"כשאנשים שומעים שאני פיזיותרפיסטית רצפת אגן, פתאום קורות סיטואציות מאוד לא צפויות. נשים וגם גברים משתפים אותי מיד בפרטים מאוד-מאוד אינטימיים על עצמם, גם אם הרגע הכרנו במסיבה או באירוע חברתי - ואני יוצאת הרבה למסיבות, זה ממש תחביב קבוע שלי.
"לפעמים דווקא ככל שמכירים אותי פחות, כך משתפים אותי יותר, עם שאלות כמו 'מה עושים עם טחורים'? – סיפור אמיתי שקרה לי באמצע בילוי בבר בתל אביב - או שיתופים על צניחת איברים, כאבים, חוויות של לידה והתאוששות. אפילו באיזה פסטיבל ריקודים אחד מישהי ביקשה ממני עצות לגבי עצירות, ואמרה לי אחר כך שממש עזרתי לה", משתפת לי סלע, פיזיותרפיסטית רצפת אגן ואושיית רשת. "אני מופתעת מזה בכל פעם מחדש, אבל נהנית מזה מאוד".
לי מספרת שחלק מהאנשים אומנם יודעים היכן ממוקמת רצפת האגן, אבל לא כולם מבינים מה עושה פיזיותרפיסטית רצפת אגן. "הרבה אנשים, כשהם חושבים על רצפת האגן, מדמיינים תרגילים, תנועות, משהו בין פילטיס לטוורקינג, אבל בעצם את רוב היום שלי כפיזיותרפיסטית רצפת אגן אני מבלה בהסתכלות ובמגע פנימי בנרתיק או בפי הטבעת, כי השרירים עמוקים, וכדי לטפל בהם צריך לבחון מה הם צריכים – וכן, גם לטפל בהם במגע. איכשהו, מכל הדברים, זה הכי קשה לעיכול עבור אנשים שלא באים מהתחום ולא עברו את הטיפול".
מה הם אומרים לך כשהם שומעים את זה?
"קיבלתי תגובות כמו 'אז את מפשפשת כל היום', ושאלות כמו 'איך את מזיזה את האצבע שם בפנים'? אנשים שואלים גם אם אני לא נגעלת מהריח, מהפרשות, משיער ערווה, ומופתעים שאני מטפלת בנשים גם בזמן וסת. כשהם מגלים שיש גם בדיקה רקטלית, אז בכלל הם מופתעים. 'רגע, את שמה כפפות?' - ברור!", היא צוחקת.
איבר המין הנשי מבחינתי הוא הדבר הכי ורסטילי שנתקלתי בו בגוף האדם. זה כמו לפגוש פנים חדשות. יש פה פרופורציות, גודל, צבע, צורה, תחושות, תגובות - כל אחת שונה ממש מהשנייה, וזה מרתק אותי
נו, ואת לא נגעלת?
"כל נושא הגועל בכלל לא נוגע בי. אני טיפוס כזה שלא נגעל. זה בא לידי ביטוי אצלי באוכל, בטבע, בחקירת החיים. חוץ מזה, אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה דרכים לעזור למטופלת שהפוקוס שלי נמצא רק שם. איבר המין הנשי מבחינתי הוא הדבר הכי ורסטילי שנתקלתי בו בגוף האדם. זה כמו לפגוש פנים חדשות. יש פה פרופורציות, גודל, צבע, צורה, תחושות, תגובות - כל אחת שונה ממש מהשנייה, וזה מרתק אותי.
"לפעמים יש התייחסות יותר בוטה ולא לעניין כמו אם המטופלות שלי נהנות בטיפול, או בדיחות לגבי האם אפשר לבוא להסתכל מהצד - כשזה כמובן בכלל לא הכיוון. אנשים צריכים לדעת שאין שום דבר גס או לא מכבד בבדיקה של רצפת האגן, אבל זה די משעשע אותי כי אני מבינה שאנשים מנסים בצורות שונות לשבור את המבוכה של עצמם".
"זה אולי נשמע לא מספיק אמין", היא אומרת, "אבל אני באמת בחוויה שבגלל שאצלי התחומים האלו יושבים במקום מאוד נוח ומנורמל, אז זה מה שהסביבה קולטת וזה משליך על משפחה הקרובה והמורחבת, חברים וזוגיות. גם אם התגובה הראשונה כשהם נחשפים לטיפול הזה היא מהוססת, מבוישת או כזאת שמגיעה ממקום לא נוח, די מהר זה משתנה ונפתח שיח אחר".
