כל מי שמכיר את אן זיוי, הזכורה לטוב מ"המירוץ למיליון", יכול היה לשער שבחורה אקסטרימית כמוה, שוחרת הרפתקאות וריגושים, לא תביא לעולם את בנה הבכור בסתם לידה שגרתית. למה לא ללדת בבריכת פלסטיק ובלי אפידורל? מה, זאת לא חוויה?
עכשיו היא יושבת בסלון בית הוריה בנתניה ומיניקה את התוצאה. שמו מאי, "למרות שהוא בן ולמרות שהוא נולד ביוני ולמרות שרוב הזמן אני קוראת לו מייקי. למה קראתי לו מאי? בגלל שבאנגלית מאי זה שלי, והוא הכי שלי בעולם".
הם נראים כמו פוסטר של אושר. "חמסה חמסה", היא מתמוגגת. "עוד מוקדם לצאת בהצהרות, אני אמא טרייה, אבל נכון לעכשיו קל לי להיות אמא. ברור שמתווספות לך עוד משימות ודאגות, וברור שיורדות לך שעות שינה, אבל בטוטאל החיים שלי הרבה יותר כיפיים. לפני הלידה כל החברות שלי אמרו לי 'תטוסי, תבלי, תנצלי את הזמן שבו את עדיין אדון לעצמך'. הכנתי את עצמי לשינוי תהומי בחיים".
והם לא השתנו?
"רק לטובה. הם רק השתדרגו. היו לי חיים מדהימים גם לפני הילד, אבל הם קיבלו משמעות. אני לא אן, אני אמא של מאי. למה אף אחד לא גילה לי שאני עומדת ליהנות מכל דקה?"
חוזק ותעצומות נפש
זיוי (31), דוגמנית, יוצרת תוכן ובעלת שני מותגים, גם טוענת שהבחירה בלידת מים נבעה מ"המירוץ למיליון" שבו השתתפה פעמיים עם ירדן ויזל, שהיא הבסטי שלה עד עצם היום הזה. "בפעם הראשונה, כשהייתי בת 23, באנו בכל הכוח והגענו לגמר. אחרי שנתיים, במרוץ VIP, היינו יותר עייפות ופחות טובות ועדיין זאת הייתה חוויה שגילתה לי כמה חוזק ותעצומות נפש יש בי. בתחילת המשימה את אומרת לעצמך: 'וואי, את זה בחיים לא אצליח לעשות', ואחרי חמישה או מיליון ניסיונות את מצליחה ומבינה שהכל אפשרי".
וזה בדיוק מה שהיא אמרה לעצמה בעקבות הספר "לידה פעילה" שקראה בהיריון. "הוא שיכנע אותי שאנחנו, הנשים, יודעות ללדת, הגוף שלנו יודע ללדת, ואני אחת שנמנעת מכדורים ומהתערבויות ומעדיפה להיות טבעית, אז למה לקחת אפידורל שמעמעם את הצירים ומעביר את התפקיד למיילדת? רציתי ליילד את עצמי ולהיות חלק פעיל בתהליך. יניב, בעלי, היה בהלם, אבל היה לו מספיק זמן לעכל את זה.
4 צפייה בגלריה
"כשהניחו עליי את התינוק זו הייתה אהבה ממבט ראשון". אן זיוי בלידת בנה הבכור
(צילום: פרטי)
"כשהתחלתי לדבר על זה בארוחות שישי אצל ההורים, אף אחד לא התייחס אליי ברצינות חוץ מאבא שלי, שלקח אותי לצד. הוא אמר, 'כיוון שאת מפורסמת, בטח יהיו בנות שירצו ללכת בעקבותייך, ואם מישהי מהן תסתבך זה יהיה עלייך'. הוא כאילו חזה את העתיד. שבועיים אחרי שילדתי היה מקרה של לידת מים שהסתבכה והתינוק לא שרד".
לקחת את זה על המצפון שלך?
