חיכיתי לו במצפה ליד הבית שלי. חשבתי שעדיף לקבוע במקום ניטרלי שאני מרגישה בו בנוח. המצפה הוא מקום מיוחד עבורי. רק לאחרונה חזרתי להתגורר בעיר ילדותי, ואחרי כל השנים האלה, גיליתי מחדש את פינות הטבע המוריקות וזה הפך להיות המקום המאושר שלי.
חשבתי שזה המקום המושלם להיפגש בו, עם הבריזה, האורות המרצדים של המכוניות הקטנטנות, העצים שמסביב, השקט והמרבד השחור שמזכיר לנו את הים, שבלילה קשה כל כך לראות. למקום הזה אני הולכת כשאני רוצה להרגיש כמו הדבר המשמעותי והכי לא משמעותי ביקום. למשל בשקיעות, ההרגשה היא כאילו שהשמש שוקעת אך ורק בשבילך, אבל מצד שני את רק פסיק קטן בעולם שלה.
אז חיכיתי לו דקה עד שהבין איפה אני יושבת. הגוף רעד מהתרגשות. מסדרת את השמלה, את השיער, מסתכלת סביב כדי לראות את ההתקדמות שלו אליי, מוודאת שזה אכן הוא ולא מישהו אחר. זה הוא, אני מזהה!
הוא מתקרב אליי, אני קמה אליו ואז הגיע המבט. סכין חדה מפלחת לי את הלב והשמלה מתלכלכת מהדם שניגר. העיניים רוצות לדמוע את העולם כולו, אבל אני עוצרת את עצמי ומזייפת חיוך פלרטטני. אני לא מאמינה שהוא תקע בי עכשיו את המבט. מבט של אכזבה, של כיבוי מערכות, מבט של חרטה על בזבוז הזמן המינימלי שיצטרך לבזבז איתי בשביל להיות מנומס. מין שפת גוף כזאת של "עבדו עליי".
וזה לא שהוא לגמרי ה"טייפ" שלי בעצמו, אבל הוא הצחיק אותי, הצליח להדליק אותי בשיחות שלנו, העלה לי חיוך בהודעות, אז מה זה משנה איך הוא נראה? ועדיין, המבט הזה שלו זרק אותי למחוזות אחרים.
"אם רק היית יורדת במשקל, היה קל יותר לאהוב אותך"
בתור ילדה שמנמנה ועכשיו אישה שמנה, קיבלתי המון מבטים בחיים. תדמיינו את עצמכם ברחוב ראשי סואן, מסביבכם המוני אדם הולכים ומתעסקים בשלהם. הסוחרים צועקים, הנהגים צופרים בחוסר סבלנות, ואתם הולכים לכם עם הראש מורם, מחייכים להנאתכם.
עכשיו תדמיינו את כל זה כשאתם היחידים שהולכים ערומים. אבל לא ערומים כמו בקטלוג של ויקטוריה סיקרט, ערומים סטייל Ugly naked guy מ"חברים". תדמיינו את הסריקה ואת הפנים של האנשים שמולכם – כי זה בדיוק המבט שהרגשתי שנתקע בי.
כמובן שלא כל שמן חווה ככה את העולם, אבל במקרה הספציפי שלי זה בדיוק מה שהרגשתי, ולא סתם. עם השנים התרגלתי למבט הקשה מכולם - המבט של אמא שלי. בכל פעם כשהייתי נכנסת הביתה, היא הייתה סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, חוזרת לאזור הבטן ואז בוחנת אותי במבט כזה של אכזבה, מבט שאומר, "אם רק היית יורדת במשקל, היה קל יותר לאהוב אותך".
להיות הילדה השמנה היחידה במשפחה של אנשים רזים גרם לי תמיד להרגיש חריגה, נחותה. כשאת מתרגלת למבט כזה ממי שהביאה אותך לעולם, ממי שתפקידה להזין אותך לא רק באוכל אלא גם ברגש, אהבה וביטחון, התפיסה שלך את עצמך הולכת לאיבוד.
ברגע שבו אני אמורה להרגיש הכי נשית, הכי סקסית, הכי "הנה אני" בעולם הדייטים, קיבלתי את המבט הזה שגרם לי לרצות לברוח הביתה, להיכנס למיטה ולבכות מתחת לשמיכה. מעולם לא הסתרתי את היותי שמנה. להפך, החלטתי לענוד את זה בגאון ולכתוב בפרופיל שלי שאני פלאס-סייז ולהבהיר לאנשים שמדברים איתי שאני לא "לא רזה", אלא שמנה. כמובן שאני גם יפה, חכמה, מצחיקה, רגישה ועוד מלא דברים, אבל אני גם שמנה.
