כבר תקופה שלא יצאתי עם אף בחור חדש. מהאפליקציות נפטרתי לפני יותר משנתיים, והשתמשתי בהן רק בחו"ל. בארץ השימוש תמיד עשה לי רע. ניסיתי לצאת עם גברים שהביעו בי עניין מחוץ למסך, אך כשהייתי מנסה ליזום מפגש קונקרטי, שוב ושוב הם ענו בעצלתיים, השאירו את הפלירטוט על אש קטנה, שלחו מדי פעם 'לייק' על סטורי או הודעה, ונעלמו לתהום הנשייה.
יום אחד אמרתי לעצמי, יובל, אין ברירה, את צריכה לחזור לאפליקציות, ובחשש גדול הורדתי אפליקציית דייטינג אחת בלבד, ויצרתי לעצמי פרופיל. תוך דקות ספורות, הצטברה אצלי כמות לא הגיונית של מאצ'ים. התבלבלתי מהמבחר, לא יודעת למי לענות, ואם יש בכלל טעם.
מצאתי את עצמי מתכתבת במקביל עם שלושה גברים, ולא באמת מצליחה לייצר אף שיח מעמיק, כי איך אפשר לייצר שיח אמיתי ומהנה עם כל כך הרבה אנשים במקביל? וגם מה הטעם לענות? הרי לא משנה מתי ולמי אענה, תמיד יהיה מישהו אחר במקומו. בראשי הם כבר לא היו אנשים, הם היו גרעינים, רבים כל כך ואותו הדבר כמעט. לא האמנתי כמה קשה להגיע למעמד של מפגש ראשון. איך ייתכן שזה כל כך מסובך?!
"מצאתי את עצמי מתכתבת במקביל עם שלושה גברים, ולא באמת מצליחה לייצר אף שיח מעמיק, כי איך אפשר לייצר שיח אמיתי ומהנה עם כל כך הרבה אנשים במקביל? וגם מה הטעם לענות? בראשי הם כבר לא היו אנשים, הם היו גרעינים, רבים כל כך ואותו הדבר כמעט"
ואז קיבלתי הודעה בוואטסאפ. "בוקר אור".
מי זה? תהיתי. פשפשתי בזיכרוני עד שנזכרתי שלפני שבוע וחצי, כשרק הורדתי את האפליקציה, היה לי מאצ' עם מישהו שכתב לי שהוא בדיוק סיים שבוע נורא עמוס, והוא נוסע עכשיו לקמפינג עם חברים כדי לנוח קצת. הוא ביקש את המספר שלי, והבטיח שידבר איתי כשהוא חוזר. "אתה יכול לקבל את המספר שלי, אבל יש מצב שאני אשכח במה מדובר, ותצטרך להזכיר לי כי יש לי זיכרון גרוע", אמרתי לו, וכך השיחה הסתיימה. מהתמונה שניבטה אליי מהאפליקציה, הבנתי שמדובר באותו בחור.
"איך היה בקמפינג?", שאלתי.
"חשבתי שאמרת שהזיכרון שלך לא משהו", ענה.
"התמונה שלך פה מיקמה אותי".
ואז הוא שלח לי צילום מסך של התמונה שלי בוואטסאפ, שבעצם לא מופיעה עד שאני שומרת את המספר, כך שראו שם רק דמות של עיגול לבן על רקע אפור, עליה הוא צייר פרצוף מכוער ומטופש, כאילו שזאת אני.
"חכה רגע, תראה קסם", כתבתי ושמרתי את המספר שלו. תוך כמה שניות התמונה שלי התנוססה בוואטסאפ. "דווקא אהבתי את הקודמת יותר", הוא כתב, משועשע.
הבנתי שהוא משתעשע, אבל למה על חשבוני? "לא להוריד על ההתחלה, זה לא יתקדם יפה", עניתי. שיצחק על עצמו אם הוא רוצה, לא עליי. היחידים שיכולים להסתלבט עליי הם החברים הקרובים שלי והמשפחה, וגם זה לא תמיד בא בטוב. בחור שאני לא מכירה? שישאיר את זה לשלב יותר מתקדם, אם בכלל.
"היא פשוט יותר את". טוב, נראה שהטיפוס פשוט אוהב לעקוץ אחרים ולהשאיר את עצמו נקי מעקיצות.
