המשורר נאור יצהרי פגש את מי שלימים תהיה אשתו, ולימים מאוחרים יותר גרושתו, במהלך עבודה בהפקת אירוע, אי שם בשנת 2013. משהו מיד התפוצץ ביניהם. הם התחילו לצאת מיד אחרי שהכירו, והיחסים שלהם היו סוערים, לטוב ולרע. בעיני נאור היא הייתה צבעונית ויצירתית וסוערת. מהטיפוסים שכשהם אוהבים אז הם אוהבים "על מלא", וכשהם שונאים - גם. אין חצי דרך.
שלוש שנים אחרי שהכירו, החליטו להתחתן. את הטקס והאירוע הם בחרו להשאיר מחוץ לרבנות, כדי שלא יצטרכו להתגרש דרכה. במבט לאחור, נאור תוהה שמא זו הסיבה שהקרקע תחת הנישואים שלהם מעולם לא היתה יציבה. הוא סבור שבגלל שמעולם לא היה בעלה כדת וכדין, היא בעצם לא הייתה באמת אשתו. זאת גם הסיבה שקרא כך לספר השירה השלישי שלו, "מעולם לא קראתי לך אשתי", שראה אור לאחרונה בהוצאת קתרזיס.
בספרו הוא משרטט קווים לדמותם של נישואים שהולכים ומתפוררים. זהו ספר שנדמה שהלב שלו הוא שיר, שהיה בעצם מכתב, מכתב שכתב נאור למי שבאותם ימים חיזר אחרי אשתו, ונאור שלח לו את הטקסט בניסיון נואש להפריד ביניהם ולזכות בה בחזרה.
"אחרי שהתחתנו עברנו למושב, עבדנו בעסק משותף שהיה בעצם שלה - עיצוב אירועים, ואני הייתי יחד איתה בעסק. מתישהו הבנתי שאני תכף מגיע לגיל 40, וזה משנה משהו אצלך. אתה אומר - די. אז עזבתי את העסק והפכתי להיות מורה, הוצאתי את הספר הראשון שלי, והתחלתי תואר שני. הרבה דברים קרו במנותק מהקשר".
כל פעם היו פיצוצים שהרחיקו אותנו, וכל פעם חזרנו לדינמיקה הלא בריאה הזאת. ובתוך הדינמיקה הרעילה, אתה מאוד נטמע בפנים, וקשה לך לדעת איפה היא מתחילה ואיפה אתה מסתיים. בשלב מסוים הפיצוץ היה כל כך חזק, האירוע היה כל כך גדול, וההבנה הייתה ברורה - זה לא יכול להשתנות
נאור הרגיש שהוא מצא את הנתיב שלו - בהוראה, בלימודים ובכתיבה. צמחה בקרבו תחושה של היבדלות, שסוף-סוף יש לו משהו שלא קשור לאשתו, והוא הרגיש חזק. אלא שאז הגיעו הפלרטוטים. היום הוא מודה בפה מלא שהוא יודע שהפלרטוטים הבודדים המזדמנים שלו, פגעו בה מאוד.
אומנם הנושא של נישואים פתוחים עלה עוד לפני זה לדיון ביניהם, ולמרות שהיה מעין אור ירוק, אף אחד מהם לא ניצל את האופציה, אבל נאור מאמין שזה היה רק סימפטום. "כשאתה מתחיל לדבר על יחסים פתוחים, זה כי אתה רוצה לרפא משהו ביחסים שלך". ואם אתה רוצה לרפא - משהו כנראה חולה.
זו לא הייתה פשוט שחיקה של הזוגיות?
"אני לא חושב שהיינו זוג שפשוט אהב, אהב, אהב, ואז הגענו לאיזושהי שחיקה אחרי עשר שנים. אני חושב שכל פעם היו פיצוצים שהרחיקו אותנו, וכל פעם חזרנו לדינמיקה הלא בריאה הזאת. ובתוך הדינמיקה הרעילה הזאת אתה מאוד נטמע בפנים, וקשה לך לדעת איפה היא מתחילה ואיפה אתה מסתיים. בשלב מסוים הפיצוץ היה כל כך חזק, האירוע היה כל כך גדול, וההבנה הייתה ברורה - זה לא יכול להשתנות".