הדייט במצפה ידע את זה ואני ידעתי והיה נהר של ידיעות בינינו. ובכל זאת, כשראה אותי, בשנייה אחת הצלחתי להרגיש כמו לא יותר מגוש שומן. וברור שמותר לו לא להימשך אליי, כמו שאני לא נמשכת לאנשים רבים. הוא לא עשה משהו רע, אבל באותו הרגע, הדמות הזאת של האישה שמרגישה טוב עם מי שהיא עכשיו אחרי שנים של שנאה, זאת שלמדה מה זה להרגיש סקסית רק בגיל 32, מוקטנת לכלום ולשום דבר. התבאסתי.
"להיות הילדה השמנה היחידה במשפחה של אנשים רזים גרם לי תמיד להרגיש חריגה, נחותה. כשאת מתרגלת למבט כזה ממי שהביאה אותך לעולם, ממי שתפקידה להזין אותך לא רק באוכל אלא גם ברגש, אהבה וביטחון, התפיסה שלך את עצמך הולכת לאיבוד"
אי שם בגילי העשרים, בתקופת הרווקות הקודמת שלי, יצאתי עם חברים לפאב. הייתי אחרי פרידה וישבתי עם פנים נפולות, שקועה בכוס שלי אך מקווה שמישהו יבוא ויראה אותי. לידי התיישב חבר שאמר, "איך את רוצה שמישהו יראה אותך אם את לא רואה את עצמך?".
משהו בגיל 30 פוקח לאישה את העיניים ואחרי שנים בהן כל מבט שהופנה לעברי פורש כ"הוא סתם נחמד אליי" או "הוא בטח רק רוצה להיות ידיד שלי", פתאום נתקלתי במבטים של "בא לי לטרוף אותך" ו"את מהפנטת אותי". הידיעה הזאת הרעישה את עולמי.
כמובן שבני הזוג הקודמים שלי חשבו שאני סקסית והביטו בי ככה הרבה פעמים, אבל כל עוד את לא מפנימה את זה בעצמך, לעולם לא תוכלי להבין איך זה מרגיש בכל הגוף, כאילו משהו קדמוני ששכן בך חבוי, מגיח לאוויר העולם וכל תנועה בגוף שלך נחווית פתאום שונה והחיוך הזה השובב מתגלה סוף-סוף החוצה.
את יודעת איזה מבט לעשות שיגרום לו לרייר, איזו מתיחת צוואר תגרום לו לרצות לנשק בלי לעזוב. להרגיש סקסית זאת הרגשת השליטה המעצימה ביותר שנתקלתי בה בחיי, ואני מודה מאוד לגברים שעזרו לי להרגיש ככה.
אף בחורה באפליקציה לא רוצה שיתאכזבו ממנה. לכן אני משתדלת לכתוב להם די בהתחלה - "אני יפה ושמנה". כמה הייתי רוצה שזה פשוט לא יהיה עניין, ושאוכל להפסיק לדפוק חשבון ולהפסיק להגדיר את המשקל, הסטטוס, מטרת החיפוש. בלי להזהיר, בלי להקטין, בלי לתרץ, בלי לכווץ.
הבעיה היא שמהרגע שמעבירים אותי ימינה, אני מרגישה שאני מרחק של מספר גרגירי חול בשעון מהמבט, וכמה כואב לקבל אותו. ואני, שכותבת מילים בתשוקה, ששרה מנגינות באהבה, שרק רוצה לעטוף מישהו ושהוא ירצה לעטוף אותי, עייפתי מהראיונות, מהשאלות, מהמשחקים.
"להרגיש סקסית זאת הרגשת השליטה המעצימה ביותר שנתקלתי בה בחיי, ואני מודה מאוד לגברים שעזרו לי להרגיש ככה"
אני והבחור עם המבט דיברנו בערך 50 דקות. לעיתים הוא הסתכל עליי והרגשתי איזה שבריר של חיבור, אבל אז ראיתי אותו יורד עם המבט לכיוון הבטן והתכווצתי מחדש. שתקתי הרבה. אם אני שותקת הרבה זה לא סימן טוב. ידעתי שהדייט הזה ירד לאבדון מהרגע הראשון, אבל הייתי נחמדה ונתתי לו הזדמנות.
לבסוף הוא ליווה אותי לאוטו בסמול-טוק מטופש, חיבק אותי חיבוק של צרעת והפנה את המבט לצד השני, כדי שחס וחלילה לא אחשוב שיש סיכוי לנשיקה. נכנסתי לאוטו וחיכיתי עם הבכי, מקווה שאולי בדייט הבא יגיע זה שיחליף את המבט בעיניים טובות ויגיד לי, "את כמו שאת זה מה שאני רוצה".