"לא, מפני שהטרגדיה הזאת קרתה בלידת מים בבית ואילו אני בחרתי בלידת מים בחדר הלידה הטבעית שבבית החולים ליס, קרוב לרופאים ולחדר ניתוח ולכל מה שצריך. מדובר בבריכת פלסטיק כמו של ילדים ואחרי הלידה העברתי בביט 300 שקל למי שהביא אותה. אף אישה לא מקבלת מדליה או כתר על כך שהצליחה ללדת במים, אבל כמו ב'מירוץ למיליון', זו תחושה שמעלה לך את הביטחון. זו תחושה שגורמת לך לאהוב יותר את עצמך, והיא באה לידי ביטוי בכל מיני מובנים".
אילו הכנות עשית לקראת לידה במים?
"קראתי מאמרים וספרים, עשיתי מדיטציות, ראיתי ביוטיוב סרטונים של לידה במים ועשיתי זימון מציאות. את מדמיינת, מרגישה וכותבת על דף סיטואציה או חיים מסוימים שאת רוצה שיהיו לך וכך מקרבת אותם אלייך ולהווה. כבר שנים אני עושה את זה, וכל מה שכתבתי בזימון מציאות התגשם. עובדה, זימנתי שמאי ייוולד ב-28 ביוני, לפני החופש הגדול, כדי שנוכל לחגוג לו יומולדת בכיתה – והוא נולד יום אחרי. הרבה קודם זימנתי לי את הבחור הטוב שיגרום לי להיות הכי מאושרת, שיצחיק אותי וגם יהיה גבוה – וקיבלתי את יניב".
לכאורה, לא היה עליה לזמן את יניב וייס לחייה, מפני שהם מכירים כבר שנים. "הוא בן גילי, והיינו באותה החבורה, למרות שאני מנתניה והוא מצהלה, אבל תמיד הייתי עם מישהו, עם אותו המישהו, מגיל 13 הייתי עם אותו האחד. היינו עשר שנים ביחד, כמעט עמדנו להתחתן".
למה רק כמעט?
"כשרציתי לרוץ למיליון הוא פחות אהב את הרעיון, ומהפחד לאבד אותו אמרתי, 'אין בעיה, אני לא אלך'. אחר כך התחלתי לשאול את עצמי 'למה ויתרתי? זה החלום שלי, אני לא עושה משהו רע, ואם בן הזוג שלי לא רוצה שאגשים את החלום שיש לי היום, הוא יתנגד גם לחלומות שיהיו לי בעתיד'. קיבלתי החלטה, נפרדנו, יצאתי למרוץ הראשון ואחריו, כשעברתי לתל-אביב, החיים שלי השתנו מקצה לקצה. עד גיל 23 לא היה לי רגע לבד, ופתאום גיליתי את עצמי וגם גיליתי שכיף לי עם עצמי. התחלתי לגלוש בים, להתאמן, ללמוד NLP, לעשות מדיטציות, לשמוע פודקאסטים, המון דברים שלא הכרתי".
במקביל, היא הקימה שני מותגים. "פנטזי" היא חברת תכשיטים. "אני עוקבת אחרי בלוגריות אופנה ומקבלת השראות. כשמשהו מוצא חן בעיניי או כשאני מזהה איזה טרנד, אני אומרת לשותף שלי 'יאללה' ואנחנו מייצרים. התכשיטים שלנו, שנמכרים בכמה קניונים בארץ, איכותיים וזולים יחסית, מפני שאני אוהבת להחליף לפי מצב הרוח והבגדים. כשאת קונה תכשיט יקר יש לך פחות מגוון. וחברת הקוסמטיקה שלי, 'אנזי', כבר נמכרת בדיוטי. מה, את לא מכירה את החמר שלי?"
מודה ומתוודה – לא.
"כמעט כל בנות ישראל מכירות אותו. זה חמר שמדביק את השיער כמו ג'ל. גיליתי אותו בתקופת הרווקות שלי, כשגרתי בדירה חמודה בדיזנגוף ומעליי גר ספר. ערב אחד הייתה לי רק חצי שעה להתארגן וכתבתי לו 'הצילו, חייבת סיוע, אולי פן בקטנה' והוא ענה 'מה הבעיה? תעשי גולגול ושימי ג'ל'. וכשאמרתי שאין לי ג'ל הוא ירד אליי עם חמר באריזה דהויה. כשמרחתי אותו על השיער וזה היה וואו, רציתי להזמין חמר כזה ולא הצלחתי לקרוא את שם היצרן שעל העטיפה, מרוב שהיא הייתה בלויה. אז הכנסתי קצת חמר לקופסה קטנה, הלכתי למפעל באזור התעשייה בפולג ואמרתי, 'אני מבקשת שתייצרו לי בדיוק אותו הדבר'. זה נשמע פשוט, אבל זה היה תהליך של ניסויים. הראשון היה דביק מדי, השני היה פחות חזק, אחרי שמונה חודשים ייצרתי את החמר המושלם".