מבחוץ היו מי שחשבו שהם חיים את החלום - בית במושב, עבודה בעסק משותף וכמובן שני ילדים שהביאו לעולם, שהיום הם בני 6 ו-9. נאור יודע להגיד שזה החלק הכי קשה, במיוחד כשאני מראיין אותו בזמן שגרושתו עם הילדים, אי שם ב"חופשה משפחתית". בלעדיו. "הילדים זה הפצע. החדרים שלהם. החדר הריק הזה כשהם לא שם ואתה בוהה ברצפה וצפים דמיונות. ילדי פנטום".
למחזר של אשתי
אחד השירים הכי מרתקים בספר נקרא "למחזר של אשתי". נאור כותב שם ממש מכתב, שאותו הוא מפנה לגבר שהתאהב באשתו:
"היי חבר, זה נאור. שמע, אני מבין שאתה סחוף אחרי הרגשות שלך במין טרגדיה שיקספירית של "התאהבתי באישה נשואה ומה אעשה, זה חזק ממני", אבל אני מבקשת ממך להבין ולזכור שיש כאן אנשים, בני אדם, עם רגשות ולב מדמם בצד השני. יש כאן משפחות, בן זוג וילדים קטנים".
לנאור חשוב להבהיר - זה לא שאשתו ניהלה רומן ועזבה את הבית. זה לא הסיפור של הפרידה שלהם ולדעתו גם לא משתמע כך מהספר. ועוד חשוב לו להבהיר שבמציאות המכתב למחזר לא היה באמת מכתב, אלא הודעת טקסט בוואטסאפ. בכל זאת, אנחנו בשנת 2026.
השיר הזה הוא ביקורת עצמית. זה לא עליו, זה לא עליה. יש איזשהו כעס נורא-נורא גדול - אשתך עוזבת אותך בשביל בחור צעיר יותר, וזה מה שאתה עושה? אתה שולח לו הודעה? גם מנוסחת יפה. הייתי מאוד עדין שם, כאילו אני לא באירוע
לדבריו, השניים נפגשו על בסיס קבוע במסגרת קבוצתית, ובשלב מסוים הוא הרגיש שהולכים ומתפתחים רגשות משני הצדדים. הוא ידע שאין לו איך לעצור את הרגשות שלה, אבל חשב שאולי יוכל להשפיע על המחזר. כשהודיעה לו שאכן יש לה רגשות כלפי אותו בחור, הוא החליט לכתוב לו את הודעת הטקסט שלימים נכנסה לספר השירים, מתוך ידיעה המלווה בהכחשה שזה כנראה כבר מאוחר מדי. על ההודעה ששלח הוא לא קיבל מעולם תגובה, רק וי ירוק שני, שמאשר שנפתחה.
מה ציפית שיקרה? שהוא יגיב, שהוא יכתוב לך בחזרה, שהוא יתרחק, יעזוב אותה, יגיד לה, "שמעי קיבלתי מבעלך הודעה, וואלה אני לא רוצה לפרק פה משפחה". מה חשבת?
"חשבתי שהנה - נלחמתי על הדבר, עשיתי מה שצריך כדי לשמור על המשפחה שלי. אבל השיר הזה, שהוא מופיע ככה בספר, זה ביקורת עצמית. זה לא עליו, זה לא עליה. יש איזשהו כעס נורא-נורא גדול - אשתך עוזבת אותך בשביל בחור צעיר יותר, וזה מה שאתה עושה? אתה שולח לו הודעה? גם מנוסחת יפה. הייתי מאוד עדין שם, כאילו אני לא באירוע.
כריכת הספר מעולם לא קראתי לך אשתי
(עיצוב: ורד גולדמן להוצאת קתרזיס)
"אני לא מבין מה קורה. העיסוק העצמי הזה, האדישות. אז שמתי את זה בספר, כי זה מאוד הכעיס אותי שלא נלחמתי מספיק. שבזמן שהיא מודיעה לי שהיא עוזבת את הבית, ראיתי חצי גמר ווימבלדון, וזה הטקסט שאני שולח לו במקום אולי טקסט קצת יותר לוחמני, אסרטיבי, אגרסיבי - 'תתרחק!' - משהו שיציל באמת".
חשבת שאם הוא יקרא את המכתב ויעזוב, היא תחזור על ארבע?
