שנים עברו מאז שיצאתי לדייט ראשון, אבל אם לומר את האמת אני עדיין זוכרת את התחושות שקדמו למפגשים הללו: הפרפרים בבטן מצד אחד, הסקפטיות מן הצד השני, ומיליון השאלות שרצו לי בראש בדקות שקדמו לכל מפגש: מה ללבוש? לאן ללכת? איך לקבל את פניו - בלחיצת יד או בנשיקה בלחי? להזמין לאכול? להשתכר? שיעלה אליי הביתה או רק ילווה לדלת? לסמס אחרי? כמה זמן אחרי? ומה לסמס? לשחק אותה "הארד-טו-גט" או לא?
ידעתי כבר אז שכל החלטה כזו תשפיע על מה שהבחור יחשוב עליי. הבעות הפנים, תנועות הידיים, הצבעים, הבדים, האקססוריז, טון הדיבור, כיווני המבט ואפילו הצד שלנו במיטה - כל אלו ועוד הם שדרים לא מילוליים שאנחנו מעבירים במודע ושלא במודע ומשפיעים משמעותית על הרושם הראשוני שנייצר.
עשור וקצת אחורנית, אני רווקה תל-אביבית שמיצתה את הסטטוס, ועמוק בפנים חולמת על משפחה. בוקר אחד, חברה טובה מתקשרת אליי ובהתלהבות מבשרת לי שיש לה שידוך שהוא לדבריה "פיצוח". אומנם נחשבתי לסרבנית בליינד-דייטים ידועה, אך ההתלהבות שקולה הדק שידר לי הצליחה לשכנע אותי.
בגלל שהייתי אז שחקנית די מפורסמת, היה ברור לכולנו שה"בליינד" כאן הוא חד-צדדי, ולמרות זאת זרמתי. מרוגשת ומתוקתקת הגעתי לבר השכונתי שלי, שם קבענו להיפגש. כיאה לחולת שליטה הקדמתי בכמה דקות. התיישבתי, הזמנתי כוס יין והתחלתי לסרוק ביתר ערנות כל בחור שנכנס בדלת. חצי שעה עברה והבנתי שהאיש לו אני מחכה מאחר, וכבר לא מדובר באיחור אופנתי. נעלבתי. הוא מבריז לי? באיזה קטע?
איחור הוא מסר לא מילולי שאנחנו משדרים עוד לפני שניתנה לנו ההזדמנות ליצור רושם ראשוני. מסר שאומר שאנחנו לא מכבדים את הזמן של האחר, שאנחנו לא רציניים, ואכזרי ככל שזה יישמע, אבל גם שאי אפשר לסמוך עלינו. במובן הזה, גם הקדמה לפגישה היא מסר לא מילולי, רק שהמסר הזה משדר דייקנות, כבוד לזמן של האחר, רצינות ומחויבות. כמובן שאם מדובר בהקדמה רצינית מאוד, ייתכן שאז דווקא נשדר מסרים אחרים, למשל שאולי אנחנו לא כל כך מאורגנים ושלא חישבנו נכון את הזמנים, או שאנו מרוגשים יתר על המידה לקראת הדייט או אפילו אובססיביים.
הדייט שלי הגיע בסוף, באיחור של 40 דקות, ומכיוון שמעבר ל"את מחכה לי הרבה זמן?" הוא לא הביע שום התייחסות לעובדה שאיחר, מהר מאוד הוא נמחק מבחינתי, וברור שדייט שני לא היה שם. אז כן, כולנו נסכים שהרושם הראשוני בדייט ראשון קובע ומאוד.
הסיפור הגדול שנספר על עצמנו
רוצים עוד דוגמה? בבקשה. כשהייתי בת 25 החלטתי להוציא רישיון על אופנוע. במשך שלושה בקרים רצופים נפגשתי עם שבעה גברים בחניון חשוך ויחד עשינו סלאלומים בין הקונוסים הדרוסים. באחד הערבים החמים של סוף יולי, בחור שאקרא לו אייל הזמין אותי לדרינק. אני למדתי לנהוג על אופנוע 125 סמ"ק והוא על אופנוע כבד והיה לו מעיל אופנוענים מקצועי כזה שלא מבייש את רוכבי ההארלי.
צעדנו ברגל לבר הקרוב והתיישבנו. הרגשתי שהוא בעניין שלי, הוא שאל מלא שאלות מהגן ועד הצבא, ואני לא סתמתי את הפה. אלא שבכל פעם כשהפניתי את השאלות גם אליו, הוא חייך חיוך נבוך והעביר נושא. האמת היא שסוף הדייט הגיע והרגשתי שלא פיצחתי אותו ושאני לא באמת יודעת עליו יותר משידעתי עליו לפני הפגישה. כשהוא ליווה אותי חזרה נעמדנו ליד הרכב שלי, ואני זוכרת שהבחנתי שהוא מזיע ושהמעיל הכבד והעבה לא ירד ממנו כל הדייט, קצת כמו העובדה שהוא שמר על עצמו מבחינה רגשית ולא נחשף כלל.
