נדב נישרינדב נישרי
נדב נישרי
(צילום: Nicky Westphal )

בגיל 7 הוא נאנס ולא סיפר על כך לאיש. כעת, 33 שנים לאחר מכן, נדב נישרי (40), מגשר בתחום הגירושים ובעל משרד לגישור ולהכשרת מגשרים, מוכן לשחרר את הסוד. "גם אמא שלי לא יודעת על מה שקרה. אני צריך להתקשר ולספר לה לפני שהריאיון יתפרסם", הוא משתף. ולמרות שהסוד ששמר כרסם את גופו מבפנים, וחרף משברים רבים שחווה בעקבותיו, ניחן נישרי בראייה אופטימית וביכולת להוציא מתוק מעז. רצף האירועים השליליים בחייו לא שברו אותו, נהפוך אותו. הם רק חיזקו אותו והוכיחו לו את יכולותיו.
"האונס שעברתי בילדותי היה כל כך מהותי, כי כל דבר שקרה אחר כך היה לאור זה. אבל מתוך המקום הזה הצלחתי לצמוח", הוא מספר. "אפשר לצמוח מהכול, גם כשרואים את התחתית. רק צריך למצוא הסתכלות חיובית ולהסתכל על העתיד". כיום הוא מלווה אנשים אחרים שרואים את התחתית, ומסביר כיצד הוא עוזר לאנשים לצמוח מתוך משבר הגירושים כפי שהוא צמח מתוך נקודת השבר האישית שלו.
למה החלטת לפתוח את זה עכשיו?
"לפני כמה חודשים הגיע אליי למשרד בחור שעבר אונס. הוא סיפר לי שהוא מאוד מתבייש באונס שעבר, ולכן הוא לא מדבר על זה ולא מטפל בעצמו. אמרתי לו שגם אני עברתי אונס וזו בכלל לא בושה. ואז הבנתי שכחלק ממה שאני עושה במקצוע שלי, אני לא יכול להחזיק בסודות. הבנתי שאני צריך לדבר על זה ולהראות שלכולנו יש פחדים, דברים שאנחנו שומרים לעצמנו ואוי ואבוי אם מישהו יגלה את הסוד הגדול והנורא.
"בפועל, שמירת הסוד היא שעושה את הנזק ותוקעת אותנו. אנשים הולכים עם תחושה שהם לא בסדר, אבל אם נבין שאנחנו בסדר, לא נצטרך ללכת עם כזה סוד שמנהל אותנו. התקווה צריכה לנהל אותנו, לא הפחד. אז הנה, אני מוציא את זה ומנקה את כל הסודות".

"זה היה מהלך דורסני שבו נלקחה ממני היכולת להחליט מי אני"

