ישבנו על המדרגות בכניסה לבניין משרדים באזור התעשייה הישן של פתח תקוה. היה לי קר, אפילו עם המעיל השחור, העבה והפרוותי שלי. מעיל שקניתי לפני כמה חודשים, באותו שבוע בו הוציאו אותנו שוב מהכלובים כדי שנוכל לחיות ולבזבז את הכסף שאין לנו. הוא לבש מעיל אדום קצר, והתקשה למצוא מקום לרגליו הארוכות במדרגות המטונפות והמכוסות בדלי סיגריות. הוא לא צחק ואפילו לא חייך, ולי כבר לא היה אכפת.
במשרד השכן מספר עובדים ערכו מסיבת סיום לחיים החופשיים שלהם לצלילי עומר אדם. הדייט נראה סובל. כל עיוות בפנים שלו הוכיח את זה. "לאיזו רמה נמוכה ירדה המוזיקה הישראלית", הוא ציין ברשמיות, ואני, גרופית של עומר אדם, לא יכולתי לשתוק. איך אפשר לא לחייך כשעומר צועק "איפה כל החברות שלך?", ובכלל, כשמנגנים את "שני משוגעים" אני מיד מתייצבת על הרחבה, ראשונה בכל חתונה שלא הברזתי ממנה. אולי גם אני קצת משוגעת על שהסכמתי לקונספט הזה של דייט קורונה על מדרגות מעופשות של בניין משרדים.
הוא הוציא בקבוק יין. זה הדייט השני שלנו, ואחרי שהערתי לו בפעם הקודמת, היה מצופה שהוא ידע לקלוע בסוג, אבל הוא שוב התבלבל. כמה פעמים נתכתב על יין לבן ואני אסביר לו שמה שאני הכי אוהבת זה בלו נאן של גוורץ?!
חצי חיוך, חצי קלאץ', כמו כל הדייט העייף הזה. כבר עשר וחצי בלילה ואני כל כך עייפה ומפהקת בהכי לא אלגנטי שלי. היין לא טעים לי, ופתאום הבחור נראה לי יותר זקן מהפעם הקודמת שנפגשנו ומהתמונות שהעלה לאתר. פתאום הגיל שלו דבוק לו למצח כמו מחזיר אור שמאותת לי שהגזמתי. נכון, גברים מבוגרים זה אחלה, אמורים להיות להם פחות סרטים בראש, אבל בואי, את בת 36 עם מנטליות של בת 6.
הוא מחייך בפעם הראשונה בערב הזה, והחיוך שלו כבר לא משדר לי תמימות, אולי טיפשות. אני אוהבת את החכמים במדעי החיים הפשוטים, אלו שיש להם תובנות על העבר והעתיד ומשפטי עומק ממוחזרים שהם אומרים תוך כדי גלגול סיגריה. אני מפהקת בפעם המי יודעת כמה. אין לי הרבה מה להגיד ואני מגלה שהוא שותק כשאני לא מספרת כלום.
אני מדמיינת אותו על הספה שלי ביום שישי בערב, איזה חיים אומללים. אם אחיה איתו זה ברור שאני אהיה זאת שתצטרך לתכנן לנו את כל הערבים, בזמן שהוא יהיה מרוח על הספה, שותק ומחכה לפקודה. בטח גם אין לו חברים מעניינים מדי להסתובב איתם. מעניין אם בכלל יש לו חברים. השתיקה ממשיכה וכעת הוא אומר שעליו לזוז הביתה. אנחנו נפרדים בחיבוק ידידותי ואני נשארת לשבת על המדרגות. קר לי, מגעיל לי, אני חייבת פיפי וכל המסעדות סגורות.
אני לא אוהבת דייטים של קורונה, אפילו שונאת, אולי אפילו מתעבת, ואם נדייק אז דייטים בכלליות עושים לי בחילה. נדמה לי שבשם הפשטות כבר איבדנו כיוון. אין מסעדות, ברים או בית קפה שיושיע אותנו עם הפוך חלש בלי קצף, בכוס זכוכית שזה עתה יצאה מהמדיח. לא נאכל על שולחן כמו אנשים במאה ה-21 שיכולים לטוס לירח אם יש להם מספיק כסף בבנק. במקום זה נידונו לשבת בכפור עם סלסלת פיקניק ויין זול מהסופר.
הבעיה עם הדייטים האלה היא שבסופם את לא יודעת אם הם היו גרועים כל כך בגללו, בגללי או בגלל התאורה הדפוקה של פנסי הרחוב. אני רוצה שיהיה לי חם מבחוץ ומבפנים, והדייטים האלה עושים לי קר, עם השמיכות, הסלסלות ושקיות הטייקאווי החומות. השליחים של וולט שעוברים ברקע סתם מבאסים אותי ומזכירים לי שביבי סגר את העולם לפני שהספקתי להחליף צבע בג'ל.
אני בעד לעדכן את אלוהי הזוגיות שזהו, נגמר. בעלי הטינדר והקיופיד יכולים לצאת לחל"ת. אני לא רוצה את הדייטים העלובים האלו באלבום התמונות שלי, אז עד שהחיסון יגיע לכל גרוש פוטנציאלי או רווק זורם שפנוי לאהבה, אני נשארת בבית מתחת לשמיכה.
