איך זורקים את אותו גבר בפעם השלישית? במיוחד כשבדרך כלל אני זו שנזרקת? היו פעמים שאפילו לא חיכיתי שיגידו לי — הכנתי לי שקית אשפה מראש ונכנסתי לתוכה בעצמי.
תומר ואני יושבים בבר יין ביפו. אני לא אוהבת יין אבל מאוד רוצה לאהוב את תומר, אז אני יושבת מולו ומנסה לחייך ולכבוש אותו, כדי שלא יוכל לברוח. תוך כדי אני נזכרת איך נמרוד אמר שהוא לא רוצה להיות איתי וגם לא רוצה את ההיריון שלנו, וההרגשה שהדייט הזה הוא אולי ההזדמנות האחרונה שלי להפיל מישהו בפח, ולגרום לו להתחתן איתי, ממלאה לי את הבטן.
אני במצב של הפשרה איטית כבר המון זמן. כמה זמן לוקח ללב קפוא לחזור להיות רך ופגיע? במיקרו לחצי קילו לבבות עוף לוקח בערך 15 דקות. בחיים, הלב שלי קשיח ושרוט כבר 20 שנה.
אני מסתכלת בתפריט ומנסה לחשוב לאיזה בציר יהיה את הטעם הכי קרוב לבירה, ותומר מופתע וגם קצת מרוצה מעצמו. הוא מלמד אותי לאהוב דברים חדשים — אבל אני בכלל מנסה לאהוב אותו.
"להיות בצד הנזרק זה קל. למועדון הנזרקים יש חוקים מאוד ברורים: זרקו אותך? קני גלידה, פתחי נטפליקס ורגלי אחרי הזורק ברשתות החברתיות. אך בעיקר - היכנעי לאמת - את לבד לנצח. יש משהו מאוד מרגיע בבהירות הזו. הכי כיף להיות הקורבן"
הוא בחור מהמם. מבוגר ממני בעשור, יש לו עיניים כחולות שמסתכלות עליי במבט חודר מדי אבל הצבע שלהן עמוק ויפה. במאי מצליח שחזר עכשיו לארץ אחרי שנים בלוס אנג'לס, וזה די מגניב שקוונטין טרנטינו בטח יבוא לחתונה שלנו. אבל הריח שלו ישן מדי, והלשון שלו רחבה מדי, ועם כל נגיעה שלו ביד שלי, אני מתחפרת יותר ויותר בעצמי.
אז מה אומרים בפעם השלישית? מספרים את האמת שלא סיפרתי לעצמי בקול רם? שבעצם אני זורקת אותו עכשיו כי הייתי עצלנית? שידעתי כנראה מההתחלה שזה לא יצליח, אבל פחדתי מדי לצאת שוב לדייטים אז חזרתי אליו?
להיות בצד הנזרק זה קל. למועדון הנזרקים יש חוקים מאוד ברורים: זרקו אותך? קני גלידה, פתחי נטפליקס ורגלי אחרי הזורק ברשתות החברתיות. ובעיקר — היכנעי לאמת: את לבד לנצח. יש משהו מאוד מרגיע בבהירות הזו. הכי כיף להיות הקורבן.
שנים שאני טוענת שאני רוצה זוגיות אבל עושה הכל כדי להבריח אותה. יוצאת עם הגברים הלא נכונים, נבלעת בתקופות של הזנחה מחאתית, אומרת לעולם אפילו אל תסתכלו אין לכם מה לחפש אצלי. ועכשיו יושב מולי גבר שלפחות על הנייר הוא מושלם, והוא רוצה והוא אומר שהוא רוצה, והוא חוזר למרות הסכינים שאני משליכה עליו ישר ללב -אז בטח שאני הבעיה. למה לעזאזל אני לא מצליחה לגרום ללב שלי לפעום?
אולי משיכה בכלל מגיעה במיטה, אני חושבת לעצמי. אולי בין הסדינים אני ארגיש אחרת? זה גבר ששווה להכיר למשפחה, אז אולי אני צריכה להתאמץ? אני מחליטה להזמין אותו אליי לשתות עוד כמה כוסות של יין לא טעים, כדי לגרום לזה לקרות.
אני מובילה אותנו אל חדר השינה שלי. תומר בהתלהבות, לא מאמין שזה קורה. סוף-סוף הוא הצליח לפרוץ את החומה. אבל כשמגיעים למיטה, מסתבר שלגברים מעל גיל 50 לא באמת עומד…
"הוא בחור מהמם. במאי מצליח שחזר עכשיו לארץ אחרי שנים בלוס אנג'לס, וזה די מגניב שקוונטין טרנטינו יבוא לחתונה שלנו. אבל הריח שלו ישן מדי והלשון שלו רחבה מדי, ועם כל נגיעה שלו ביד שלי, אני מתחפרת יותר ויותר בעצמי"
נס או כישלון? אני לא מצליחה להחליט, אבל גם לא מנסה לעזור לו. "אל תיקחי את זה קשה מדי", הוא אומר לי. "תתני לזה שבועיים". אני מסתכלת עליו ויודעת שאין סיכוי שאני אתן לזה דקה. אני פולטת, "הכל בסדר. זה לא שלי, זה שלך", מחייכת אליו, נותנת לו נשיקה, מסובבת את הגב והולכת לישון.
ועכשיו צריך לזרוק אותו שוב. המחשבה מסתובבת לי בראש בלי הפסקה. בבוקר הוא הולך ואני נרגעת — מהר מחליפה סדינים ומכריזה על המיטה כשטח צבאי סגור.
תומר שולח הודעה, כותב שהוא מתגעגע, ואני רוצה לדפוק ספרינט — אבל יודעת שאני לא בכושר והשרירים יתפסו, אז אני לא עונה. עובר שבוע של התעלמות ואז בשמונה בבוקר הודעה: "מתי פנויה לדבר?" אני לוקחת נשימה, מסתכלת על הווייז — 47 דקות עד העבודה — מחליטה לגמור עם זה, ומתקשרת.
הוא עונה, שואל מה שלומי ואני עונה שבסדר. הוא אומר שאנחנו לא כל כך מתקשרים והוא לא יודע מה קורה. אני עונה שנראה לי שחזרנו לנקודת ההתחלה שוב. הוא אומר: "טוב, אז ניפרד כידידים". אני מבקשת סליחה והוא מאחל לי רק טוב.
השיחה מתנתקת ואני נושמת בהקלה. זה היה ממש פשוט. גבר שיודע להיפרד בכבוד בלי דרמות הוא גבר להתגרש ממנו. ואז אני חושבת לעצמי, רגע - מי זרק את מי?