"אני בדיוק עושה פה סיבוב ביפו", הוא כתב.
"וואלה, אני גרה כאן! אני בדיוק בדרך הביתה. ישבתי עם חבר".
"קטע! באתי להציע לך להיפגש לקפה".
למה מעכשיו לעכשיו? "אני צריכה תכף לחזור לעבודה, אבל אני פה ב'פשפשים', אם אתה רוצה אפשר לתת כיף", כתבתי, ושלחתי מיקום. התבאסתי שאני צריכה לחזור לעבוד, כי נורא התחשק לי להיות הבחורה הספונטנית הזאת, שפוגשת אותו מעכשיו לעכשיו.
"אה, את ממש לידי, אבל אני עוד יושב. בכל מקרה, אין לחץ, נשמור לפעם אחרת". באתי למחוק את המיקום. "תשאירי את המיקום", הוא כתב. איך הוא ידע?
"למה שאשאיר את המיקום?", תהיתי.
"כי זה מצחיק", ענה. "תהיה לך הרגשה שמסתכלים עלייך ולא תביני מאיפה".
ההומור שלו חצי הצחיק, חצי הקריפ אותי. הרגשתי שהוא כל הזמן מנסה להשאיר את עצמו בשליטה.
כעבור כמה דקות, הוא שלח רצף ציורים, שמספרים יחד סיפור קצר ומשעשע. כלומר, כזה שמשעשע בעיקר אותו. בתמונה הראשונה עומד גבר ליד שני החתולים שלי ושואל, "כמה קופסאות טונה עבור המיקום שלה?". בתמונה השנייה נראים שני החתולים כשבבטנם דג, אומרים לו, "טמבל, נתנו לו מיקום לא נכון!", ובתמונה השלישית רואים דמות של אישה עצובה ועזובה אומרת, "נו, הוא אמר שהוא ימצא אותי", כשחתול עם דג בבטן עונה לה, "אל תדאגי, יש עוד הרבה דגים בים", ואז מגיע חתול שמן, שבבטנו המון דגים, ובועת דיבור יוצאת מפיו: "וואלה, לא עוד כזה הרבה".
אין מה לומר, הבחור יצירתי מאוד. הציורים היו ציוריי קו כמו של ילד קטן, אבל אין ספק שהוא יודע לספר סיפור. רק למה הנרטיב של הסיפור שהוא בנה מוציא אותי כזאת נואשת, בודדה ונטושה? הוא לא התייחס לעצמו באף רגע של "שעשוע", השעשוע שלו הוא רק על חשבון האחר. הכול היה עליי, והכול היה מקטין. רוצה לצחוק? תפאדל, אבל על עצמך.
זה גם לא שהוא צחק והרים לי. לא, הוא צחק והוריד לי. היה משהו כל כך פאסיב-אגרסיבי בפעולה הזאת, כי מצד אחד זה כאילו חמוד ומחמיא כשמישהו משקיע בלשוחח איתך ובליצור סדרה שלמה של ציורים שכולם סובבים סביבך, כמעט כאילו שאת הכוכבת ו"תראי כמה תשומת לב אני נותן לך", אך בו בזמן הוא בעצם יורד עלייך ועוקץ אותך, קצת כמו ילד בגן שמושך בצמות.
זה לא מחמיא לקבל תשומת לב שלילית. זה רעיל. מי שמושך לי בצמות לא מרגיש בנוח לחזר בצורה כנה וישירה, או לא מרגיש בנוח לתת מחמאה, כי הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב. אולי הוא חושש מדחייה, אז הוא עוקץ, מנשק ואז סוטר, גם מחזר אבל גם מוריד, ככה אין לו מה להפסיד. אני לא מוצאת חן בעיניו, הוא פשוט לא מספיק מוצא חן בעיני עצמו כדי להיות ישיר ולא ציני. זה מהלך של פחדן.
"אולי הוא חושש מדחייה, אז הוא עוקץ, מנשק ואז סוטר, גם מחזר אבל גם מוריד, ככה אין לו מה להפסיד. אני לא מוצאת חן בעיניו, הוא פשוט לא מספיק מוצא חן בעיני עצמו כדי להיות ישיר ולא ציני. זה מהלך של פחדן"
"מצחיק מאוד, אם כי אני לא מתה על התפנית שהסיפור קיבל".
