בואו נודה על האמת: רובנו חוששים מהאופן שבו ישפטו אותנו בדייט הראשון. הסיטואציה קשה ומורכבת שבעתיים כשאתה אדם עם נכות. ב-15 השנים האחרונות כמעט כל אחוז של גבריות שהיה בי הפך לנכות, ואני לא כותב את זה ממקום של קורבנות או מתבוסה, כי לדעתי גם עם המעט שנשאר אני מצליח לעשות רוב הזמן הרבה יותר מהגבר הממוצע. לקפוץ שוב על עגלת הדייטים, בתור רווק בן 40 עם נכות, זה לא עניין של מה בכך. ובכל זאת, אזרתי אומץ והצעתי לפגוש אותה.
בשעות שקדמו לדייט הרגשתי כאילו שהבתולים צומחים לי בחזרה. יצאתי בחיי לעשרות דייטים ראשונים, אבל אחרי היעדרות כה ארוכה מהמשחק, נדמה ששכחתי איך משחקים. קבענו לראות את השקיעה ביחד. אחרי יומיים של הודעות טקסט מרובות, שהתחלפו בשיחות טלפון ארוכות, החלטנו לתת זה לזו צ'אנס. היא הסכימה להביא את הפחדים שלה ואני את שלי. בנוסף, הצעתי לנדב את המקום האהוב עליי, המצוק שסמוך למסגד סידני עלי בהרצליה, והיא קפצה על המציאה.
לא נושא את המגבלה על דש החולצה
מהבוקר ההתרגשות אצלי כבר הייתה בשיאה. או שאולי זאת הייתה החרדה. אחרי הכול, עברו כמעט שלוש שנים מאז שיצאתי לדייט עם בחורה. חישבתי היטב כיצד אני קם מוקדם, מתיש את עצמי במידה הנכונה כדי לנמנם קצת בצהריים, ואז מגיע עירני לפגישה בערב. מיותר לציין שמרוב התרגשות לא באמת הצלחתי לנוח. ובכל זאת, היו לי עוד כמה שעות להעביר עד למועד שקבענו, אז בינתיים קטפתי לה פרח מהגינה שלי, הכנתי את כל מה שרציתי להביא לדייט שלנו, וחיכיתי שהזמן יעבור.
שעה לפני המועד היא שלחה הודעה וביקשה לדחות מעט. קיבלתי זאת, כמובן, ונאלצתי להכיל את ההתרגשות שגאתה בתוכי לעוד זמן מה. עדכנתי גם את מפעיל הזיקוקים שבתוך ליבי על העיכוב, ואז יצאתי מהבית. לאורך כל הדרך ניסיתי להרגיע את עצמי. נשמתי פנימה ואז החוצה, פנימה והחוצה, אבל ההתרגשות סירבה לדעוך. כהרגלי בקודש, הקדמתי. הגעתי רבע שעה קודם למגרש החנייה, אבל הזמן עבר, ועבר, ועבר, והיא עדיין לא הגיעה. לא רציתי להישמע לחוץ. אחרי הכול, לנשים לא פעם יש נטייה לאיחור אופנתי.
(האזינו לפרק של "סקס אפיל": מיניות בקרב בעלי מוגבלות)
אחרי עשרים דקות היא התקשרה. קיוויתי שהיא כבר הגיעה, ושהיא מנסה לאתר אותי, אבל היא התנצלה ואמרה שהיא עוד רחוקה כי התבלבלה. משהו בי ישר התחיל להתאכזב. עד שאני כבר יוצא מהבית, לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להתאהב. הצעתי שתציע בעצמה מקום מפגש אחר, מקום שהיא יודעת היטב את הדרך אליו. היא הציעה שניפגש בחוף אחר, בתל ברוך, וסיכמנו שנצא מיד שנינו לעבר הלוקיישן החדש.
