לקראת החגים אני שומע את זה שוב ושוב. הורה מספר שהוא מתכוון להביא את בן או בת הזוג לארוחת החג, והילדים הודיעו שהם לא באים. לפעמים ההודעה מגיעה דרך ההורה השני בטון של אולטימטום. לפעמים היא מגיעה מהילד עצמו, בשש מילים ליד הדלת.
השאלה שאני נשאל היא בדרך כלל משפטית: האם מותר לי? האם ההורה השני יכול למנוע? האם אפשר לחייב את הילדים לבוא? אני מבין את השאלות, אבל הן כמעט אף פעם לא השאלות שיצילו את הערב.
זה לא מרד. זו בקשה
ברוב הליכי הגירושין הילדים אינם יושבים בחדר שבו מנסחים את ההסכם. הם אינם צד למשא ומתן ולא חותמים עליו, ולעיתים קולם מגיע לחדר רק דרך הוריהם. הם מקבלים את התוצאה מוכנה, ונאמר להם שהיא לטובתם. ואז מגיע החג, ומתברר שלילדים נותר כלי אחד שקל להם להפעיל: לסרב.
ארוחת חג היא לא המקום למפגש ראשוני עם בן/ת הזוג החדשים
(צילום: Shutterstock)
לכן אני מציע לא למהר לראות במשפט הזה מרד או חוצפה. לא פעם זו בקשה, בשפה היחידה שהילד למד שעובדת. מאחוריה עשויים לעמוד חשש שמישהו יתפוס מקום, נאמנות להורה השני או צורך לדעת מראש מה עומד לקרות בערב שגם כך כבר אינו מובן מאליו.
ההורה השני, אגב, לא בהכרח הסית. לפעמים הוא פשוט לא ידע. ההאשמה האוטומטית הזאת היא כשלעצמה אחת הסיבות שהערב מתפוצץ.
לא טעיתם בבחירה, טעיתם בתאריך
כמובן שהורה שרוצה להביא בן או בת זוג לחג לא עושה משהו רע. הרצון להפסיק להתחבא לגיטימי לגמרי. גם בני ובנות הזוג, שכבר תקופה נמצאים בחייכם ועדיין לא הוזמנו לשולחן המשפחתי, רוצים הכרה. גם זו בקשה סבירה.
אם ההיכרות עדיין לא קרתה, אל תעשו אותה בערב החג. ערכו אותה קודם, בקטן ובלי קהל. אחרי מפגש קצר אחד, השולחן יהיה הרבה פחות מאיים. ואם אין זמן לעשות זאת השנה, אפשר גם לוותר על השנה הזאת
העניין האמיתי הוא הטיימינג. כי כשדוחים את ההיכרות עד החג, לוח השנה מתחיל לנהל אותה במקומכם. ואלה התנאים הכי פחות מתאימים שאפשר לבחור: אין דרך טבעית לקצר את המפגש, יש קהל, יש דוד שמעיר הערה ויש ארוחה של שלוש שעות. מפגש ראשון צריך רגליים. זמן קצר, מקום ניטרלי ודרך פשוטה לצאת. פארק, גלידה או נסיעה משותפת. לא ארוחת חג.
עו"ד בן סנדיקצילום: מרין כהןההמלצה שלי? אם ההיכרות עדיין לא קרתה, אל תעשו אותה בערב החג. ערכו אותה קודם, בקטן ובלי קהל. אחרי מפגש קצר אחד, השולחן יהיה הרבה פחות מאיים. ואם אין זמן לעשות זאת השנה, אפשר גם לוותר על השנה הזאת. חג אחד לא יזיז את הזוגיות שלכם. ערב אחד שנשרף עלול להזיז את הקשר עם הילדים לחודשים.
מה החוק אומר, ומה ההסכם לא כתב?
מבחינה משפטית, ככלל אין להורה השני זכות וטו אוטומטית על מי שנמצא בבית בזמן שהות הילדים אצלכם. עם זאת, אין מדובר בזכות מוחלטת שלכם: הסכם או החלטה שיפוטית יכולים לקבוע אחרת, וכשעולה חשש קונקרטי לפגיעה בטובת הילד, בית המשפט עשוי להתערב. ככל שהילד בוגר יותר, עמדתו עשויה לקבל משקל רב יותר.
עם זאת, חשוב לי לסייג: כל מה שנכתב כאן מתייחס למחלוקת רגילה בין הורים. אם קיים חשש לאלימות, לפגיעה מינית או לסיכון ממשי לילד, זה לא הליך של תיאום ציפיות. במצב כזה פונים מיד לגורמי המקצוע, לרשויות ובמידת הצורך לערכאות. בטיחות הילד קודמת לכל שיקול אחר.
אלא שגם הורה שצודק מבחינה משפטית, עלול להפסיד את השיחה עם הילד. אפשר לנצח בוויכוח על הזכות להזמין, ועדיין להישאר עם ילד שלא רוצה להגיע. לכן הודעה להורה השני לפני החג אינה ויתור או בקשת רשות. היא פשוט מה שעובד. אפשר לכתוב: "רציתי לעדכן שבערב החג יהיה איתנו גם X. אדבר עם הילדים על כך מראש. אם יש משהו שחשוב שאדע לפני כן, אפשר לדבר". ההורה השני אולי לא יאהב את זה, אבל הוא לא יופתע, והילדים לא ייכנסו לסיטואציה שלא הוכנו אליה.
להקדים תרופה למכה
הסכמי גירושים רבים מחלקים את ערבי החג בין ההורים, אבל אינם אומרים מה עושים כשמחלוקת חדשה פורצת. לא צריך לכתוב בהסכם מי יישב ליד השולחן בעוד שנתיים. כן כדאי לקבוע מראש מנגנון פשוט: קודם שיחה ישירה, אחריה, אם צריך, פגישת גישור ממוקדת, ובמצבי מחלוקת גבוהה ומתמשכת פנייה למתאם או למתאמת הורית.
רוב האנשים חושבים על גישור לפני גירושין כדרך להגיע להסכם. אבל חדר הגישור אינו נסגר ביום שבו ההסכם מאושר. גם הורים שהתגרשו לפני שנים יכולים לחזור לפגישה אחת או לכמה פגישות ממוקדות, בלי לפתוח מחדש את הסכם הגירושים כולו, כדי להסכים על חגים, על בני זוג חדשים ועל האופן שבו מעדכנים את הילדים.
בכל גישור אני רואה את הילדים לנגד עיניי, כאילו הם יושבים בחדר. לא כדי לדבר בשמם, אלא כדי להזכיר לכולנו שכל סעיף שנכתב שם יפגוש בסוף ילד אמיתי, בבית אמיתי ובערב חג אמיתי. השאלה האמיתית היא לא מי צודק ומי יושב איפה. השאלה היא איזה זיכרון יהיה לילדים מהחג הזה בעוד עשר שנים.
