זה לא היה הריב הכי קשה שהיה להם. ללא ספק היו משפילים וכואבים ממנו. אבל משהו ברגע הספציפי הזה אפשר לנטע לראות את עצמה מבחוץ: אישה צעירה, ג'ינס קצר, פרנזים, חולצת משבצות מרושלת, וגוף רזה כמו שלד שנגרר לאורך המסדרון.
כמה דקות לפני כן, ואולי היו אלה שניות בודדות, היא עוד שיחקה עם בתם התינוקת על המיטה הזוגית הגדולה. כשנכנס לחדר, פקד עליה "תעזרי לי עם המחשב". מבלי להרים אליו את העיניים היא סיננה שלא בא לה, והמשיכה לשחק עם הילדה.
עכשיו הוא מושיב אותה בכוח על הכיסא. שלא כהרגלה, נטע לא מתקוממת. היא לא משפילה אותו בחזרה במילים פוצעות כדי להחזיר את כבודה האבוד. היא רק מסדרת את השורות שווה בשווה לשני הצדדים על גבי מסמך הוורד, מפסיקה כל כמה רגעים כדי לסובב את פרק כף ידה הדואב. נדמה לה שמשהו בתודעה שלה כמו חצה נקודת אל-חזור דמיונית. "את על זמן שאול", הדהד בתוכה המשפט שילך איתה חודשים רבים קדימה, כמו היה שם של מבצע צבאי בעזה.
הוא לא ענה על נורות האזהרה שהופיעו בעיתון. הוא לא היה קנאי וגם לא הגביל אותה בשום דרך. היא יכלה לצאת ולחזור מתי שבא לה וגם חשבון הבנק עמד לרשותה. היא אומנם הרגישה שהיא מאבדת את השפיות לצידו, אבל אמרה לעצמה שאם היא רק תשתנה, מצבה ישתפר בהרבה. עוד מאמץ קטן והיא תלמד להתאפק. כן, זה מה שהיא צריכה, להתאפק. בינתיים, כל עוד היא משוגעת כמו שהוא אומר, היא לא יכולה לעזוב אותו. המחשבה שהוא מחזיק בסוד שלה ושיגלה לכולם עד כמה היא לא נורמלית, שיתקה אותה.
והיא גם ידעה, באותה נשימה, שהוא לא ייתן לה ללכת, וכדרכם של תעתועים היא לא ראתה בכך סתירה שיש ליישב. גם לא כשהיו נבלעים אל תוך מריבות האימים והיא זו שתמיד יצאה מהן חבולה. זה תמיד נראה היה כאילו במקרה, לא במכוון, כמו "תאונת עבודה", אבל שטפי הדם והחבורות הופיעו רק על גופה של נטע, שהלך והחוויר, מצטמק אל תוך עצמו.
"למה אתה לא מתגרשים כבר?", היא צותתה לשיחת טלפון שלו עם חבר. "כי רק אני אקבע מתי זה יקרה ואיך זה יקרה", הוא ענה. היא הוציאה את ונטולין מהתיק שלה, מתיישבת על רצפת הסומסום של חדר המדרגות, משעינה את ראשה על השיש הקר. מדוע רצה שתישאר איתו? האם לא רצה חיים טובים יותר גם בשביל עצמו? לו רק יכלה לשכנע אותו שגם לו עדיף להתחיל מחדש, אבל החוטים השקופים והנוירוטיים שמשאירים אדם במקום רע, חזקים יותר מכל סורגי הברזל שבעולם.
"התקופה הכי בעייתית היא עד שתקבלי את הגט", אומרת לה עורכת הדין שהיא שוכרת, זאת שעבדה פעם במרכז למניעת אלימות במשפחה. "זה אומר שאת צריכה להיות מאוד זהירה עכשיו. וחכמה". נטע משפילה את מבטה. היא לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהחופש שמחכה לה בצדו השני של הגשר, למרות שתמיד פחדה מגשרים, בעיקר מגשרי חבלים. בטיולים היא הייתה חוצה אותם במהירות, בלי לחשוב או להסתכל למטה או לצדדים. "כן", נטע עונה לה, פותחת וסוגרת את הפקק הכחול של הוונטולין בתוך התיק, עד שאצבעותיה נתקלות במוצץ ועוברות למולל עכשיו אותו. "כן, כן, אני יודעת".