"גיליתי תוך כדי המקצוע שהרבה נשים נשארות עם מצוקות קשות ושונות סביב הפתחים והסוגרים לפרקי זמן ארוכים, בלי שהן בהכרח מספרות לקרובים שלהן שהן חוות את זה, ובלי לקבל מענה הולם"
סלע, 40, למדה לתואר ראשון ותואר שני בפיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב כשהייתה בתחילת שנות ה-20 שלה, סיימה כמצטיינת דיקן, ומעידה שהיא נמנית עם סוג הסטודנטיות שיושבת בשורה השנייה באמצע ומכינות מראש שאלות הרחבה למרצה. "בקיצור, אני חנונית על מדופלמת", היא אומרת בחיוך. "אבל היסודיות וההתמדה השתלמו, וזה הולך איתי לחיים".
במהלך התואר היא עבדה כמדריכת פילטיס, ואת עבודת התזה שלה כתבה על מצב של היפרדות שרירי בטן אצל נשים אחרי לידה. מאז היא לקחה קורסים רבים בתחום רצפת האגן, סביב הריון, הכנה ללידה, שיקום אורוגניקולוגי ואנורקטלי, גיל המעבר, טיפול מיני ועוד היבטים בנושאי בריאות האישה, והפכה למרצה רשמית של "הרמן וואלס", גוף הכשרה בינלאומי בתחום בריאות רצפת האגן. היום היא מכשירה פיזיותרפיסטיות לעסוק בתחום.
"גיליתי תוך כדי המקצוע שהרבה נשים נשארות עם מצוקות קשות ושונות סביב הפתחים והסוגרים לפרקי זמן ארוכים, בלי שהן בהכרח מספרות לקרובים שלהן שהן חוות את זה, ובלי לקבל מענה הולם. זה נגע בי ודחף אותי בכל צעד בדרך, לא רק לטפל בטיפול פרטני, אלא גם לדאוג שהמידע יופץ בכל דרך".
פותחת הכל
זה אומנם מרגיש כאילו נלקח מחיים אחרים, אבל שבוע לפני המלחמה האחרונה עם איראן יצא לי לבקר במופע של לי סלע, "פותחות הכול", מופע מושקע בן שעתיים, שהתקיים באולם במוזיאון ארץ ישראל.
שם, מול 200 נשים בגילאי 18 עד 70, חברות, קולגות, אמהות ובנותיהן, סבתות ונכדות, לי הנחתה סוג של "ספוקן וורד" שמספר את סיפור האיבר המיוחד הזה בצורה קומית ואינפורמטיבית. במופע היא מסבירה למשל מה ההבדל בין פות לנרתיק, מדברת על האנטומיה של הדגדגן ("הרוב חושבים במקרה הטוב שהוא בגודל אפונה בקצה העליון, בעוד שהוא בנוי כמו שתי אפונות שלג גדולות, שמשתרעות לאורך השפתיים שלנו"), ומשתפת מהמקום האישי שלה, איך היא כאמא, הגיבה כשבתה הגיעה לגיל שנתיים והחלה לחקור את איבר המין שלה.
בשלב מסוים היא אף שואלת את הנשים באולם כיצד קראו לפות שלהן כשהן היו קטנות, וחוץ מאישה אחת שעונה "פות", כל השאר זורקות כינויי חיבה מקטינים כמו "פיפי", "פשפוש" ו"שם למטה". יש גם רגע שבו היא מבקשת מכל הנשים באולם לכווץ את רצפת האגן ולשחרר אותה - וכולן אכן מצייתות, מכווצות ומרפות באותו הזמן, ורגע אחר שבו לי מורה לכל הנשים בקהל להיעמד, פותחת בסדרת צעדי ריקוד חמודים, שאמורים לאמן את רצפת האגן - ומרקידה אולם שלם.
איך נולד הרעיון למופע?
"כבר שנים שאני מעבירה הרצאות על רצפת האגן לנשים וחברות, כך שהרגשתי שזה כמו מהלך טבעי ובלתי נמנע להפוך את ההרצאות למופע. ידעתי מה אני רוצה להעביר, למדתי את התגובות של הנשים לאורך השנים ובגלל שזה בא ממקום שאני מרגישה בו מאוד נוח, החלטתי להפוך את כל הידע הזה למופע, שהוא שונה מהרצאה כי הוא חי ודינמי ומשלב את הקהל.
"כלומר, ההופעה משלבת תכנים מתוך הרצאות קיימות שעברו התאמה, לצד חומרים חדשים שהגיתי בעצמי מתוך החוויות היומיומיות שקורות בחדר הטיפולים של פיזיותרפיסטית רצפת האגן, כאישה וכאמא לבנות. כן הייתה לי התלבטות רבה איך להביא את זה לבמה הגדולה. קיבלתי הצעות שונות מאנשי מקצוע לכתוב לי תסריטים, להפיק ועוד, אבל זה פשוט לא הרגיש טוב בבטן.