"אל תדאגי, זה רק החלק הראשון. יש התפתחויות".
לא התרגשתי לקראת ה"התפתחויות" של הסיפור המצויר. אפילו נחרדתי מאיך שהוא עלול לצייר אותי בהמשך, ובכל זאת משהו בתוכי התחיל לגלות כלפיו סקרנות. היה בו משהו, ואולי השיטה הזאת של לנסות להוריד אותי כדי להרים את עצמו, באמת מייצרת משהו מבפנים. פתאום הרגשתי שאולי אני באמת בחורה בודדה שנגמרו עבורה כל הדגים בים, ורציתי שהוא ירצה אותי, כי אז זה סימן שאני טובה.
בעודי חושבת את המחשבות המורידות האלה, הייתה בתוכי מודעות למצב. הבנתי שהוא מעורר אצלי אי-נוחות וחוסר ביטחון, שזה ממש לא בריא לי, ושדרך התקשורת שלו, העקיפה והלא ישירה, משפיעה עליי לרעה. ובכל זאת, לא מצאתי בתוכי את הכוחות כדי לקטוע את התקשורת איתו. הייתי צריכה עכשיו אישור, וזה כבר מקום ממש לא טוב להגיע ממנו לפגישה ראשונה.
נפגשנו.
זה היה אמצע שבוע בצהריים ונפגשנו ברחוב. הוא ראה אותי מרחוק ומיהר להתחבא מאחורי עמוד. הוא אוהב לשחק, הבחור הזה, וזה היה חמוד. צחקתי והתקדמתי לכיוון העמוד, והוא יצא מאחוריו. הוא היה גבוה ויפה, והיה לבוש בגוונים נעימים. משהו בו שידר נועם ואצילות. התחבקנו, קנינו מיץ והלכנו לשבת על ספסל. דיברנו על אמונה, על בית, על בדידות. הוא דיבר בקול שקט, איטי יחסית, ולא היה כל זכר לעוקצנות שלו.
"איך היום שלך היום? בא לך ללכת לים?", שאלתי, הוא הנהן. הגענו לחוף, נשארנו עם בגדים תחתונים ונכנסנו למים. "התחברתי למה שאמרת קודם, על כך שמהות האמונה היא סקרנות וחיפוש תמידי אחר האמת ולאו דווקא התשובה", הוא אמר בשקט.
הוא היה יפה, נעים, שקט אך עם נוכחות חזקה, והרגשתי גסה נורא לעומתו. וולגרית כמעט. כל תגובה שיצאה ממנו הרגישה כמו נס, אך מחמאות לא יצאו לו מהפה. השקט שלו עטף אותו בהילה של מסתוריות. התענגתי על כל תגובה, על כל מילה שיצאה מפיו, והן היו מעטות. היה בו משהו מבלבל. הוא מבלה איתי יום שלם, אך לא מראה עניין, נשאר מרוחק, למרות שהוא אדיב. מה הוא רוצה ממני? חוסר הוודאות ותחושת החום-קור שנשפכה ממנו, גרמו לי לרצות שהוא ירצה אותי. נבהלתי מעצמי. סיכמנו שנלך אליו, נתקלח, נאכל משהו ונמשיך.
כבר הרגשנו יחסית קרובים, העברנו כמה שעות יחד בשיטוטים ברחבי יפו. התקלחנו בנפרד, אך הוא נכנס לרגע להביא לי מגבת וראה אותי ערומה. ידעתי שנשכב, אז לא הצלחתי להחליט אם אכפת לי או לא.
גלגלנו שכטה. "רציתי להראות לך את הספר הזה לפני כמה ימים כשדיברנו. חשבתי לעצמי שבטח תאהבי אותו". הוא חשב עליי? מוזר. זה החמיא לי ובלבל אותי. קראנו קצת בספר, דיברנו על אמנות ועלינו אליו למיטה. התחלנו להתנשק בפראות ומהר מאוד הוא שלח יד לצוואר שלי וחנק אותי. פתאום יצא ממנו צד אחר, אגרסיבי ואלים, שלא היה שם קודם. "לא כל כך חזק", אמרתי, והבנתי שאם הווליום עולה, אז אני יכולה להרים עוצמה ולעשות את מה שאני אוהבת - לנשוך בחזרה. נתתי ביס. "איי!", הוא אמר והעיף אותי חזק לצד השני. הייתי בהלם. "אם תנשכי אותי, לא אשלוט בעצמי ואת תחטפי", הוא אמר. הוא היה נשמע רציני.
