אלון יעקוביאלון יעקובי
אלון יעקובי
(צילום: אלבום משפחתי)


להתקשר? אולי לשלוח הודעה? אבל רגע, שלחתי לה אחת אתמול והיא עדיין לא ענתה. היי! היא ענתה. מה לכתוב? לענות בחזרה? לא. הכי טוב שאני אענה לה מאוחר יותר, שתחכה קצת.
דקה כבר עברה. זה מספיק זמן? לשלוח לה תשובה עכשיו? כל כך הרבה מחשבות ושאלות סביב דבר כל כך קטן ופשוט, והכל בגלל הסיכון שאם חלילה תעשה צעד אחד מהר מדי – תמצא עצמך מחוץ למשחק.
"הביקוש ל'הארד-טוגטיות' לא מסתיים אף פעם", אמר אביעד קיסוס בקשר לדינמיקה של חלק מהזוגות מ"חתונה ממבט ראשון". האמת היא שאני לא צופה בתוכנית הזאת. לא כי היא לא לרמתי או כי יש לי דברים טובים יותר לעשות עם החיים שלי - אלוהים יודע שנכון לעכשיו הם סובבים סביב טלוויזיה, מוזיקה, כתיבה וופלים בטעם לימון.
הבעיה היא שבפעם היחידה שצפיתי וראיתי מה המתמודדים שם עוברים, עם הניתוחים הפסיכולוגים, ראיונות העומק והמבדקים, נכנסתי לחרדות. ובכל זאת, אני מזדהה מאוד עם המשפט הזה, כי את התחושה שהוא מתאר אני מכיר מקרוב וחוויתי אותה עשרות פעמים בחיי.

Game Over

זה אולי לא נעים ולא כיף גדול להודות בזה, אבל אנחנו חיים בעולם שבו אם אתה לא קשה להשגה, אתה פשוט לא טוב מספיק. אם אתה לא משחק את המשחק והצד השני לא מאותגר מספיק, המשחק נגמר ואתה צריך להתחיל מחדש, רק עם משתתפים אחרים.
חוץ מזה, עליי להודות שאני פשוט גרוע במשחק הזה. בפעמים המעטות שניסיתי ללמוד את החוקים וליישם אותם, זה היה מביך על גבול הנורא. יותר מפעם אחת קרה שמצאתי את עצמי מתאמץ להיות קשה להשגה, לא להראות שאני רוצה, לשחק את המשחק והכי חשוב – לוודא כל הזמן שאני עדיין בתוכו. אלא שאז קלטתי שאני בודק את הטלפון 10 פעמים בשעה, מחזיק אותו ומתחיל לנסח הודעה אחרי הודעה, בתקווה שלפחות אחת מהן תהיה מספיק קלילה מצד אחד, אבל גם שתעביר את מה שבא לי להגיד מצד שני. ואז, כשאני כבר נסגר על זו שנראית לי כמו ההודעה הטובה ביותר, לא נותר לי אלא לקוות שכשאקבל תשובה, לא אתחרט על מה שעשיתי.
במקום להשקיע אנרגיה בקשר, רוב האנרגיה שלי מושקעת בחישובים סטטיסטיים, הסתברויות וניסיונות לחזות את העתיד. מעבר לכך שתמיד הייתי גרוע בחישובים - ויעיד על כך ציון הבגרות שלי ב-3 יח"ל במתמטיקה – אני מרגיש שזה מפספס את הפואנטה של הקשר. שום דבר טוב לא יכול לצאת מקשר שבו מהרגע הראשון, אני לא מרגיש נוח מספיק כדי להיות מי שאני, על כל הפלוסים והמינוסים שלי.

אלון יעקוביאלון יעקובי
אלון יעקובי. רק לא להתחרט על שליחת ההודעה
(צילום: שלי אבידור)

אגב, יש קו מאוד מאוד עדין בין לקבל את עצמך ובין לוותר לעצמך, ואני, שאף פעם לא מוכן לוותר לעצמי, התעקשתי ללמוד את רזי המשחק, להיות זה שלא מראה רגשות, זה שיודע לשחק אותה קול. אתם מבינים? רוב האנרגיה שלי הושקעה בלשחק במקום בלהרגיש. וההבנה הזו מביאה אותי למסקנה שאין לי אלא לקבל את העובדה שאני לא בנוי למשחקים האלה.
אני מכיר את עצמי מקרוב, אני יודע שכשאני באמת מעוניין במישהי, לא בא לי להתאמץ לשחק אותה קול, לא בא לי לחשוב שעה לפני שאני שולח לה הודעה, לא בא לי לנסות לדמיין איך היא תגיב ולפי זה לקבל החלטה. בא לי להיות אני, לזרום ולעשות את מה שנראה לי נכון באותו הרגע, בלי לחשוב יותר מדי. בא לי להיות טבעי.
תרבות האפליקציות גורמת לתחושה תמידית של אפשרויות בלתי מוגבלות, תחושה שכל הזמן יש מישהו טוב יותר ומתאים יותר שמחכה לנו בחוץ. מצד אחד, זה יכול להפוך את המשחק לקשה יותר כי כבר אין מקום לטעויות לפני שיחליטו לוותר עליך ולעבור הלאה, אבל מצד שני, זה לא אמור לעשות את הדבר ההפוך? אם לכל אחד מהצדדים ברור שבכל רגע נתון, הצד השני יכול לעבור לאופציה הבאה בתור, איך זה שאנחנו לא מעריכים את אלה שכן מראים לנו שהם רוצים אותנו? איך זה הגיוני שאם הצד השני לא משחק משחקים, במקום להעריך את זה ולחוש מוחמאים, הוא מיד הופך לפחות מושך בעינינו?
ברור לי שהגבול בין טבעי, זורם ומחמיא לבין מעיק, חונק ומבהיל, הוא גבול דק מאוד, אבל לא יעזור כלום, אני מסרב לקבל את זה שהאופציה השנייה היא כל מיני משחקי אגו שאמורים היו להסתיים אי שם, באמצע שנות ה-20 שלנו. "חייב כל אדם לעבור את התהליך הזה רגע אחד, להתבגר ולסלוח למי שמעוניין בו, על זה שהוא מעוניין בו", מסיים קיסוס את משנתו בנושא, וכל מה שאני חושב לעצמי בזמן שהוא מדבר זה "אשכרה. חבל שהוא לא אישה".