"בסוף קיבלתי השראה בתהליך היצירה מטל מנקס, איש מוכשר שמנגיש תכנים משמעותיים בצורה הומוריסטית וקלילה. הוא נתן לי זריקת אומץ להיות נאמנה לחומרים שלי. החזון היה קודם כל שזה יהיה ערב בנות מהנה שפונה לטווח גילאים רחב, מגיל 16 ועד 120, אמא ובת, חברה, דודה, סבתא – כי רצפת אגן זה נושא שנוגע לכולן. היה לי חשוב לשים על השולחן את כל המידע שנשים אמורות להכיר מגיל צעיר, אך בגלל מחסום הבושה, שתיקה וחוסר המודעות, זה פשוט לא קורה.
"מה שהיה לי הכי קשה זה האומץ לצאת בעצמי עם מכירת כרטיסים. חששתי שלא יגיעו, דמיינתי תרחישים שאני עומדת על במה מול קהל של כמה חברות ומשפחה, וזה היה לי מאוד מפחיד כי כל השנים תמיד הזמינו אותי לקהל קיים ופתאום עליי להביא קהל בעצמי. זה כנראה הדבר העיקרי שמנע ממני לצאת עם זה לפני כן. אני מודה שגם לקראת מופע נוסף זה החלק שהכי מאיים עליי. אי אפשר שלא לתהות מי תרצה לבוא למופע על קקי, פיפי ופות להנאתה".
"רצפת האגן זה לא רק תרגילים, זה המון סביב ההרגלים שלנו - ישיבה בשירותים, התנהלות יומיומית, ספורט ופעילות מינית משפיעים המון על איך האזור הזה ירגיש"
ובכל זאת, למרות כל החששות, המופע היה סולד-אאוט.
"נכון וזה מדהים. מבחינתי לעמוד מול 200 נשים מעלה בי תחושה גבוהה של סיפוק. אני ניזונה מהקהל. אני מרגישה שזה הייעוד שלי להיות שם, במיוחד בכובע המקצועי ולא רק בשביל הפרפורמנס".
בן זוגך היה הגבר היחיד במופע. איך הוא הגיב?
"בן הזוג שלי ידע בדיוק לאן הוא נכנס כשהכיר אותי. הוא תמיד אוהב ומפרגן לעשייה שלי, מתעניין ומספר לסביבה. הוא גם הזמין את אמא שלו ובנות זוג של חבריו הטובים למופע".
לסיום, מה נשים לא יודעות על רצפת האגן שלהן?
"הרבה נשים לא יודעות שרצפת האגן היא בעצם קבוצת שרירים, בדיוק כמו כל שריר אחר בגוף. תחשבי על הגב שלך - את רוצה שהוא רק יהיה מכווץ ואסוף? את בטוח רוצה גב גמיש, תנועתי, עם קואורדינציה, בלי כאבים, שמסוגל להתמודד עם העומסים השונים של החיים, ושיספק לך יציבה טובה ביום-יום, חוזק ומודעות. אז בדיוק אותו דבר ברצפת האגן - היא צריכה להיות הרבה דברים, ממש לא רק לדעת להתכווץ.
"עוד דבר חשוב ולא מוכר זה שתחזוק של רצפת האגן זה לא רק על ידי תרגילים, אלא גם המון סביב ההרגלים שלנו - ישיבה נכונה בשירותים, התנהלות יומיומית, ספורט ופעילות מינית משפיעים המון על איך האזור הזה ירגיש, ובלי קשר לתרגול, יש עבודה פשוטה וקלה שניתן לבצע על ידי סיגול התנהגויות שונות".
אילו התנהגויות?
"אז נגיד, אם הייתי צריכה לתת שלושה טיפים לתחזוק רצפת האגן הייתי אומרת לנשים תמיד תשבי על אסלה, תרפי, תנשמי, אל תדחפי בזמן הטלת שתן, ואם יש לך יציאה, אז ההמלצה היא לשים שרפרף מתחת לרגליים, להישען קדימה ולנשוף. זה משנה חיים.
"הטיפ השני הוא תחשבי איך הכי בא לך לחקור את רצפת האגן - אולי להסתכל במראה, לגעת, לדמיין. אפשר בקלות לצרוך מידע בסיסי על האנטומיה שם, ואז לחקור תנועה בשליטה, כיווץ ושחרור. הכרות ונוחות זה המון מהתהליך.
"וטיפ אחרון: אם את עושה ספורט ומרגישה שכבר הכרת את התנועה של איסוף הסוגרים והרפייתם - אז תכניסי את זה לתנוחות שונות, למצבים שונים. תעשי זאת למשל במהלך יחסי מין, שהם גם סוג של אימון, רק אומרת".
