"אני מתגעגעת אלינו", היא פותחת את השיחה ומביטה בי במבט חודר. "מה זה אומר? תמיד אמרת שאת לא חוזרת אחורה", אני עונה בזהירות ומנסה להבין למה הזמינה אותי לקפה של בוקר בחוף שלנו, כמו שהיינו עושים פעם, כשחשבנו שכל העתיד לפנינו.
מהיום שהחליטה לקטוע את הסרט של החיים שלנו, אני מנסה בכל הכוח להוציא אותה מהראש, לשכנע את עצמי שמה שהיה נגמר ושאני חייב להמשיך הלאה, אבל משהו בתוכי לא משתכנע, מסרב להאמין שהתפקיד שלה בחיי היה כל כך קצר. "אהוב, זה לא עניין של לחזור אחורה. אני לא בטוחה איך לבטא את זה. אתה הוורבלי בינינו וגם תמיד ידעת יותר טוב ממני להסביר את המחשבות שלי", היא עונה בהססנות.
המון פעמים דמיינתי את השיחה הזו, פנטזתי עליה וחשבתי שאדע בדיוק מה לומר אם וכאשר היא תקרה. עכשיו אני מקשיב לה ולא מוצא את המילים. אני מסתכל על החוף, בוהה בנקודה שבה הקפצתי לה את הלב, משחזר לפרטים את הרגע והחיוך שהיה לה.
זה היה עוד אחד מהרגעים האלה שהייתי בטוח שאני מחזק לה את הביטחון בנו ובעתיד שלנו. מהרגע שנפגשנו היא סיפרה לי שהיא רוצה משפחה. ידעתי עד כמה זה חשוב לה, עד כמה היא צריכה לדעת שיש לה שותף לדרך ועד כמה נמאס לה מהחיפושים הבלתי פוסקים. אז בכל פעם שהרגשתי שאני באמת יכול לראות עתיד איתה שיתפתי אותה, והאמנתי לה כשאמרה שזה מרגש אותה.
"תקשיב טוב, שבחיים לא תפסיק להגיד לי את הדברים האלה, אתה לא מבין מה אתה עושה לי, זה מדהים!", אמרה בכל שיחה כזו. בשום שלב היא לא שיתפה אותי באפשרות שזה מערער אותה, שיחד עם תחושת הביטחון שזה משרה עליה, זה גם עושה דברים פחות נעימים. בכל פעם שקצת התרחקה ממני, הדיבור על העתיד הפוטנציאלי שלנו הצית ניצוץ בעיניים שלה וקירב אותה אליי בחזרה.
"בחיים שלי לא פגשתי גבר שיודע להראות כל כך הרבה אהבה, שלא מפסיק להרים ולחזק, שרואה אותי ככה בתוך היחסים. אתה מבין שזה כל מה שאישה רוצה, נכון? איפה היית עד היום?!", שאלה אותי לא פעם. בכל פעם כזו חשבתי לעצמי שלא סתם נפגשנו בשלב הזה של החיים, אחרי שעברנו מסע ארוך ולמדנו ממנו המון. הרגשתי שהגענו למקום הזה של להיות ביחד עם מספיק ניסיון בשביל להעריך טוב מאוד את מה ומי שמולנו.
לא הייתי עושה שום דבר אחרת
אחרי שהתגרשתי פסלתי את הרעיון למשפחה וילדים עם כל מי שהייתה לפניה, והעובדה שהיא הציתה אצלי את הרצון הזה, ריגשה אותי. פתאום הצלחתי לדמיין ולפנטז על דברים שעד שהגיעה לא היה להם מקום בראש שלי.
הפרידה שלה ממני, הוויתור המיידי עלינו - בלי לדבר, בלי לשתף במה שמפריע לה, בלי לתת לנו הזדמנות אמיתית לבנות את מה שכל הזמן אמרה שהיא רוצה שיהיה לה – כל אלה טלטלו אותי לחלוטין וגרמו לי להטיל ספק בכל מה שאי פעם אמרה לי שהיא מרגישה. ימים שלמים ניסיתי להבין איפה טעיתי, מה יכולתי או הייתי צריך לעשות אחרת.
המחשבות הסתובבו במעגלים אינסופיים, ובכל פעם הגעתי לאותה מסקנה – לא יכולתי לעשות שום דבר שונה, כל דבר אחר לא היה טבעי מבחינתי. בזכותה, בגיל 38, אחרי כל כך הרבה חוויות וכל כך הרבה ניסיון, הבנתי לראשונה בחיי איזה גבר אני רוצה להיות ואיזה בן זוג אני יכול ואוהב להיות. גבר שנהנה לשבת בכיכר העיר עם בקבוק יין וקופסת גבינות, לבשל לה ארוחות ערב לאור נרות, להביא לה קפה למיטה בכל בוקר שהיא מתעוררת לצידי, גבר שרוצה לנגב לה את הדמעות בכל פעם שהיא מרגישה את התסכול של החיים, גבר שליטרלי מוכן ללכת עד קצה העולם בשביל להקים איתה משפחה.
