"איף, מי מביא תינוק לבית קפה"? היא משחררת את המשפט הזה לאוויר בטבעיות. זאת תגובה שאני קצת חצוי לגביה. ברור לי שלא כולם אוהבים ילדים, אבל מצד שני, הרמזים די מסתדרים ואני מתחיל לחשוש שיש לי כאן עסק עם "אל-הורית".
בזמן האחרון אני נתקל בהרבה כאלו. אני לא שופט, חס וחלילה. זאת החלטה די הגיונית בימים של מגפה וכאוס מוחלט, אבל התזמון של התופעה הזאת ממש לא בא לי בטוב. במיוחד לא בתקופה שהדבר היחיד שעובר לי בראש זה ילדים.
אבל אני לא מתלונן. אנחנו 45 דקות לתוך הדייט ונראה ששנינו די נהנים. יש לנו כאן משיכה והשיחה זורמת. אפשר לומר אפילו שסקס הוא אופציה (טפו-טפו-טפו). אבל דווקא כאן אני נתקל במכשול. משהו בחשש שאולי היא אף פעם לא תרצה ילדים, מכניס את הראש שלי ללופ מסחרר.
"בא לך להתרבות איתי"? מבחינתי, זאת השאלה הכי ברורה וישירה שיכולה לצאת לי מהפה. וזה מצב די חדש, כן? רוב שנותיי כיצור תבוני חלפו בלי שזה יעבור לי בראש. מי חשב בכלל לוותר על לילות רועשים בפאבים מעופשים, ולמה שזה ייראה למישהו הגיוני לעשות ילדים כשבקושי סגרת שכר דירה החודש? ולמרות זאת, באמצע ה-30 פלוס הפרוע והמבורך הזה, כמו מתג ענק שיורד בבום מחריש אוזניים, הגעתי לשם.
שנייה אחת אתה צורח עם המוזיקה בפאב עם עוד 100 איש שמתקהלים (בימים נטולי קורונה, כמובן), ושנייה אחרי זה אתה חושב כמה כיף זה יהיה ללמד את הבן שלך לבנות רוגטקה מפנימית של אופניים. קבל את זה, אחי, אתה לחוץ ילדים.
והנה אני כאן, בבית קפה נעים באמצע פלורנטין, לוקח חלק בריטואל הזה שמשלב ריאיון עבודה וסליז. את שלב ריאיון העבודה היבש עברנו די מהר. או-קיי, אז יש לך עבודה קבועה ואולי אפילו קריירה מוצלחת שמחכה בהמשך, שני חתולים, טעם מוזיקלי סביר והומור מושחת שעושה לי שמח בלב. בסך הכול, די חיובי מה שקורה פה.
אבל בין "מה את עושה בחיים?" למחמאה קיטשית כלשהי, קורה משהו חדש. עונת הייחום הגיעה והיא רוצה שנדבר ביזנס. נכון, ברור שרובנו מקווים לסקס בדייט הראשון, או לפחות בשני. הרי כולנו יצורים קסומים שנהנים שעושים להם נעים. אבל בואו נפסיק שנייה לחשוב כמו חדי קרן, וניזכר במה שהטבע באמת רוצה מאיתנו.
אלוהים, למה אני לא מצליח ליהנות מדייט נורמלי? או-קיי, תתרכז. הרי הנושא הזה הוא לא ממש טאבו, ובסך הכול אני רוצה לדעת אם הדייט הנחמד הזה יכול להוביל להקמת בית בישראל. אבל לא סתם בית. אני רוצה לדעת שהיא מגיעה ממשפחה שארצה לשבת איתה בחגים, מקום שנתן לה אהבה בכמויות היסטריות. אהבה שהיא מתכוונת להשקות את הצאצאים העתידיים שלנו איתה. אני גם רוצה לדעת שהיא בריאה, בנפש ובגוף. כל כך הרבה מידע שאני יכול לקבל בכמה שאלות פשוטות וישירות. אבל לצערי, אין דרך נורמלית לשאול מישהי בדייט ראשון על מחלות גנטיות במשפחה. ומה עם יחסים עם ההורים? כן, בוא תשאל עוד משהו שיחריב את הסיכויים שלך לסקס.
אז אני הולך על בטוח ונשאר באזור המוכר והקליל. משוחח איתה על סרטים וסדרות, טיולים בחו"ל ושאר ירקות. העיניים שלי נודדות בין הסיכות על מעיל העור שלה וחזרה אל החיוך החמים. עוד רפרנס, עוד בדיחה, הכול רק כדי לא לשאול אותה אם היא על תרופות פסיכיאטריות כלשהן. אני מרגיש שזה כבר גובל בחשיבה טורדנית ואני מנסה לדחוק את השטות הזאת הצידה.
רגע לפני שאני תופס אומץ ומשגר את השאלה שיכולה לקפל את הערב הזה, לטוב ולרע, קורה דבר נהדר. בין משפט ללגימה מהקפה המחוזק שהיא הזמינה, התעלומה הגדולה נפתרת – ממש מאחורינו נשמעה צווחה צורמת. מעבר לספל אני קולט את האף המתקמט ואת הגבות שיורדות בסלידה. וכשהיא מורידה את הספל אני רואה את הבעת הגועל שלה במלוא הדרתה. "איף, מי מביא תינוק לבית קפה".
אני מביט אחורה ורואה את המשפחה הקטנה והשמחה שיושבת לה בשולחן זוגי. שני הורים מפלורנטין, ארוכי שיער ושמחים, ולהם תינוק כבן שנה. "לא נורא", אני אומר לה, "תינוקות מרעישים. זה חלק מההגדרה". היא מתנערת בגועל ולוקחת עוד שלוק מהקפה. "אני מה זה שמחה שאני אל-הורית".
בום.
לוקחות לי כמה שניות כדי לעבד את מה שהיא אמרה, אבל למרבה ההפתעה אני חש הקלה אדירה. במשפט אחד מופלא היא הצליחה לכבות ולהרגיע את המונולוג הפנימי המעיק. אני כבר לא צריך להתחכם כדי לחקור, התעלומה הגדולה נפתרה.
אז מה עושים עכשיו? המבוגר האחראי ולחוץ הילדים שבי מציע לשלם ולסיים את הערב בנימוס, אבל חד הקרן הפרוותי שבי אומר שאולי רומן קצר הוא לא כזה רעיון רע, אופציה נעימה להעברת הזמן עד שתבוא האחת שבאמת תרצה לעשות איתי משפחה.
האופטימים והרומנטיקנים יתעקשו שאי אפשר לדעת. אולי אחרי תקופה של סקס, נטפליקס ופיצה היא תשנה את דעתה. אולי מחכה לנו אהבה כל כך גדולה שתמיס גם את קרחון האל-הורות הענק שהכריזה עליו. אבל אני זכר בוגר שמשתדל לשמור על גבולות בריאים. אני לא מתכוון לשנות החלטה שמישהי עשתה כבר בשנות העשרה שלה. זה לא פייר כלפי שנינו. יאללה, נקסט. החיפוש ממשיך.
