זה לא טור על ילדים. זה טור על כאב מאוד מסוים מבין כל הכאבים שמתעוררים בתהליך הגירושים, ועל הצורך שלי לבקש סליחה. סליחה מהבת ומהבן שלי, אבל יותר מזה ברצוני לבקש סליחה ממישהו אחר.
אני זוכר את הנקודה שבה התעורר אותו כאב, באותו משפט שלמה הפרטי שלי. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ולצדי ישבה מי שבאותה שעה החזיקה בשלושה תארים שונים ביחס אליי - אשתי בעבר, פרודתי בהווה וגרושתי לעתיד. אחרי כל ענייני הכספים, ההסכמים, הפרוצדורות והדברים הטכניים בנוגע להפרדת חיינו, הגענו לדבר החשוב מכולם.
המגשרת הסבלנית שלנו שירטטה לנו על לוח את כל האופציות לגבי חלוקת המשמרות על הילדים: שבוע-שבוע, ימים קבועים, יומיים אצלה - שלושה אצלי, סופ"ש אצלה ואז מתחלפים, נסטינג ועוד. הסתכלתי על הלוח, והמילים של המגשרת התחילו להיבלע לי בין רעשי הרקע, והתחלתי לבכות. לא יכולתי להירגע. זה לא היה בכי דרמטי כזה של התייפחויות ונזלת והשתנקות. זה היה בכי שקט, שמנסה להוציא את הכול דרך פקק של כאב, שעד לאותו הרגע, הילדים כנראה סתמו באצבעותיהם הקטנות מבלי לדעת.
לגרושתי ולמגשרת הסברתי שאני מרגיש שאנחנו מחלקים אותם כאילו היו רכוש. מעכשיו שני היצורים הקטנים האלה הולכים להיות נוודים ברוב חייהם כקטינים, והמונח 'בית' יהיה עבורם מונח מאתגר, פלואידי, כזה שאינו מוחזק בחלל מסוים, אולי קצת רעוע. פחות מבוסס, פחות שורשי. מעכשיו יהיה להם בסיס אם ובסיס אב, וזה כאב.
לימים הרגשתי את הכאב הזה חוזר בארוחות שישי, בחגים, ובאירועים מיוחדים כמו ביום ההולדת של בתי. כשנפרדנו, הבן שלי היה בן שנה וחצי, הבת הייתה כמעט בת שש. לא ידעתי עבור מי מהם אני כואב יותר. רק רציתי לבקש מהם סליחה. להגיד להם שאני מצטער. לבן שלי - שאני מצטער שלא יכיר את המשפחה שלו כמשפחה קלאסית. לבת שלי - שאני מצטער על אובדן המשפחה שהלכה והתהוותה מול עיניה, המשפחה כפי שהכירה אותה. רציתי שנעשה עוד כל כך הרבה דברים יחד כמשפחה, ושהחוויה הזו והתחושה הזו של ביתיות ומשפחתיות תהיה שלמה בלבבות הקטנים שלהם, ושלנו.
נזכרתי איך בתור ילד, ועד היום בתור מבוגר, ידעתי ואני תמיד יודע שיש לי בית לחזור אליו. בית שבו מובטחים לי נחמה וחיבוק. בית שאני מרגיש בו בבית, גם כשאני לא גר בו יותר. אני חושב שיש משמעות לכך שבית זה מקום מסוים, אחד, שבו ההורים תמיד ישנם, והזיכרונות ספוגים בקירות ובספות ובאוויר.
"לגרושתי ולמגשרת הסברתי שאני מרגיש שאנחנו מחלקים אותם כאילו היו רכוש. מעכשיו שני היצורים הקטנים האלה הולכים להיות נוודים, והמונח 'בית' יהיה עבורם מונח מאתגר, פחות מבוסס, פחות שורשי. מעכשיו יהיה להם בסיס אם ובסיס אב, וזה כאב"
בית זה מקום שכל בני המשפחה מתנקזים אליו מדי שישי באופן כמעט קבוע, וכאבתי שלילדים שלי כבר לא יהיה את זה. נכון שיהיו להם שני בתים, אבל זה לא באמת טוב פי שתיים. זה אומר שכל התחושות הללו יהיו מפוזרות בין שני הבתים והמיץ-בית שלהם יהיה קצת יותר דליל.
אבל אני לא באמת יודע איך זה ירגיש, כי לא הייתי ילד במשפחה גרושה. ההורים שלי נשואים כבר 50 שנה. הילדים שלי יכירו משהו אחר ואולי זה אפילו טוב שיש להם בית ועוד בית ואז במידת הצורך, בעתות משבר או אי-זמינות של אחד מאיתנו, תמיד יהיה להם גיבוי או חלופה. בכל מקרה, הם לא ידעו משהו אחר. אני רק מקווה שאצליח, ושגם שגרושתי תצליח, לגרום להם להרגיש שיש להם בית לחזור אליו, כל אחד מאיתנו בביתו שלו.
מאז הצלחתי להפנים שזה מה שיש, ושהכאב הזה קשור גם אליי, להבטחה שרציתי לקיים ולא הצלחתי. לא בניתי בית על בסיס נכון ולא תחזקתי אותו כמו שצריך והבית פשוט התמוטט, קרס. ואולי לפני, ואולי יותר מהסליחה שאני צריך לבקש מילדיי, אני צריך לבקש סליחה גם מעצמי. לפעמים גם אם אנחנו רוצים נורא ומנסים מאוד, אנחנו לא תמיד יודעים איך, וגם אם אנחנו יודעים איך, אנחנו לא תמיד מצליחים. וכמו שהייתי רוצה שהילדים שלי יסלחו לי, הייתי רוצה לסלוח לעצמי, אני חושב שאני בדרך לשם.
