"אני מקווה שלמדת משהו", סיכמה חברתי אחרי שפרסתי בפניה את קורות הדייט האחרון שלי. "כן", עניתי, "למדתי שאני חייבת מסננת מוצלחת יותר".
אחרי שלושה חודשים בהם לא יצאתי לדייטים, לא התרועעתי באפליקציות ושקעתי עמוק בקמפיין ההדסטארט של רומן הביכורים שלי, חזרתי להתכתב עם בחור שהכרתי לפני שלוש שנים באחת האפליקציות, אבל מעולם לא נפגשנו. ההתכתבויות זרמו בטבעיות והוחלט על דייט בערב גשום.
כבר כשצעדנו האחד אל השנייה ברחוב, מתח חיובי הורגש באוויר. התיישבנו על הבר, הזמנתי נגרוני, הוא ביקש מהברמן שיפתיע אותו בקוקטייל מוצלח, ולאורך כל הערב לא הפסקנו לדבר ולצחוק. הוא הביט עמוק אל תוך העיניים שלי והרגשתי שהוא באמת רואה אותי, או לפחות מסתכל. שאלתי על העבודה שלו, וגיליתי בחור מלא באמביציה שחולק איתי לא מעט ערכים. הוא התעניין ביצירה שלי, דיברנו על מקומות שאנחנו רוצים לטייל בהם, וכשהוא אמר "נורבגיה", הגבות שלי התרוממו בהפתעה. "זה בדיוק המקום אליו אני חולמת לטוס!".
הערב הסתיים בטעם של עוד, ולמחרת הוא כתב לי, "מה שלומך היום?" והצליח לגרום לי לחייך. לא באתי לדייט הזה עם ציפיות גבוהות מדי, גם בגלל שהכרנו לפני הרבה מאוד זמן ומעולם לא נפגשנו, וגם כי ניסיון רב שנים בעולם ההיכרויות לימד אותי שציפיות הן מתכון בטוח לאכזבות. כן הייתי בתחושה של איזה כיף, היה דייט טוב שיכול להוביל למפגש נוסף.
בהתכתבות אכן דובר על דייט שני, "טנטטיבית" (הו, מילה אהובה), ולמחרת הוא כתב שבחמישי, על אף שרצה להיפגש, הוא עובר עקירת שן ומתכונן כבר עכשיו לכאבים שהיא תביא איתה. "במידה ולא תרגיש טוב ותצטרך משהו, אני כאן", כתבתי לו.
בחמישי אחר הצהריים שאלתי לשלומו והוא תהה אם בא לי לעשות ביקור חולים. אספתי את עצמי במעיל גדול ומחמם, והצטיידתי בגלידה טעימה שתקל על כאביו. הוא הכין מרק, אני הבאתי גלידה ותותים, הייתה שיחה טובה בבית חמים ושוב אותו חיבור מוצלח. אמרתי לו שביום ראשון אחגוג יום הולדת, והוא הציע שנעשה דייט יום הולדת ביום שני. שמחתי.
למחרת שוחחנו קצת בבוקר ובצהריים, ואז הוא הפסיק ליצור קשר. ביום שבת בלילה, שעתיים לפני תחילת יום ההולדת, בעודי מתלבטת אם לצאת לדרינק ספונטני עם חברות או להתחפר בפוך, הבחור שלח לי הודעה כאילו הכול רגיל, ובשיא התמימות שאלתי אותו מדוע אנחנו לא נפגשים כבר הערב.
"אם להיות כן לרגע", הוא כתב, "אז אתמול בלילה צצה מישהי מהעבר, ועכשיו אני צריך לעכל את הסיטואציה, ולהבין מה אני עושה".
"קול", עניתי המומה. "אחלה טיימינג לכתוב לי את זה שעתיים לפני היום הולדת שלי".
האכזבה חדרה אליי וביאסה אותי, כי על אף הציפיות הנמוכות - נפגעתי. למחרת, ביום ההולדת עצמו, כשחגגתי עם חברות במסעדה, הוא שלח לי ברכת יום הולדת, משהו כמו "הטיימינג של אתמול היה מחורבן, אבל שתדעי שאת הכי מקסימה" ועוד כל מיני בלה-בלה. הפעם לא עניתי. לא חשבתי שנותר עוד מה להגיד.
"גם כשאני יושב עם חבר אני יוצא לדייט"
כמה ימים אחרי כן קיבלתי ממנו עוד הודעה. הוא כתב שהוא רוצה להסביר את עצמו, ושאם אשמע את הצד שלו, אני אבין שהוא בכלל לא עשה משהו שאינו בסדר. הוא ביקש להתקשר והסכמתי. "לפני הכול, אני רוצה להתנצל," הוא אמר, משפט שיכול היה להיות די אחלה אם לא היה לו המשך: "אם פגעתי בך אז סליחה, אבל אני באמת לא מבין למה פגעתי. מבחינתי, המפגשים שלנו לא היו דייטים".
"לא הבנתי, כתבת לי, 'בואי נצא לדייט', אז מה זה אומר?"
"תשמעי, גם כשאני יושב עם חבר, אני קורא לזה 'יושב לדייט' עם חבר".
"באופן רומנטי? עם דרינקים ואינטימיות פיזית?"
"אני פשוט מנסה להגיד שכבר לפני שנפגשנו הבנתי שאין כאן פוטנציאל לזוגיות".
"וואלה? אז למה נפגשת איתי? מה חשבת שיקרה?"
"אמרתי, נכיר, נראה, אבל זה לא היה דייט".
"אה, בטח, עכשיו הכול מובן. גם כשאמרת לי לבוא אליך לביקור חולים אחרי העקירה זה כמובן לא היה דייט או אופציה לזוגיות, כי מראש אני לא הייתי אופציה".
"לא, לא בדיוק. נו, את מבינה, אני ממש לא מעוניין להונות או לייצר מצג שווא, ולכן סיפרתי לך בשבת בערב על הבחורה שחזרה לחיי בלילה שלפני, וזהו. אני חושב שצריך לומר את האמת ברגע שהיא מתרחשת".
אחרי המשפט הזה שחררתי ורק חיכיתי לאחל לו לילה טוב וחיים טובים. בכלל לא הבנתי מה האמת בתוך הסיפור המוזר הזה, אבל כנראה שזה לא משנה. הפסקתי לצאת לדייטים לפני מספר חודשים כי היה לי קשה מאוד עם מי שאני הופכת להיות בסחרחרה הזאת. והנה, שלושה חודשים חלפו, והדייט הראשון שלי אחרי "ההתנזרות", שוב מבהיר לי שיש ערך בסינון קפדני, כי אם לא, את עוד תגלי שיצאת לדייט שכלל לא היה דייט, ושהתאכזבת מדוש מצוי ביום ההולדת שלך.
