצעוק עליי" אינו באמת גבול, אלא דרישה. גבול נשמע אחרת: "אני לא מוכן להשתתף בשיחה שיש בה צעקות או זלזול. אם זה יקרה, אעצור את השיחה ואחזור אליה כשנוכל לדבר אחרת".
זוג ריב גבול אמיתי אינו קשור למה שאחרים צריכים לעשות אחרת, אלא למה שאנחנו בוחרים לעשות כדי לשמור על עצמנו
(צילום: Shutterstock)
למעשה, רוב הגבולות בנויים במבנה של "אם... אז...", אבל לא כאיום או כמניפולציה. הכוונה פה היא להבהיר עם מה אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לחיות לאורך זמן. המשפט "אני לא יכול יותר!" נאמר בדרך כלל מתוך סערה. גבול בוגר נשמע אחרת: "אני אוהב אותך, אבל שם לב שיש דברים שיוצרים בי יותר ויותר טינה, לכן אני צריך להתחיל להתנהל אחרת בתוך הקשר".
איך מציבים גבול לאנשים קשים?
גבול בריא גם לא נכנס למאבק אינסופי על "מי צודק". לעיתים דווקא היכולת להפסיק להתווכח עם מי שמבטל, מסלף או מערער את החוויה שלנו היא זו ששומרת על תחושת הערך והיציבות הפנימית שלנו. לפעמים גבול נשמע פשוט כמו: "אנחנו זוכרים את הדברים אחרת", "אני לא מתכוון להתווכח על משהו שאני יודע שחוויתי", או "אם השיחה תמשיך כך, אצטרך לעצור אותה".
גם כנות היא גבול. אדם בעל גבולות בריאים לא נשאר לאורך זמן במקום שבו מסתירים ממנו, משקרים לו או מחזיקים אותו בחוסר ודאות כרוני. הוא לא מאיים או מעניש, אלא לומד בהדרגה לצמצם את ההשקעה שלו במקום שבו אין הדדיות, כנות או מאמץ משותף. גבולות קשורים גם לזמן, לאנרגיה ולוויסות רגשי. הם היכולת לומר: "אני לא פנוי לזה עכשיו", בלי להתנצל על עצם קיומנו, ולהישאר יחסית יציבים גם כשהאחר נסער או תוקף.
במובן הזה, גבולות אינם אולטימטום לאחר אלא חוזה פנימי בינינו ובין עצמנו. הם נועדו להעניש להגן על היכולת שלנו להישאר נאמנים לעצמנו גם בתוך קשר קרוב. אולי זו אחת הצורות העמוקות ביותר של כבוד עצמי ובגרות רגשית — לא לשלוט, לא לנצח, אלא לבחור באופן עקבי מה נכנס לחיינו ומה נשאר בחוץ.
אנשים רבים נמנעים מהצבת גבולות מתוך פחד לאבד אהבה. הם מפחדים לאכזב, מפחדים להכעיס, מפחדים להיראות אנוכיים. מפחדים שיגידו עליהם שהם קשים, תובעניים או לא נעימים. אבל לאורך זמן קורה דווקא ההפך. ככל שאנחנו מוותרים על עצמנו, כך אנחנו מתרחקים מהצד השני.
טינה היא המחיר שאנחנו משלמים על ריצוי. אדם שלא מסוגל לומר "לא", מתחיל בסופו של דבר לכעוס על האנשים שלהם אמר "כן". לכן גבול לא מנוגד לאהבה. במקרים רבים הוא התנאי לקיומה. הוא מאפשר לנו להישאר בקשר בלי לאבד את עצמנו בתוכו, לתת מתוך בחירה ולא מתוך כפייה, ולהיות נדיבים מבלי להפוך לממורמרים. אולי בסופו של דבר, גבול אינו הדרך להרחיק אנשים מאיתנו, אלא הדרך להישאר קרובים אליהם מבלי להתרחק מעצמנו.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