כשסוף-סוף נפגשנו, היא הסתכלה עליי ואני עליה, ובינינו הייתה דממה. ככה זה, כנראה, כשהאדם שאיתו קבעת לא דומה לאופן שבו הוא נראה בתמונה. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי ונתתי לה חיבוק. הצעתי שנמשיך לכיוון החוף והיא הסכימה, למרות שאת החיוך שלה היא כנראה שכחה במכונית, כי בזמן שאני ניסיתי לאתר לנו מקום נעים לשבת בו, היא לא הפסיקה לקטר.
לאורך כל הדייט לא הייתי רגוע, אבל לא נתתי לה לראות את זה. הדבר ממנו הכי חששתי היה מהרגע שבו ניפגש פנים אל פנים והיא תבחין במוגבלות שלי, בפגמים שלי, בי. בשיחה המקדימה אומנם הצהרתי שאני מעט גבוה ממנה, אחרי שבפעם האחרונה שבדקתי עוד התנשאתי ליותר ממטר שמונים, אבל רק כשנפגשנו וראיתי שאנחנו בדיוק באותו הגובה, הבנתי שכנראה שאיבדתי כמה סנטימטרים מגובהי בשנים האחרונות. מזל שהייתה לי התחלה טובה והספקתי לצבור מספיק מהם בגיל ההתבגרות.
"לאורך כל הדייט לא הייתי רגוע, אבל לא נתתי לה לראות את זה. הדבר ממנו הכי חששתי היה מהרגע שבו ניפגש פנים אל פנים והיא תבחין במוגבלות שלי, בפגמים שלי"
בסוף נשברנו. היא החליטה שקר ושלא בא לה לשבת בחוץ, ואני הסכמתי שזה לא יהיה תענוג. התחלנו להתקדם לכיוון הרכב שלי, ונלחצתי שהיא תראה את התג שעל השמשה. בגלל שהיה קר בחוץ יכולתי ללבוש את הסווטשירט שלי, מבלי שזה ייראה חריג, ובכך להסתיר במעט את העקמומיות שבגב, אך לא את הקרחת שמציצה. נכון, אני לא מסתיר את הנכות שלי, אבל אני גם לא בדיוק נושא אותה על דש החולצה.
הגענו לאוטו והתיישבנו והיה ממש נחמד. ארגנתי לנו מוזיקה, פתחנו את הדלתות שיתאוורר קצת, והתה החם והמתוק שהכנתי לנו מבעוד מועד התחיל להשפיע מיד. היא הדליקה לנו ג'וינט, ואני סיפרתי בדיחות וסיפקתי את האווירה. כמעט שעה ישבנו יחד וצחקנו, ולמרות שהיא לא ממש מצאה חן בעיניי בהתחלה, זה לא היה כל כך נורא.
בשלב מסוים נדמה היה שכבר הספיק לה, והאמת שגם לי. משיכה לא באמת מצאנו האחת אצל השני. החלטתי ללוות אותה למכונית שלה. לאורך כל הערב חששתי כל כך שהנכות שלי תבריח אותה, אבל ברגע אחד המציאות קיבלה סוג של תפנית. כי ברגע שהגענו לרכב שלה, בבת אחת נפל לי האסימון - בזמן שאני ניסיתי להצניע את הנכות שלי ולהסתיר אותה, הוא חנתה בחנייה של נכים ולא דפקה חשבון לאיש.
איך שהגעתי הביתה היא ישר שלחה לי הודעה. כתבה שהיה נחמד, אבל שלדעתה אין בינינו באמת התאמה. זה הצחיק אותי, כמה מהר היא הרימה ידיים וויתרה. אני יודע שלכולנו יש עוגן שמכביד עלינו קצת בחיים, אבל לעולם אסור לשפוט אדם אחר עד שלא הלכנו בנעליו לפחות כמה צעדים. ובזמן שאני הייתי עסוק בלהסתיר את עצמי ולפחד מהאמת, היא רק טפחה לי כל פעם מחדש על הפנים, והוכיחה לי שאתה יכול להיות אדם עם נכות או עם מגבלה, אבל עדיין להיות בן זוג מדהים.