"מה, בקטע של רפלקס?"
"כן. זה מייצר אצלי תגובה".
"אוקי... לא אנשך".
תמיד הצחיק אותי גברים שיכולים לתת פליקים בעוצמה מטורפת, לנשוך ולחנוק, אבל כשהם בעצמם מקבלים ביס אחד קטן, הם צורחים מכאב ולא מסוגלים להתמודד. לא יודעת למה זה הפתיע אותי. הבן אדם מנסה להיות בשליטה כל הזמן. מחוץ למיטה, בדיאלוגים, הוא שומר לעצמו הרבה, נשאר שקט ובשליטה, וגם במיטה הוא לא מסוגל להיות בצד הפגיע, המשוחרר והמתמסר. רק בצד השולט.
פתאום הוא חנק אותי ממש חזק וכתגובה הבאתי לו סטירה. "אם שוב תחנוק אותי, גם לי יעלה הרפלקס. ביקשתי ממך לא". הוא היה מופתע מהחדות שלי ופרץ בצחוק. שלא יתעסק.
היה משהו פראי במין איתו. התנשקנו, מצצנו, חפנו, נצמדנו. זה היה משחקי, שובב, תשוקתי. הרבה זמן לא היה לי מין פרוע כל כך, וזה היה טוב, אבל רציתי יותר. רציתי להשתחרר לגמרי, רציתי עומק, רציתי רגש, ובשביל זה הייתי זקוקה לביטחון, לדעת שאני מוגנת איתו. הרגשתי לרגע כמעט אשמה שזה מה שאני רוצה. התחככנו האחד בשנייה והרגשתי שאם לא יהיה פה קונדום עכשיו, עלול לקרות אסון.
"אני לא רוצה בלי קונדום", אמרתי מתנשפת ועצרתי, בוהה בו בעיניים פקוחות. הוא הנהן והמשיך. "אני צריכה קונדום", אמרתי שוב. הוא הסכים איתי, אך עדיין שום קונדום לא הובא לזירה. המשכנו והרגשתי שאני מתמלאת בתשוקה, והפות שלי כבר צורחת "כנס אליייי".
"די! אפשר שנביא קונדום בבקשה?"
הוא עצר, קם להביא קונדום, ואמר, "אני חייב קונדום, אני לא נכנס בלי קונדום לכל אחת".
קפאתי. משהו במשפט הזה כיווץ לי את הגוף וחסם אותי. אם עד עכשיו היינו בחדר רק שנינו, וזה היה רק שלנו, פתאום מספר לא ידוע של נשים נכנסו איתנו למיטה. ברגע אחד הוא הפך אותי ל"כל אחת", ל"סתם זיון". המשפט הזה גרם לי להרגיש קטנה ולא חשובה, ולמרות זאת התעוררה בתוכי המחשבה ההזויה שאני צריכה להרגיש בת מזל אם הוא יחליט לפגוע בביטחוני ולחדור אליי בלי קונדום. המשפט הזה הגעיל אותי, אבל עבד. הרגשתי קטנה, לא חשובה, סתם אחת.
הוא שם קונדום ונכנס. ניסיתי לשים מאחוריי את המשפט הנוראי הזה ולחשוב שהוא פשוט התנסח עקום. רציתי להמשיך ליהנות, אבל כל חוסר הביטחון התעורר, ואיתו הרצון להוכיח שאני טובה, "לא מבאסת", שאני לא "כל אחת", שאני שונה, מיוחדת, ראויה. אז המשכתי, והמשכתי. וכך, על אף הנורה האדומה שנדלקה, המשכתי להיות איתו במיטה. אבל משהו במשפט הזה לא עזב אותי. ידעתי שזה נובע אצלו מצורך בשליטה שכנראה נובע מפחד ומחוסר ביטחון, ידעתי שזה לא קשור אליי, ובכל זאת, ראיתי את המלכודת ועדיין נפלתי לתוכה, שוקעת ולא יודעת איך לצאת. הוא ליווה אותי חצי דרך הביתה. התכתבנו קצת באותו היום, ולמחרת הוא הפסיק לענות לי.