"המכתב לא בשבילו, זה כבר לא עניין של כעס עליו, הוא עשה לנו בסופו של דבר משהו טוב, והוא הניע איזשהו תהליך שהיה צריך לקרות. היחסים האלה לא היו טובים, כמו שהם. אין לי מה להאשים אותו, היחסים האלה לא נגמרו בגלל בגידה, לא כי היא בגדה בי, ולא כי אני בגדתי בה. היחסים האלה נגמרו כי הם לא היו טובים מלידתם. הייתה חסרה שם תחושת שייכות, יציבות. הקונסטרוקציה לא הייתה טובה, ואני מניח שכמו הרבה זוגות לא הצלחנו לשנות את הדינמיקה. הדינמיקה הייתה חזקה מאיתנו".
רבים מהשירים בספר ממוענים לכאורה אל עצמך. יכול להיות שגם המכתב למחזר הוא באיזשהו מקום מכתב לעצמך?
"זה אות קלון כזה, שאתה נושא ומזכיר לעצמך - לא עשיתי מספיק. אם אתה מחבר את זה לשם של הספר - "מעולם לא קראתי לך אשתי", והשיר שנושא את אותו השם, אז אתה מבין שתמיד הייתה רגל בחוץ, תמיד הדלת נשארה פתוחה.
"בלבלנו בין אמון לאדישות. אז אם אתה מחבר את הדברים זו בעצם ביקורת על זה שאף פעם לא הייתי שם, עמוק בפנים, כדי להילחם עלייך, כדי להרגיש שבאמת אני יכול להגיד לו - תתרחק מאשתי - תחושת הבעלות, השייכות הזאת, היא הייתה תמיד חסרה".
למה לא כתבת לה את המכתב הזה? למה לשים את האחריות על מישהו מחוץ למערכת היחסים?
"שאלה מעולה למטפלת שלי בעוד שבועיים. אבל, אמרתי לה מספיק, אני חושב, או שלפחות ניסיתי לומר מספיק, בהמון טונציות, בהמון ניסוחים. הייתי מאוד ורסטילי בתנועות שלי, בשיחות על הדבר. 'אנחנו מתפרקים', 'תראי אותנו', 'מה קורה איתנו', 'לאיפה זה הולך'. אבל גם הייתה איזושהי הבנה שזה נגמר. שאצלה זה מת, שהיא כבר עזבה".
מותק של גרוש
כשקראתי את הספר תפס את עיני וליבי השיר "מותק של גרוש". שיר שהציב מולי מראה לגבי משהו שקיים גם אצלי מול גרושתי. בשם השמירה על היחסים ולמען שלמותה של ההורות שאנחנו עדיין מנהלים ביחד גם אני וגם היא משתדלים ומתנדבים לסייע זה לזו, גם מעבר לדברים שקשורים לילדים. אני מרכיב לה רהיטים מאיקאה, היא מזמינה לי דברים באינטרנט. זה לא קורה הרבה, אבל נדמה כאילו תפקידים מסוימים שהחזקנו בקשר עדיין לא שוחררו לגמרי.
בעיני נאור, התפקידים האלו שאנחנו נאחזים בהם, מהווים מעין ניסיון נואש שאולי דברים בכל זאת ישתנו. בשיר "מותק של גרוש" נאור מעטר את ראשו בכובע טמבל ומודע לכך שהסביבה, חברים ומשפחה, מעניקים לו את תואר הנחמדות, משבחים אותו ומסכמים מול אם ילדיו - "איזה מותק של גרוש יש לך".
"אתה מתמכר. אתה מתמכר קצת לטייטל, להרגשה שאתה הגרוש המוצלח. אבל היא לא מתגאה בי בתור בעלה. אתה תחכה שם, אתה תשפץ לה דברים בדירה, עד שמישהו יבוא, ואז מה? אתה גם תציע את המצעים על המיטה לפני שההוא יבוא? מתי תלך? מתי תבין שזה כבר נגמר? עזוב אותה בשקט. עזוב את התפקיד בשקט".
לא חששת להוציא את הספר לאור? להרוס את המעט שעוד נותר ביניכם ושמאפשר לכם לנהל בשלום סביר את ההורות על הילדים שלכם?
"אני צריך לדבר את האמת שלי, אני צריך לעשות את האמנות שלי, אני צריך להוציא את הכאב הזה, לדבר את זה. זה גם חשוב לי כי כל התקופה הזו של הגירושים והפרה-גירושים הייתה לי מאוד קשה. לא מצאתי כמעט תמיכה, מישהו לדבר איתו. גברים לא כל כך מדברים, לא יודעים לעבד את הרגשות, ואני מאוד שמח שהספר מגיע לאנשים, לגרושים, והם מוצאים איזשהו חיבור. זה מרגיש טוב שזה שם".
