קולה נפל על אוזניי כמו אקפלה שכוחת-אל שפעם שמעתי בנעוריםקולה נפל על אוזניי כמו אקפלה שכוחת-אל שפעם שמעתי בנעורים
קולה נפל על אוזניי כמו אקפלה שכוחת-אל שפעם שמעתי בנעורים
(צילום: Shutterstock)

הכרתי לא מזמן מישהי באחד מאתרי ההיכרויות שמכוונים לכיסם של אלו שללבבותיהם ריקים. אני משלם שם בכל חודש קנס קטן על העובדה שעדיין לא התכרבלתי או השתבללתי אל תוך חיי בורגנות כה רצויים. בכל אופן, זו שעימה התכתבתי דגדגה לי בקצה הרגש, שאולי היה חשוף כי ראה את יופייה המהפנט. אחר כך, קולה נפל על אוזניי כמו אקפלה שכוחת-אל שפעם שמעתי בנעורים.
שלוש שנים וחצי אחרי שטרקתי דלת על חיים עם גרושתי, שוב חשתי את פעימות הלב דוחפות זו את זו כדי ליצור קצב יותר מהיר מבפנים. הקול שלי רעד, המילים היססו לבוא מרוב שפחדתי שאוטוטו אטעה ואאבד אותה על השיחה הראשונה.
אבל לא איבדתי, ויותר מזה, אחרי סדרה של נשים שלא הצליחו להצית אצלי את המחשבה, באה זאת והדליקה מדורה קטנה של תקווה בתוך מוחי. לא הייתה זו שריפה בוערת או נר של שבת, אלא גחל קטן שהזכיר לי בערה ישנה מפעם, כשעוד היינו ילדים והתאהבנו מסביב למדורה, ושברנו האחד לשנייה את הלב.
הבעיה היחידה של ההיא מהאפליקציה ושלי הייתה המרחק. היא גרה בחיפה ו-90 קילומטרים הפרידו ביננו. עבורה זה היה נראה כמו אוקיינוס, אבל אני טענתי בפניה שאעשה את הדרך. "ומה אם נתאהב ונרצה להתקדם?" היא הקשתה באחת משיחות הטלפון. "אז אראה את האוקיינוס שאת רואה כמו שלולית ואקפץ מעליה בחדווה", עניתי.
נפגשנו בערב שבת, שני רווקים שיודעים שאין דבר יותר חכם לעשות מלהתחמק מארוחה משפחתית כדי לתת צ'אנס נוסף להיכרות שאולי תוביל להתאהבות, ואי שם באופק גם לזוגיות. ישבנו מחוץ לבית קפה עם טייק אווי כיאה לתקופה, והשלמנו את הפערים הרגילים שמשלימים בפגישה הראשונה.
לפתע ראיתי אותה מתרחקת ממישהי שישבה לידה והסירה מסיכה. בבת אחת נכנסה בי רוח נעורים וסימסתי לה בעודנו מדברים, "רוצה לזוז? את מפחדת להידבק"? היא הנהנה בבושה ושנינו קמנו. טיילנו לאורך הטיילת, בדקנו דופק עם שאלות חודרניות, רקדנו במילים וגם קצת בין אצבעות הידיים שהתלפפו להן פתאום.
תחילה הן נעו בצורה לא נוחה עד שמצאנו את האחיזה המתאימה, ונשארנו בה כמו זוג ותיק שכבר יודע איך כף היד שלה שוכנת בשלו, מתי להתיר מגע ומתי לאחוז בחוזקה. ברכב, בדרך חזרה אליה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שעוד שנייה אנשק את שפתיה, וכשעצרנו ליד המדרגות שמובילות אל דירתה, ניצלתי הזדמנות של שתיקה.
נשארנו כמו זוג ותיק שכבר יודע איך כף היד שלה שוכנת בשלונשארנו כמו זוג ותיק שכבר יודע איך כף היד שלה שוכנת בשלו
נשארנו כמו זוג ותיק שכבר יודע איך כף היד שלה שוכנת בשלו
(צילום: Shutterstock)

בדרך חזרה דרומה, הרגשתי בלתי מנוצח. המוזיקה שהרדיו השמיע הייתה הכי נכונה לסיטואציה, רצף נדיר של להיטים משנות התשעים שהן עבורי שנות הנעורים. בתוך המולת השירים והרגש, הגנבתי הצצה בראי ולא ראיתי משוגע, אלא אותי כנער שוב מתרגש, שוב חולם, שוב חושב שהמרחק הוא לא הבעיה, וכבר מסדר בראש פתרון זמני להמשך.
בבוקר חיכתה לי הודעה. "אתה מקסים, ואולי יש בך הרבה ממה שאני מחפשת", היא רשמה לי, "אבל המרחק הפיזי ביננו גדול. אוקיינוס תמיד יישאר אוקיינוס, גם אם תחשוב שהוא שלולית".
ניסיתי להשיב מלחמה, לספר לה שאחרי דייט אחד טוב אסור לפסול על הדברים טכניים, הרי היה נחמד ולא קרתה שום קטסטרופה, אבל היא נותרה בשלה. "יש לי מישהו קרוב יותר שעמו יצאתי כבר. הוא גר בטבעון", היא כתבה ללא בושה ונעלמה.
במשך חודש הלכתי עם תחושת הדחייה בלב, או אולי היה זה סוג של אבל. אני יודע שזה אידיוטי, אבל פרפרים כבר נעו לי בבטן ועכשיו הייתי צריך להיפטר מכמה גופות שנפחו את נשמתם.
בסוף הסגר השני פגשתי חבר ילדות, כזה שעימו אפשר גם לדבר על דברים של הלב. הוא הקשיב לסיפור ובסופו שאל: "למה אתה מתאבל על הפחד שלה"? השאלה הזו הפתיעה אותי, מרוב שהייתי עסוק בטמטום שלי ובהתאהבות הלא מובנת שלי, שכחתי לשאול את עצמי האם אני אשם במצב.
"בגיל 30 צפונה התובנה הכי גדולה שאתה מגיע אליה היא שהחיים הם אוסף של פשרות נכונות ומאבקים צודקים", הוא אמר וחזר לעשן. "אם היא לא הייתה מוכנה לחצות דלת של פחד עבורך, למה פתחת את דלת ההתאהבות עבורה"? הוא שאל ואני שתקתי.
וככה, במשפט אחד, למדתי כל כך הרבה עליי ועל החיים. ולך, שפחדת מהאוקיינוס שבראשך, אני רוצה לומר תודה. תודה על שלמשך כמה ימים החזרת אותי למשחקי הלב של הנעורים, ואני באמת מקווה שבין טבעון לחיפה יש שלולית קטנה, שבה את והוא שוחים יחד מאוהבים.