איך זה שהרבה פעמים לפני דייט ראשון (ולא רק!) אין לנו מושג מה ללבוש? אנחנו פותחים את הארון ויש לנו בלאק-אאוט. "אין לי מה ללבוש", "לא קניתי בגדים כבר שנתיים", "השמנתי נורא וזה לא יעלה עליי", "רזיתי וזה ייראה עליי רע" - מכירים את זה? אז אין ספק שחלק מהקולות הללו נכונים ומצליחים לבלבל אותנו, אבל האמת היא שרובנו פותחים את הארון לפני הדייט עוד בטרם בחרנו את המסרים שברצוננו לשדר, וחבל. כי אם נדע לנסח את התשובה הזאת לפני המפגש, יהיה לנו הרבה יותר פשוט להרכיב לוק מדויק, כשהבגד יעשה עבורנו את העבודה עוד לפני שנפתח את הפה.
צבע זוהר או סולידי? טריקו או כפתורים? כל אלמנט שנבחר יוסיף עוד שדר, עוד תבלין לסיפור היותר גדול שנספר על עצמנו. כל בחירה כזו תקבע האם נשדר פתיחות, שחרור ונגישות ברגע הראשון, או דווקא רשמיות, רצינות או נועזות.
בשפת הגוף לכל איבר יש משמעות ותפקיד והוא אחראי על שדר מסוים. למשל, בית החזה הוא האזור האחראי על הרגש. כן, ממש איפה שהלב. כשבן אדם לובש מעיל במשך דייט שלם ביום חמסין, סימן שהוא סוגר את האזור הזה, ממזער חשיפה, שם על עצמו שריון.
בואו נחזור שוב עשור אחורה: אני כבר למודת ניסיון, צמצמתי את רשימת הדרישות אך עדיין לא ויתרתי. ערב יום שישי אני יוצאת לדייט עם מי שהתחיל איתי יום קודם, והזמין לנו מקומות למסעדה שווה בעיר. הפעם אני לא מקדימה אלא מגיעה בזמן, מתיישבת ושמחה לראות שהוא דייקן כמוני וצועד לעברי מרחוק. כשהוא מתקרב אני קולטת שהוא באמצע שיחת טלפון, וכשהוא מגיע אליי הוא מסמן לי בחצי קריצה שהוא עוד שנייה מסיים.
אני סורקת אותו ורואה שהוא מחזיק תיק מנהלים רציני כזה ביד אחת ובשנייה את הנייד שלו, מה שמונע ממנו ללחוץ לי את היד או לייצר מגע ראשוני כלשהו. כשהוא מסיים את השיחה הוא מניח את הנייד על השולחן, שם אותו על רטט ואז מתחיל את הדייט. אבל בכל פעם כשהטלפון שלו רוטט (בכל זאת, עורך דין מבוקש), תשומת הלב של שנינו מתמקדת במכשיר שרוקד לפנינו בנוירוטיות על השולחן ושנינו מאבדים ריכוז בשיחה.
זה כבר נהיה קוד תרבותי אצלנו - מגיעים למקום, מתיישבים, מניחים את הנייד על השולחן ופותחים את התפריט. כולנו עושים את זה למרות שאנחנו יודעים עמוק בפנים שזה עלול לשדר שאנחנו לא לגמרי פנויים, לא לגמרי פה. גם אם נשים אותו על רטט או נהפוך אותו על השולחן וננסה להיות יותר נוכחים בשיחה, סביר להניח שכשהטלפון ירטוט נהפוך אותו מיד כדי לבדוק מי מחפש אותנו. המסר הלא מילולי שייצא מהסיטואציה הזאת הוא שאנחנו לא באמת מפנים מזמנינו עבור האדם האחר.
התבלין שמשנה את הכול
היום, עשור וקצת אחרי תקופת הדייטים הסוערת שלי, אני נשואה באושר לסזר הארגנטינאי. כשפגשתי אותו הייתי כבר מיואשת ולמודת אכזבות, אבל אני בחיים לא אשכח את המבט שלו בדייט הראשון שלנו. ליתר דיוק, זה לא כל כך היה המבט כמו החיוך שהתפרס על פניו. אני זוכרת את זה בעיקר כי זה היה כל כך חריג בנוף שהכרתי. חיוך פשוט, ענק ונטול פילטרים. פשוט חיוך ששידר לי לא רק שמחה ואופטימיות אלא גם פתיחות, נועזות ונכונות להיחשף.
חיוך בדייט הוא כמו מוזיקה טובה. זה התבלין שישנה את הכול. מעבר לעובדה שכולנו יודעים שחיוך הוא מדבק ומשדר נועם ושמחה, חיוך הוא גם אפשרות לחשיפה וחשיפה היא אלמנט בלתי נמנע בדייט ראשון (ושני ושלישי), מכיוון שהמפגש הבין-אישי בכלל והרומנטי בפרט מחייב אותנו להיחשף. זה ממש תנאי לתקשורת זוגית, גם אם רבים מאיתנו שואפים למזער חשיפה ולהגן על עצמם כמה שאפשר.
אבל האמת היא שחשיפה היא לא רק תנאי, היא גם כלי. כלי שנועד לקרב, לייצר אמון, להשרות רוגע ולהעמיק את היחסים. אז רגע לפני שאתם יוצאים לדייט ראשון, תציצו טוב במראה לפני, בואו חשופים רגשית וקחו אחריות על השדרים שלכם כי את הגוף שלנו אי אפשר להשתיק.