"בכיתי במשך שלושה ימים ברצף והרגשתי כבויה לחלוטין. אני באמת 'סתם אחת'. הרגשתי מנוצלת, סתמית, חסרת חשיבות, דחויה. מצד שני, זאת אני שאפשרתי לזה לקרות, אני נשארתי שם. אני זאת שלא שמה גבולות, שלא קמה והלכה"
בכיתי במשך שלושה ימים ברצף והרגשתי כבויה לחלוטין. אני באמת "סתם אחת". הרגשתי מנוצלת, סתמית, חסרת חשיבות, דחויה. מצד שני, זאת אני שאפשרתי לזה לקרות, זאת שאני שנשארה שם, שלא שמה גבולות, שלא קמה והלכה. אני, שהצורך שלי באישור השאיר אותי עוד ועוד לצד גבר שרק זרק פירורים של חיבה, אך מעולם לא התכוון להעניק לי יותר. התחושה שחשתי שמשהו לא בריא לי ועדיין אפשרתי לזה לקרות, גרמה לי לחוש עוד יותר אשמה. כעסתי והתביישתי בעצמי.
אחרי שבועיים הוא כתב לי שוב. גם הפעם נפגשנו.
הפעם, על אף בקשותיי החוזרות ונשנות לקונדום, הוא נכנס בלעדיו. זה קרה באיטיות, במין היסוס כזה, אחרי התעקשות ארוכה וחד-צדדית מצידי. אולי הייתי צריכה להתעקש יותר? הרגשתי שהתעקשתי מספיק, עד שכבר חשתי שאני מעיקה. מצד שני, הוא הבהיר לי שהוא "לא נכנס בלי קונדום לכל אחת". האם זה אומר שהוא סומך עליי?
רצונותיי כמו נעלמו. כל מה שהיה חשוב זה האם הוא סומך עליי ולא האם אני סומכת עליו. אם הוא יאשר אותי, אז נשכב בלי קונדום, גם אם אני לא מרגישה בטוחה. ולא הרגשתי בטוחה איתו. לא סמכתי עליו ולא סמכתי על הכוונות שלו. הרגשתי כל הזמן שהוא מסתיר ממני מידע, ואולי הוא מסתיר זאת מעצמו. ובכלל, איך אפשר לחוש בטוחה עם מישהו שמנסה להיות כל הזמן בשליטה?
למה הסכמתי להיפגש איתו שוב? למה הסכמתי שיחדור אליי בלי קונדום? כי רציתי שהוא יאשר אותי. זה כבר לא היה קשור אליו יותר, רק למה שהוא עורר בתוכי. התחושה הזאת של חוסר החשיבות, ורציתי להיות חשובה. רציתי להיות בת המזל שהוא נפתח בפניה, מדבר איתה, משתף אותה בעולמו הפנימי, מוריד את הציניות ואת המגננות שלו מולה ומביע פגיעות ואינטימיות. כי אם זאת תהיה אני, אז זה אומר שיש בתוכי משהו מיוחד. הייתי מוכנה להיות פגיעה, כל כך פגיעה מולו, הייתי מוכנה לשחרר מהשליטה ולתת לו להוביל אותי, אבל הוא פחד להיות פגיע, ולא התמסר לרגע.
זה היה מפגש של קצוות. של שליטה מול פגיעות. כדי לייצר קשר אמיתי, כזה שיש בו ביטחון, שני הצדדים צריכים להיות כנים ולהסכים להיות פגיעים, להסכים לקחת את הסיכון להיפגע. כשרק צד אחד מוכן לעשות את זה, הפוטנציאל לפגיעה עולה.
עברו חודשיים מאז המפגש, והאשמה שלי רק עכשיו מתחילה להתפוגג. אני לא כועסת עליו, ואני כבר לא כועסת עליי. במסע שלי אל עבר האדם הנכון, אני רוצה להמשיך להיות פגיעה ולשחרר משליטה, רק להבא אשים לב שאני לא היחידה שמתמסרת.
