זו הייתה יכולה להיות קומדיה רומנטית נהדרת, מהטובות שנצפו, אבל שנייה לפני שאספר לכם על השתלשלות העניינים אני רוצה להבהיר למי ש(למזלו) לא לוקח חלק פעיל בסצנת הדייטינג העכשווית, שהעולם הזה השתנה מאוד בשנים האחרונות ושהחוויות שאני ורווקות אחרות חוות דרכו רק הופכות להזויות יותר ויותר. למה אני מספרת את כל זה? כדי שתבינו שבבסיסו של כל דייט עומדת השאלה - האם זה שוב הולך להיות דייט הזוי שיבזבז לי את הזמן, או שמוטב שאישאר בבית ואצפה בעוד פרק של "תמונות מחיי נישואין" המעולה.
השיחות עם הבחור מהקומדיה הרומנטית שלי התחילו באופן צולע ביותר, מה שמבסס עוד יותר את ההתקדמות המובטחת בעלילה. השיחה הראשונה ארכה כשלוש דקות ואני לא מגזימה, אבל הבחור היה עקבי. התקשר ושלח וואטסאפים חמודים שלאט-לאט המיסו אותי. חוץ מזה, הוא בורך בכל מה שנחוץ לכוכב קומדיות רומנטיות אייקוניות משנות ה-90: הוא חתיך וגבוה, כמעט ולא מודע לחתיכותו, חכם מאוד, אפילו מאוד-מאוד. יש לו מלא חברים וחיים מלאים ועמוסים בתחביבים. בקיצור, הבנתם. אה, שכחתי לציין פרט חשוב מאוד להתקדמות העלילה - הבחור צעיר ממני בשש שנים.
בכל אופן, אחרי עיכובים ודחיות הצלחנו לקבוע דייט ראשון ליום חמישי בתשע וחצי בלילה. כשהגיעה השעה שמונה, הסתכלתי על השעון וחשבתי, "הו, זו שעה נהדרת להיפגש בה". את המחשבה הזו חשבתי כשאני על הספה, ייתכן בשכיבה, ייתכן תוך בהייה בחלל, ייתכן ואתם מבינים נכון... נרדמתי. התעוררתי בבהלה בתשע שלושים ושש לשתי הודעות מכוכב הקומדיה הרומנטית. הראשונה: "אני בדרך", והעוקבת: "אני כאן, איפה את?".
1 צפייה בגלריה
שירה עדן. לפעמים את בדייט עם מישהו הזוי ולפעמים ההזויה היא את בעצמך
(צילום: טרלן בן אבי)
נכנסתי למוד מבצעי, לבשתי את הדבר הראשון שראיתי על כורסת הבגדים (מכירים את הכורסה הזו שכל מטרתה בחיים היא להיות קולב לבגדים שלא מצאו את דרכם חזרה לארון?), ותוך כדי התארגנות מהירה ביותר, כתבתי לו שאני בדרך. מה שהיה נכון, בערך. למזלנו, קבענו קרוב לדירתי ככה שהכול כולל הכול לקח לי 25 דקות. ובכל זאת, איחרתי לבחור ב-25 דקות שלמות! לא יודעת למה לא פשוט אמרתי לו שנרדמתי. אולי מהמבוכה? מי נרדמת בשמונה בערב לעזאזל?
הוא עמד שם בפינת הרחוב בה קבענו, בידיים משולבות על חזו וניכר היה ובצדק, שהוא לא מרוצה מהאיחור. הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי הוא שעל אף הנתונים הפיזיים המרשימים ביותר שלו, הוא בחר ללבוש חולצה שגדולה עליו בכמה מידות ומעין דגמ"ח לא מחמיא. אבל נו, מילא, הוא כוכב הסרט ויש לו זכות מלאה להתלבש גרוע כרצונו!