אהבתי את ההבנה הזו, היא עשתה לי טוב. אחרי שנתיים של עבודה וטיפול בכל מה שהפריע לי בעצמי, היא הייתה שם להראות לי שהצלחתי, שזה עובד. היא גרמה לי להרגיש ובזכות זה קיבלה את הגרסה הטובה ביותר שלי. במשך כל הזמן שלנו יחד הרגשתי שעומדת מולי זו שחיכיתי לה כל הזמן.
בכל הדברים הגדולים היא הייתה בדיוק מה שרציתי, אבל הקסם האמיתי נגלה אליי בדברים הקטנים – באופן שבו שרה למצלמה בזמן שכריס צרח את נשמתו ברקע, בתיאור המפורט של חופת החלומות שלה (שגרם לי לחשוב שאני רוצה להיות שם ולחכות לה כשהיא צועדת לקראתה), בטון המפלרטט שלה בכל פעם שאמרה "בוא הנה כבר ותנשק אותי", בצורה שדיברה בטלפון עם העולם שבחוץ, צורה שגרמה לי לחשוב שיכולתי להתאהב בה בשנייה, אפילו מהעבר השני של הקו.
"הייתי צריכה זמן", היא מעבירה בעדינות את קצות ציפורניה לאורך הזרוע שלי. "הייתי חייבת להבין דברים עם עצמי, לצמצם את הפער בין מה שאני רוצה שיגיע לי לבין מה שאני מאמינה שמגיע לי. שיהיה לך ברור שלא שיקרתי כשאמרתי שאתה כל מה שביקשתי לעצמי, פשוט הרגשתי שאני לא עומדת בקצב שלך. לא הצלחתי למצוא את האיזון בינינו והרגשתי מותשת מהניסיון לרדוף אחריך בשביל להגיע למקום שלך.
"בכל פעם שאמרת לי מה אתה מרגיש, העפת אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים, אבל שנייה אחרי זה הרגשתי שאני נכנסת שוב למסלול ריצה שבו אתה נמצא הרבה לפניי, ואני לא מצליחה למצוא את האוויר בשביל להגיע אליך".
פתאום התמונה מתחילה להתבהר ואני מתחיל להבין טוב יותר מה קרה לנו, רק שמעולם לא ביקשתי ממנה להיות בקצב שלי או לתת יותר ממה שנתנה, לא ניסיתי לשנות אותה ולהתאים אותה למידות שלי. רציתי אותה בדיוק כמו שהייתה.
אחרי שעזבה אמרתי שאם רק תרצה לתת לנו עוד צ'אנס, לא אחשוב פעמיים כי כמו שאמר פעם עמיר לב, "זה עניין של פעם בחיים". הייתי מוכן לקבל אותה בזרועות פתוחות, רק שתחזור. עכשיו אני יודע שאני עדיין רוצה להחזיר אותה אל החיים שלי, אבל אני לא רוצה ולא יכול להיות אחרת. אני לא מסוגל לוותר על הגבר שגיליתי בתוכי, אני יותר מדי אוהב אותו ועכשיו תורה לאהוב אותו גם כן.
אני מקשיב לה ובדומה לשיחת הפרידה שלנו, אני מרגיש משהו בבטן אבל הפעם זה שונה. אם בשיחה ההיא זה היה כאב שנבע משברון לב, הפעם זה פרפרים של התרגשות, כאלה שאני מרגיש לפני שאני עושה משהו גדול, לפני שאני מגשים חלומות.
"אז לא הבנתי, את בעצם אומרת לי שאת רוצה שנחזור?", אני מחליט שהגיע הזמן להפסיק לנסות לקרוא בין השורות ופשוט לשאול את זה. בשנייה שהיא פותחת את הפה בשביל לענות, הטלפון שלי מצלצל בעוצמה. "זה בסדר, אתה יכול לענות", היא אומרת ברכות.
אני פוקח את העיניים ומושיט יד לכיוון הכרית בצד הריק של המיטה שלי על מנת להשתיק אותו. אני מביט בו בניסיון להבין מה השעה ואיפה אני נמצא, אבל כל מה שאני מצליח לראות דרך עיניים סגורות למחצה זה הודעה: "היי אתה. רוצה להצטרף אליי לקפה של בוקר בחוף שלנו?"
