הגיע הזמן להגיד את זה בפה מלא: המלחמה הזאת מפרקת משפחות.
כבר לא מעט זמן שאני מתאפק שלא לכתוב את זה בצורה כל כך ישירה אבל כשראיתי את דובר צה"ל מודיע על היערכות לכיבוש עזה הרגשתי שאני חייב לשים את זה על השולחן.
בדיון סביב כיבוש עזה השיח הציבורי מתמקד, ובצדק, בנושאים כבדי משקל כמו: חיי החטופים, מלכודת המוות (ציטוט של הרמטכ"ל) אליה יכנסו הסדירים והמילואימניקים, ההידרדרות במצבה של ישראל בזירה הבינ"ל, האסון ההומניטרי ברצועה, הכלכלה הישראלית הקורסת. לאחרונה גם עלה בשוליים לכותרות מצבם הנפשי של השבים מהמלחמה סביב מספר הולך וגדל של התאבדויות.
בתוך כל אלה זה נשמע כמעט מנותק לדבר על ההשפעה של המלחמה על משפחות בישראל, אבל להתעלם מזה זו לא אפשרות. לא מבחינתי בכל אופן.
כמגשר גירושין אני פוגש את האנשים האלה בחדר הגישור. כל שבוע. כבר שנתיים. זוגות שהם הורים שהמלחמה תפסה אותם בתחילתו או בעיצומו של משבר ואחד מהם יצא לסבבי מילואים אין סופיים – ומשם המשבר הפך לקרע בלתי הפיך, זוגות אחרים שנכנסו למלחמה עם סדקים קלים בזוגיות, כמו שיש בכל זוגיות, והמלחמה וההיעדרות הארוכה של אחד מהם, בשילוב הנטל שנפל על הצד שנשאר עם הילדים, הפך את הסדקים לשבר שקשה עד בלתי אפשרי לאחות.
פגשתי גם זוגות בהם אף אחד מהצדדים לא יצא למילואים אבל הלחץ שהמלחמה הכניסה אליהם הביתה הוביל לפיצוצים שגרמו לנזק קשה לזוגיות והזוגות שכתבתי עליהם כאן הם עוד אלו שיצאו מזה יחסית בזול כי בחרו בגישור, שזה מרחב הרבה יותר טיפולי ומכיל ובעל כלים לטפל בסיטואציה המורכבת הזאת..
אני שומע כמעט על בסיס יומי על זוגות כאלה שנפלו לידיים של עורכי דין לוחמניים שניצלו את מצבם הרגשי המעורער של אלו שחזרו מהחזית ושל אלה שנשארו עם כל המתח ונטל ניהול הבית בעורף – ובמקום להרגיע אותם, הסיתו אותם וגררו אותם למלחמה שתשאיר אחריה אדמה חרוכה.
ובאמצע, תמיד באמצע, נמצאים ילדים שגם כך צריכים להתמודד עם מצבים שאף ילד לא צריך להתמודד איתם: אזעקות, טילים, ריצות למקלט או לממ"ד, מידע חשוף מדי ותכנים ששורטים אותם בצורה שעוד קשה להעריך. קולם לא ישמע בקבינט שישלח שוב את החיילים למקומות שהיו בהם כבר ארבע פעמים וגם לא בבתי המשפט בהם ההורים שלהם מנהלים מלחמה שהם לא יותר מקלף מיקוח בה.
אמנם אין עדיין נתונים רשמיים שיבהירו את עוצמת התופעה, אבל כל מי שעוסק בנושא, ממטפלות ומטפלים זוגיים, דרך מגשרים ועד עורכי דין – יספרו את אותו הסיפור על גל שהתחיל זמן קצר לאחר תחילת המלחמה ובחודשים האחרונים הפך ממש לצונאמי. גם המנוסים שבאנשי הטיפול והמגשרים, שיודעים להתמודד עם הפרידות המורכבות ביותר, מדברים ביניהם מתחת לרדאר על המורכבות הנוספת שבאה עם המלחמה שלקחה אנשים אל הקצה והפכה את תהליך הפרידה הכואב והמסובך גם כך – לכאלה המתנהלים בעצימות גבוהה מהרגיל ויכולים בקלות לגלוש למלחמות משפטיות יקרות וארוכות שהן הדבר האחרון שצריכה משפחה שנקלעה לסיטואציה נפיצה כל כך.
אז למה חשוב לי לכתוב את זה? כי אני מאמין שמשפחות בריאות וחזקות (בין אם בבית אחד ובין אם בשני בתים) הן הבסיס לקהילות חזקות. קהילות בריאות וחזקות הן הבסיס לחברה בריאה וחזקה.
החברה הישראלית לא בריאה ולא חזקה כרגע, היא פצועה וחבולה ומפולגת ואולי זה לא צריך להיות השיקול המרכזי ביציאה לעוד מלחמה, אבל זה חייב להיות שיקול נוסף כי יש את המלחמות בתוך המלחמה ואי אפשר להמשיך להתעלם מהן.