התחלתי להציע מקומות בסביבה אבל הוא סירב לכל אחד מהם. למעשה, הצעתי עשרה ברים שונים עד שהוא התרצה. נשמתי לרווחה, אלא שבעודנו צועדים אל עבר הבר הנבחר, השתררה שתיקה מביכה. עכשיו תבינו, האקס המיתולוגי שלי נהג לומר לי שאני יכולה לנהל שיח עמוק אפילו עם זבוב - והוא צודק, אבל נראה שהייתי כל כך אפופה מההירדמות והקימה הפתאומית עד שלא הצלחתי להוציא מילה. כלום. נאדה. הוא מצידו כנראה לא ניחן ביכולות סמול-טוק מרשימות במיוחד, וכך יצא שצעדנו לאורך אבן גבירול בשקט מוחלט. דממה. טוב, אמרתי לעצמי, אני אשתה משהו ואתעורר, והוא ישתה משהו וישתחרר, ויהיה בסדר. הרי כפי שכתבתי, זו אמורה להיות קומדיה רומנטית שוברת קופות.
התיישבנו במקום עם הכי פחות אווירה שחוויתי בחיי, שולחן וכיסאות פלסטיק על פינת רחוב מוארת בפנסי רחוב, וחיכינו למלצרית שהתעכבה והתעכבה והתעכבה, ואז התעלמה מנפנופי הידיים שלנו. לבסוף, הבירה הוגשה לשולחן, ואני לא יודעת מה קרה לי אבל הבטן שלי התחילה להתהפך, מה שגרם לי לעוות את פניי עם כל שלוק ושלוק. הרגשתי שהכוכב מבחין בעיוותים, אבל לזכותו ייאמר כי שמר על נימוס ולא אמר דבר.
אחרי כמה שלוקים כפויים, הצלחנו סוף-סוף לנהל שיחת חולין נחמדה, ואין לי כל הסבר רציונלי למשפט הבא שיצא לי מהפה, אבל יצא שאמרתי באמצע הדייט הראשון, שגם ככה לא התניע: "אתה יודע, אני רוצה ילדים". הוא מצידו הביט בי בחוסר הבנה, בדיוק כמו שאני הסתכלתי על הבחור ההוא שאמר לי שאם במשפחה עסקינן אז אני והוא זה לא. אלא שהכוכב הרומנטי אפילו לא הגיב, ואני, במקום לחדול את השיח הבאמת לא קשור לכלום הזה, המשכתי. "לא, כי פשוט אתה לא נראה לי בשל".
אל תטעו, בתוכי זעק קול פנימי מאוד ברור שאמר לי, "שירה! תפסיקי! פשוט תפסיקי עכשיו!", אבל לא! כשהבחור ישב שם בעיניים פעורות ופלט גיחוך מובך, אני המשכתי בנאום הציפיות המיותר שלי. "אנחנו לא באותו מקום בחיים", אמרתי. "אני רוצה להיות אמא בזמן שאתה עוד לא מצאת את מקומך".
תבינו, הבחור היה כל כך בהלם מהנאום חוצב הלהבות שלי שהוא פשוט שתק לכל אורכו, בזמן שאני המשכתי בשלשול מילולי שלא היה מבייש את הדייטים הכי הזויים שפגשתי בחיי. בשלב הזה כבר היה ברור שהדייט הזה חייב להסתיים, אחרת כל התאונה הזאת עוד עלולה להחמיר. כמובן שברגע הכה חשוב הזה המלצרית מיאנה להגיע ואנחנו ישבנו על כסאות פלסטיק לא נוחים, בפינת הרחוב המוארת בפנס, ושתקנו, בפעם המאה בערך.
בסוף הכוכב קם והלך לשלם למלצרית, למרות שניסיתי לעצור בעדו ולהציע שאשלם בעצמי. באמת שחשבתי שהאירוע רב הנפגעים הזה הסתיים, אבל כשבאנו להתחבק לשלום, חיבוק חברי כזה שכולל טפיחה על השכם, נטינו לאותו כיוון ואני חשבתי שהוא מתקרב לנשק אותי (למרות שממש אבל ממש לא ברור למה חלפה לי המחשבה הזו בראש אחרי הערב הזה). זזתי בבהלה אחורה, הוא נבהל ממני, וזהו. כן כן, כך הסתיים הערב המביך הזה. איך לא הבנתי בזמן אמת שאם נרדמתי בשמונה, כנראה שיש לכך סיבה טובה? לאלוהים הפתרונים. אם תהיתם, אז הוא לא התקשר למחרת, וגם אני לא. ועכשיו בא לי קומדיה רומנטית עם סוף טוב.