זה לא מקרי ששמות החברות, "פנטזי" ו"אנזי", מסתיימים באות הראשונה בשם משפחתה. בשלט שבחזית בית הוריה מופיע השם "זיבי", שלדבריה מירר את חייה, במיוחד בבית הספר, בסוף השנה. "באודיטוריום נערך טקס של חלוקת תעודות הצטיינות והתחננתי למורים, 'אם אני מקבלת תעודה אל תקריאו את שם המשפחה שלי, תגידו רק אן, יש רק אן אחת בשכבה'. בבקו"ם, בצו הראשון, כשחיילת יצאה מהחדר וקראה 'אן זיבי' כולם נקרעו מצחוק והתביישתי לקום. זיבי זה באמת לא שם טריוויאלי. רק אחרי שכולם הלכו ניגשתי לדלפק והזדהיתי בשמי. היום, אגב, זה לא היה קורה לי. היום הייתי נעמדת בגאווה, עם ראש מורם, אבל אז עוד הייתי אחרת". אחרי אותה תקרית בבקו"ם, ביקרה במשרד הפנים ושינתה את שם המשפחה לזיוי.
בסצנה התל-אביבית, שבה התאקלמה לעומק, "יניב וייס היה שם מוכר, נדל"ניסט ומארגן מסיבות. פעם אפילו יצא לי להגיע למסיבה בדירת הרווקים שלו, שהיום אני גרה בה", היא מצחקקת. "ראיתי אותו כבליין, ובכל פעם שרצו לשדך בינינו אמרתי לא. אבל אז היה מישהו שנפרד ממני והייתי קצת שבורת לב, אני לא רגילה שנפרדים ממני, רוב מערכות היחסים שהיו לי הסתיימו ביוזמתי. אחרי כמה חודשים, כשעוד חבר שאל אותי מה בעניין יניב, כבר התפרצתי. 'די, אני לא בעניין של יניב, לא רוצה!' החבר התעקש, 'יניב הוא הבנאדם הכי מצחיק בעולם, מה אכפת לך לצאת לדייט אחד? תצחקי, תאכלי ארוחה טובה'. ומשם הכל היסטוריה. יניב לקח אותי למסעדה בירושלים, כנראה הניח שבעיר הקודש פחות יזהו אותי, היה לי כיף ומצחיק, מה זה זוגיות בלי צחוקים? וכמובן שאלתי אותו את מה שאני נוהגת לשאול בכל דייט ראשון".
מה?
"מה הוא עשה בצבא. כששמעתי שהוא היה קרבי, בצנחנים, זה עשה לי משהו. שירות משמעותי מעיד על אהבת הארץ והמולדת. התחלה טובה. גם בדרך חזרה, לתל-אביב, לא הפסקנו לדבר ולצחוק. אחרי שלושה חודשים אמרתי לו, 'אם אתה מציע לי – אני בעניין'. ליניב לקח קצת יותר זמן להרגיש שאני האחת והיחידה. שנה וחודש לקח לו עד שהוא כרע. כשאמרתי, 'וואי, יש לנו חתונה לארגן', הוא אמר, 'הכל כבר סגור, תרשמי לך ביומן, מתחתנים בחוות רונית ב-1.10'. לא הבנתי איך הוא עושה את זה בלי להתייעץ איתי. היום אני חושבת שיש בזה משהו מאוד גברי. אני לא אוהבת לתכנן, כשמטיילים בחו"ל אני לא מאלה שמארגנים את המסלול, אני מהנגררים, כשאני הולכת אחרי כולם אני יותר נהנית".
