לפני כמה שבועות הציעה גרושתי שאפגוש את חבר שלה. גם אני הייתי רוצה להיות בזוגיות חדשה שתעשה לי טוב. להיות עם מישהי שאני אוהב, מישהי שיום אחד נעבור לגור ביחד, אני והיא, וננסה ליצור לעצמנו משפחה חדשה שכוללת לא רק אותי ואותה, אלא גם את הילדים שכל אחד מאיתנו מביא לקשר, וגם את הגרושים שלנו, שתמיד יהיו חלק מהחיים שלנו.
בחלומי ילדים משלוש משפחות נפרדות - שלי ושל גרושתי, של חבר שלה, ושל החברה האופציונלית שלי - משחקים ביחד, בזמן שאנחנו טופחים לעצמנו על השכם, מרוצים שהצלחנו להשתחרר מכבלי האגו. ממש כמו לבנות קואליציה של פליטי שבטים שמתעקשים למצוא את החיבור, במקום להעמיק את הקרע.
אבל אני עוד לא שם.
אני מוכן להגיע בלב פתוח בניסיון ליצור סוג של ממשלת אחדות, אבל בת זוג עדיין אין לי. גרושתי, לעומת זאת, כבר מציינת שנה עם החבר. אז אני מנסה בכל כוחי להאזין בסבלנות לסיפורים של ילדיי מהמפגשים עם בנותיו של מי שאולי יחליף אותי יום אחד בתפקיד הבעל, ומתעקש לטשטש את הגוש בגרון.
בפעם הראשונה שגרושתי הציעה לי מפגש כזה, זה היה לי מוזר מדי. כל מה שראיתי לנגד עיניי זו שתיקה מביכה. צרצרים. זה הרגיש כמו לתכנן פגישה ראשונה, אפילו בליינד-דייט, בלי הרווח של קשר זוגי אפשרי שעתיד להגיע בסופה. אמרתי לה שאני לא רואה כרגע צורך בזה, אבל ההצעה וההתחמקות גרמו לי להרגיש שאני חוטא לתפקידי כאבא. הרי האיש הזה מבלה לעיתים שעות עם ילדיי, לכן הדבר הנכון הוא לעמוד על טיבו.
תומר און
(צילום: בן קלמר)
להכיר טוב יותר את החבר של גרושתי זאת לא פעולה שהבאתי מהקלמר שבו אני מחזיק את כל הכלים הרוחניקים-ליברליים-מחבקי עצים שיש לי. זו הבנה פשוטה שגרושתי עלולה להיות משוחדת, או שדעתה עלולה להיות מעורפלת, כפי שכולנו הופכים לקצת מטומטמים כשאנחנו מאוהבים. אני רק צריך לוודא שהאיש אינו רוצח סדרתי או מדען אטום איראני או מישהו מהאוסף הזה של תרחישי האימה, ושבאופן כללי הוא איש נעים שלא מהווה גורם מאיים לבריאותם הפיזית והנפשית של ילדיי.
לכן בפעם השנייה כשגרושתי הציעה מפגש - הסכמתי. היו לי לרגע מחשבות שאולי נפגש רק אני והוא על בירה או כל דרינק אחר, שיאפשר להחליק את החוויה בגרון קצת יותר בקלות, אך בסוף הוחלט על מפגש בתיווכה של האישה שמחברת בינינו, אצלה בבית, אחרי שהילדים ילכו לישון. היכרות בסיסית, ולו כדי למנוע את אי-הנעימות בפגישה המקרית הבאה.
כן, כבר הייתה פגישה מקרית שכזו. בדיוק הגעתי לבניין שבו מתגוררת אם ילדיי כדי להפקיד אותם בידיה. הייתי עסוק בנזיפה או ברגע חינוכי כלשהו, כשאיש שאני לא מכיר יצא מהבניין והגניב ברכת שלום כללית לעברנו.
ידעתי שאנחנו מגיעים פחות או יותר כשהוא עומד לפנות את השטח, אבל כמובן שכבוד המחוקק מרפי, או אולי חברתו אירוניה, דאגו שלא נפספס זה את זה. אני מצדי השקעתי בהכחשה פנימית, ולמרות שחשדתי שזה הוא, בחרתי להתייחס אליו כאל זר חביב שמחלק שלומות לאנשים שחולפים מולו, כמקובל בדיני נימוסין מערביים.
אי-הנוחות ותחושת המבוכה דחקו אותי לפינה, אבל כבר במעלית, כשאני עושה את דרכי לעבר נקודת המסירה, שאלתי אותם אם זה הוא, ולא באמת הופתעתי מהתשובה.
הודיתי בפני עצמי שאני מתחמק מהמפגש, ושזה ילדותי ורק מוסיף לתחושת אי-הנוחות הכללית בקואוליציה המוזרה שלנו. עידכנתי את גרושתי שמבחינתי אפשר להוציא את האירוע לפועל, וכמה ימים מאוחר יותר מצאנו את עצמנו ארבעתנו - אני, גרושתי, חבר שלה והמבוכה של כולנו - יושבים על הספה, ומנסים לגלגל שיחה בסיסית.
לא אכחיש שהייתה מידה מסוימת ובלתי ניתנת לשליטה של השוואתיות. הבחור נאה מראה, נחמד פלוס, נעים הליכות וניכר שיש גם שכל. במדד הגיל הוא מוביל. האיש מוצר טרי יחסית אליי בעולם, אבל לפחות אני יכול להיאחז בכך שהוא מוביל גם בקצב נסיגת השיער.
לא, כבר מזמן אין לי רגשות לגרושתי, אבל לבדוק מה הפסידה ומה הרוויחה זה כמו רפלקס שאני, בקטנותי כאדם, לא יכול שלא להפעיל ברמה כלשהי של תת-מודעות. מעבר לזה לא היו אירועים מיוחדים שחשוב לציין לגבי הפגישה.
מצד אחד, לא נזרקו חפצים, שזה כבר טוב, ומצד שני גם לא נחתמה ברית דמים, שזה בסך הכל די הגיוני וגם די היגייני. האם יעלה בידינו בעתיד לכונן ממשלת אחדות לניהול שברי השבטים בהצלחה? כולי תקווה, בינתיים נראה לי שלפחות את אחוז החסימה, עברנו.