נישרי גדל בקיבוץ בית העמק, אותו הוא זוכר בצורה חיובית. "האווירה בקיבוץ הייתה מאוד משפחתית, כולם מכירים את כולם. אנשים טובים ופשוטים, מלח הארץ", הוא אומר. אבל לצד זאת, טמנו בחובם חיי הקיבוץ גם בעיות. "זה מקום מאוד סגור. מעין חממה נאיבית, שבה הכול מרגיש מאוד טבעי, ולכן כשיש כשלים אז לא מבינים אותם. כשהילד ההוא החליט לעשות בי דברים שילדים לא אמורים לעשות, אני לא הבנתי מה זה. מה כבר הבנתי אז על מיניות? לא הבנתי שזה אסור".
תוכל לספר לי מה קרה?
"הוא היה ילד גדול ממני, כמה שנים מעליי. הוא לקח אותי למרכז הילדים כשלא היה שם אף אחד, והוריד לי את המכנסיים. הוא עשה לי דברים, לא כמו משחקים של לגעת אחד בשני ולעשות השוואה, אלא כמו ילד שראה סרט פורנוגרפי. בגלל שלא הייתה לי פרספקטיבה ולא ידעתי מה נכון ומה לא, הכול נראה לי כמו משחק. לא הבנתי שזה לא בסדר, אבל הבנתי שזה משהו שלא מדברים עליו, ולכן לא סיפרתי לאף אחד.
"רק בדיעבד, אחרי שנים, הבנתי שיש לי הרבה צלקות ופחדים שנגרמו בגלל מה שקרה בעבר. משהו שבכלל לא הייתה לי שליטה עליו, מהלך דורסני שבו נלקחה היכולת שלי להחליט מי אני ומה אני. סליחה, קשה לי מאוד לדבר על זה".
זה בסדר גמור. מה קרה בעקבות האונס?
"בגלל שלא דיברתי על זה אף פעם, הכול חלחל פנימה והגוף התחיל לאכול את עצמו. למשל, בגיל 16 התפרץ אצלי קרוהן, שזה מחלה אוטואימונית. לא סתם אומרים שחשוב להוציא הכול החוצה ולא להחזיק סודות כי זה לא בריא. קדמה לקרוהן מחלה אוטואימונית אחרת, שהגיעה שנתיים אחרי האונס, כשהייתי בן 9. התחלתי לצלוע ברגל שמאל וגילו שיש לי פרטס, שזה בעצם דלקת במפרק הירך, והירך מתפוררת אם לא מטפלים בה.
"במשך שלוש שנים אסור היה לי לדרוך על רגל שמאל. בהתחלה הייתי עם משקולות שמוציאות את הירך מהמקום ואז צריך לתת לה להיבנות מחדש, והיו מסיעים אותי בקיבוץ על הלול של התינוקות. אחר כך, התהלכתי עם מכשיר מברזלים כמו של פורסט גאמפ במשך שנתיים".
נשמע מאוד קשוח.
"לא קל להיות נכה, והייתי מאוד לבד בשנים האלה. הילדים קראו לי בכינויי גנאי כמו 'ננ"צ' – נדב נכה צהל, או 'נדב הסוס' כי הייתי דוהר על הברזלים. הייתה פעם ששני חברים מהשכבה שלי נסעו לעיר ולא הזמינו אותי, ואחד מהם אמר שהם נסעו עם חברים אחרים שלא רוצים אותי. זה שבר לי את הלב. הכאב היה מאוד גדול ופשוט התרחקתי והסתכלתי על הכול מהצד. אבל למרות שזאת הייתה תקופה מאוד מורכבת, היא גם הייתה מחשלת. בדיעבד, הדבר הכי טוב שקרה לי זה שהייתי נכה".
תסביר.
"להיות ילד שהוא כל כך חריג ושונה, כלוא בתוך מכונה, מאפשר לך עוצמה אדירה של דברים. ידעתי שאני יכול להתמודד עם הכול, שאני יכול לעשות הכול. הנכות אפשרה לי לבחור מה מתאים לי. לא ללכת לפי מה שאחרים אומרים, אלא רק לפי מה שאני רוצה, ובזכות זה הייתי מאוד עצמאי מגיל צעיר.
"כשהייתי בן 21 הקמתי את ה'ג'ה פן', מועדון הופעות בתל-אביב, ואנשים שאלו אותי מה אתה עושה, אבל קפצתי למים ואמרתי, מה כבר יכול לקרות? מקסימום אני אהיה חייב כסף. אחריו פתחתי את מועדון ה'קולטורה' ועשיתי כל טעות כלכלית אפשרית בספר. הפסדתי שם את התחתונים ונכנסתי לפשיטת רגל. הגעתי למקום הכלכלי הכי נמוך שיכול להיות.
"בגלל שהנכות גרמה לי להבין שאני תמיד צריך ללכת בדרך שלי, הצלחתי לצמוח מתוך המשבר הזה ומכל שפל כלכלי, פיזי רגשי ונפשי שהיה לי. למשבר יש אנרגיה מאוד חזקה שיכולה להשבית אותך לגמרי או להעלות אותך למעלה בטירוף. זאת תחושה נוראית לאבד את הקרקע שלך, אבל אם מהמקום הזה אתה בוחר להגיד שאתה הולך לצמוח, רוצה שיהיה לך טוב ומסתכל לעתיד – אפשר להשיג את זה.
"למזלי, ברגע הקשה אחרי פשיטת הרגל הכרתי את עולם הגישור והבנתי שאני יכול להתפרנס מזה וגם לעשות טוב לאנשים. הייתה לי תשוקה להצליח והעיסוק בגישור גרם לי לאושר עילאי, אבל חשוב להבין שהגעתי לשם מתוך המשברים, דווקא בגלל שסבלתי בעצמי הרבה מאוד שנים".

"המשבר הגדול בחייו של אדם הוא גירושים"

מתוך המשברים האישיים שלו, ומתוך האמונה שממשבר ניתן לצמוח, החל נישרי ללוות אנשים שחווים משבר גירושים. "המשבר הגדול בחייו של אדם, חוץ ממותו של ילד, הוא גירושים. הוא מרגיש שהאדמה נפערת מתחת לרגליו, הוא בתחושת הישרדות, אין לו איפה לישון והוא מת מפחד", הוא מסביר.
"אני רואה את הקושי הענק הזה אבל אפשר לצמוח מתוכו, וזה קודם כל הבחירה שלנו עבור עצמנו. מבחינתי, משבר הוא הזדמנות כי גירושים הם הזדמנות נפלאה לשינוי. בין אם אתה רוצה בכך או לא, החיים שלך עומדים להיראות אחרת. אז אתה יכול להשפיע על איך שאתה רוצה שהם ייראו, ולדאוג לכך שהם יהיו טובים יותר".
איך עושים את זה?
"כשמישהו מגיע אליי לתהליך, אני לא שואל מה היה ומה היא עשתה לך - זה בכלל לא משנה. אני שואל אותם לאן הם רוצים להגיע, איך הם רוצים שהחיים שלהם ייראו. עם כל הבלבול, האכזבה והתסכול שהם חשים, הם צריכים למצוא אופק, ומהמקום הזה אני מתחיל לייצר את המסלול שלהם לשם.
"למרות שיש לי תואר במשפטים, את הידע המשפטי אני שוכח בכל בוקר. כי במשפטים לומדים לחדד מחלוקת, ואני רוצה לעזור למשפחה להגיע להסכמות. להיות גרושים זה לכל החיים", אומר נדב. "זה מתחיל בהסכם ונמשך לכל החיים של הילדים, ובני הזוג יצטרכו כל הזמן לדבר בגלל הילדים. לכן צריך לבנות מערכת יחסים בליווי מגשר, שיכול להתמודד עם ההשפעות הרגשיות של התהליך".
נדב נישרינדב נישרי
נדב נישרי. "אני לא שואל מה הצד השני עשה להם, אלא לאן הם רוצים להגיע"
(צילום: ניקי וסטפל)