חתונה בצל הטילים
ביום החתונה, ב-13:00 בצהריים, "כשהייתי בבית המלון אחרי איפור ושיער, רגע לפני השמלה, התחילו להגיע התרעות חמורות למתקפת טילים מאיראן בערב. יניב רצה לדחות את החתונה שהשקענו בה כל כך הרבה ורצינו שהיא תהיה מושלמת. אותי לא עניין כלום, רק רציתי להתחתן. אמרתי לו, 'לא אכפת לי שיהיו רק עשרה אנשים, המשפחה הכי קרובה שלי ושלך, הערב אני מתחתנת ויהי מה'. היו לנו 800 מוזמנים והתחילו החמרות, מותר רק 100 בפנים ו-300 בחוץ. הצעתי לחלק את החתונה לשניים, את המבוגרים נזמין לחופה ב-20:00 את הצעירים ל-22:00. שלחנו הודעות. כולם סביבי היו בלחץ ורק אני הייתי רגועה. אמרתי לעצמי, 'תודה לאל, כולנו בריאים, אני מתחתנת עם אהבת חיי, אם לא היום אז מחר או בשבוע הבא'. כשהייתי בדרך לאולם, המצב הסלים. מצאנו את עצמנו עומדים במנהרה שממנה אנחנו אמורים לצאת לחופה, אני בשמלת כלה ויניב בחליפה, ומעלינו בומים מטורפים".
כל האוכל שהוכן לאירוע נשלח לגדוד גולני בחזית. "יצא מזה משהו טוב. חזרנו עם המשפחות שלנו לבית המלון ועשינו שמח. אמרנו, 'יהיה לנו מה לספר לילדים'. התחתנו אחרי 12 ימים, באותו המקום, עם אותם הספקים ואותם המוזמנים, והיה מושלם. אחרי שלושה שבועות הופיעו שני פסים על המקל. נקלטתי בין החתונות. וואו. כשהניחו עליי את התינוק, זו הייתה אהבה ממבט ראשון ואני מודה שהופתעתי. במהלך ההיריון לא דיברתי עם העובר, לא הייתה לי שום תחושה של קרבה אליו, ולכן חששתי מדיכאון אחרי לידה, אולי ייקח לי זמן להתחבר אליו. איפה", היא מנשנשת אותו, "זה קרה בבום פתאומי. אני זוכרת ששאלתי את יניב, 'תגיד, אתה לא מתבאס מזה שלעולם לא תייצר חיים?' והוא ענה שהוא מוותר על עונג הלידה".
עונג – זה לא היה. "שבוע 38, שבת, אחרי ארוחה משפחתית במסעדה יצאנו לטיול בטיילת והתחלתי להרגיש כאבים מסוג לא מוכר. עקבתי אחרי הצירים, וכשהם הגיעו כל 20 דקות נסענו לבית החולים והסתבר שאני כבר בפתיחה שש. כשהמיילדת שאלה אם אני רוצה לעלות לחדר הלידה הטבעית, אמרתי לה, 'את יכולה להסתכל לי בעיניים ולהבטיח לי שזה לא יכאב יותר ממה שזה כואב עכשיו?' היא הבטיחה, אבל זה כאב פי 100. וכיוון שכבר הייתי בתוך הבריכה לא יכולתי לקבל אפידורל.
"יכולתי לעבור לחדר לידה ולקבל אפידורל, אבל כבר הייתי בתוך החוויה ורציתי לסיים אותה. במשך שעתיים הייתי בפתיחה מלאה שזה המצב הכי כואב בעולם. המיילדת עקבה אחרי הדופק שלו במוניטור שמותאם למים. עשר דקות לפני הלידה הראש שלו כבר היה בחוץ ונגעתי בו, וראיתי בעיניים שלו את כל מה שרציתי בחיי".
אילו ידעת מראש עד כמה זה יכאב...
"הייתי מוותרת, אבל 48 שעות אחרי שהפכתי לאמא של מאי הודעתי לכולם שגם בהיריון הבא אני אלד במים ובלי אפידורל. יניב עוד לא יודע, אבל אני כבר מוכנה להיריון הבא".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.09.25