את התהליך הזה חווה נישרי על בשרו כאשר התגרש לאחר כעשר שנות נישואים, שכן הטראומה שחווה בגיל 7 המשיכה ללוות אותו וחלחלה גם לתחום הזוגי. "גם עם גרושתי לא דיברתי על האונס וזה מאוד השפיע, כי היו שם סודות שבעצם מנעו מאיתנו לייצר זוגיות. עד היום היא חברה טובה שלי ואני אוהב אותה כאמא, חברה ושותפה, אבל כזוגיות אני חושב שלא היה לנו הרבה סיכוי. במשך שנים היו לי דילמות ושאלות סביב הנושא הזה, ולא הייתי בטוח מי ומה אני באמת".
הידע והניסיון שלך כמגשר הפכו את הפרידה לנעימה יותר?
"אין פרידה שהיא נעימה, אבל ידענו שאנחנו צריכים להפריד בין מה שאנחנו מרגישים - תסכול, אכזבה ועלבון, לבין העובדה שבסוף אנחנו צריכים ליצור לעצמנו חיים חדשים. דמיינתי את החיים שאני רוצה שיהיו לי, וגם היא עשתה את זה, ובנינו מודל שעובד לשנינו, וכזה שבו הילדות - שהיו אז בנות שנה וחמש - לא הרגישו שכל העולם התפרק, אלא שהוא השתנה בתהליך טבעי.
"הגירושים חידדו לי שאני לא רק עושה הסכמי גירושים, אלא עושה לאנשים חיים הרבה יותר טובים. אני מאפשר לאנשים להחליט לאן הם רוצים לפנות בצומת הכי גדול בחיים שלהם, וזאת זכות מדהימה".
לא פשוט לשים את הרגש בצד בזמן גירושים. קורה שאנשים לא מצליחים לשחרר את הכעס?
"כן, בוודאי, וכשיש בסביבה אנשים שמחממים ואומרים, 'אל תוותר לה, תתקוף אותה', ואז הם הולכים לעורך דין שאומר להם, 'אתה צודק, בוא נקרע את הכלבה', הם יכולים מאוד להתחבר לזה ומתחילה מלחמה. אבל אותם אנשים לא יהיו שם כשהזוגות יצטרכו להתמודד עם מה שקרה לילדים שלהם בגללם, כשהילדים ייפגעו בלימודים או במערכות היחסים, כי הליכים משפטיים זה נזק בלתי הפיך לילדים.
"זה נורא ואיום ששולחים אנשים במצב כל כך רגיש לתוך זירה שאין בה רחמים, ושנותנים להם לצאת לקרב בלי שום ליווי רגשי. ההליך המשפטי הוא קזינו - אנחנו לעולם לא יודעים מה יקרה שם, אנחנו רק יודעים שזה ייקח שנים. הבעיה היא לא הגירושים, אלא איך מתגרשים".
נשמע שיש לך בטן מלאה על עורכי הדין.
"יש לי בטן מפוצצת שגדשה את הסאה מההליכים המשפטיים האלה. הבעיה היא לא עורכי הדין אלא השיטה שמאפשרת את זה. השיח המשפטי הוא מאיים ומדבר על הפרדה, אבל במשפחה אי אפשר להפריד, צריך לעבוד ביחד. לכן בהסכמי הגירושים שלי כתוב למעלה 'הסכם שותפות חדשה' ולא 'הסכם גירושים'. אני מסתכל על התהליך כמקור של צמיחה במקום כהליך של עוולות, מסתכל על הטוב ולא בא להרע.
"בגישור אנחנו נותנים לאנשים את האפשרות לא להיכנס בכלל למערכת הקלוקלת של בית המשפט. לפני שהולכים למלחמה המשפטית, לפני ששולחים את המכתב הראשון שמייצר את ההסלמה, כדאי לפגוש מגשר שמתמחה גם בהסדרים רגשיים וייתן כלים איך לפתור את זה בהידברות. לפעמים כל מה שצריך לעשות זה שתלך לחמתך עם עוגה, או שתשלח פרחים לאישה ותגיד שאתה אוהב אותה, אבל אף אחד משום מה לא מציע את זה".