הבת שלי מתבגרת. הגוף שלה משתנה, היא קיבלה וסת ראשונה והיא נעשית נשית מיום ליום. אני כבר לא יודע איפה לשים את עצמי מולה. פעם היינו מתחבקים בלי לחשוב על זה, מדברים על הכול, והיום אני מרגיש שאני כל הזמן עלול להביך אותה או להיכנס לה למרחב. בזמן האחרון אנחנו גם רבים יותר. באחד הריבים היא צעקה עליי שאני לא מבין אותה, שאני לא אוהב אותה ושלא אתערב לה בחיים. אני רוצה להיות אבא נוכח, אבל גם צריך להציב לה גבולות. איך אני מראה לה שאני אוהב אותה ורוצה בטובתה, בלי להתרחק ובלי להידחף?
השאלה הזאת שנשלחה אליי על ידי אבא אמיץ לילדה מתבגרת, נוגעת במעבר שמתרחש בקרב הורים רבים, לעיתים בלי שהם שמים לב. שמחתי בשביל אותו אבא ששלח לי את השאלה, על כך שהוא שם לב לכך שהקשר שלו עם הבת שלו משתנה. עצם זה שהוא ער לשינוי אינו מובן מאליו.
מה קורה בגיל ההתבגרות?
גיל ההתבגרות מביא עמו שינויים בגוף, בנפש וביחסים ובתוך כל אלה משתנים גם היחסים עם ההורים. לעיתים ישנה מבוכה וריחוק במיוחד בקשר עם ההורה בן המגדר האחר. האב נזהר פתאום מחיבוק שהיה עד לא מזמן מובן מאליו. הבן חוזר הביתה עם בגדים ספוגי זיעה עם ריח של גבר, והאם מתקשה להעניק לו את הרוך והקרבה שהיו חלק מהקשר ביניהם, אולי משום שהוא כבר נראה לה גדול, אולי משום שהוא עצמו נעשה נבוך או מרוחק.
חלק מהתרחקות הזאת מגיעה מהילדים, אבל חלק אחר, לא מבוטל, חונה אצלנו, ההורים. ההתבגרות המינית שלהם מפגישה אותנו עם היחס שלנו לגוף, עם האופן שבו חינכו אותנו לגעת או לא לגעת, לדבר על מיניות או לשתוק. לעיתים אנחנו מסבירים לעצמנו שאנחנו נותנים להם מרחב, כשבעצם אנחנו נמנעים מאינטימיות הורית שמביכה אותנו.
מתן ליבנהצילום: אוסף פרטיבבסיס התנועה הזאת אחורה, שמאפיינת הורים רבים, לא פעם ישנה נדיבות. היא נובעת מתוך כבוד. הילד או הילדה גדלים, וההורים מפנים להם מקום. אלא שהרבה פעמים, בלי שהתכוונו לכך, הכבוד לפרטיות הופך לנסיגה מהקשר, והנסיגה הזאת גורמת להחמצה דווקא בתחום שבו מתבגרים זקוקים כל כך לניסיון חיים חיובי: קרבה חיובית, בריאה ומכבדת בין גבר ואישה.
השפעת האב על בתו המתבגרת
עבור נערות רבות, אבא הוא הגבר הקרוב והמשמעותי הראשון בחייהן. עבור נערים רבים, אמא היא האישה הקרובה והמשמעותית הראשונה בחייהם. זמן רב לפני האהבה הרומנטית הראשונה, לפני הנשיקה הראשונה, לפני שמתעוררת תשוקה, נערים ונערות כבר צברו תועפות של התנסות בקשר קרוב עם ההורה בן המגדר האחר. הם מכירים את התחושה של להיות אהובים על ידו, להתנגד לו, להתאכזב ממנו, לבקש ממנו עזרה ולהתפייס איתו. הם לומדים, מתוך החיים עצמם, מה מותר לבקש בתוך קשר, אילו רגשות אפשר לבטא מולו, ומה קורה כשהרצון שלי מתנגש ברצונו של אדם שאני אוהב.
חינוך למיניות ממוסגר פעמים רבות כרצף שיחות שצריך לקיים: מתי להסביר על התפתחות הגוף, איך לדבר על הסכמה, על פורנוגרפיה, על יחסים. אלה שיחות חשובות, אבל הורים משפיעים על הבניית המיניות של ילדיהם גם בלי לדבר עליה במפורש.
קשר משפחתי הוא אחד המקומות הראשונים שבהם מתעצבת היכולת ליצור קשרים אינטימיים מיטיבים. היכולת לבטוח, להתקרב, להציב גבול, לעמוד מול דחייה, להיות פגיעים בלי להתבייש ולדעת שגם בתוך מחלוקת אפשר להישאר אהובים - כל אלה מתפתחים בתוך מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו, הראשונות בחיינו. הם התשתית שעליה נבנה לאורך החיים את ההבנות והציפיות שלנו מאהבה רומנטית, זוגיות ומיניות.
נערה שגופה הולך ומשתנה נעשית יותר ויותר מודעת למבטים שמופנים אליה, לשיפוט של אחרים, לציפיות לגבי איך היא אמורה להיראות ולהתנהג. בתוך המציאות הזאת אבא שלה יכול להציע לה חוויה נדירה ויקרה: קשר קרוב עם גבר שלא מבקש ממנה להיות יפה יותר, נעימה יותר, אסתטית יותר. גבר שאוהב אותה גם כשהיא כועסת, מתווכחת, רחוקה, עייפה, רעבה, אנושית. גבר שלא נבהל מהנשיות שלה ולא הופך אותה למשהו שצריך לנהל, לשמור עליו או לחשוש מפניו.
נערה שגופה הולך ומשתנה נעשית יותר ויותר מודעת למבטים שמופנים אליה
(צילום: Shutterstock)
אב כזה לא מלמד את בתו רק איך גבר אמור להתייחס לאישה. הוא מאפשר לה להתנסות בשיעור העמוק ביותר שהיא יכולה לקבל ממנו - להיות קרובה לגבר בלי לאבד את עצמה. להרגיש שהיא יכולה לומר לומר לא, להחזיק בדעה משלה, לבקש מגע או לסרב לו, ועדיין להיות בטוחה בקשר. זו אבן יסוד בהבניית מיניות חיובית ומיטיבה.
אפשר לדמיין למשל אבא שהאופן בו בתו מתלבשת מדאיג אותו. הוא יודע שהעולם בחוץ לא תמיד מביט בנערות בעיניים טובות, והוא מפחד עליה. הדאגה הזאת מובנת, אבל היא נשמעת באוזני בתו כביקורת על הגוף שלה, על הבגדים שלה, על האופן שבו היא בוחרת להיראות.
ברגע עדין כזה, נדרשת ממנו המבוגר בקשר עבודה הורית עדינה: במקום לדבר על הגוף שלה, לדבר באחריות על רגשותיו. על הפחד שלו. לבקש ממנה להבין את נקודת מבטו, בלי להפוך את הגוף שלה למקור של בושה, ובלי ללמד אותה שאהבתו תלויה בהסכמתה לתפיסת העולם שלו.
השפעת האם על בנה המתבגר
אצל נערים ההתבגרות מביאה איתה בדרך כלל לחץ מסוג אחר. ככל שהם גדלים, נתיבי הגבריות עליהם הם פוסעים הולכים ומצטמצמים: תהיה חזק, תסתדר לבד, אל תיעלב, אל תבכה, אל תהיה רך. נער שהיה רגיל לספר הכול להוריו ולהתכרבל יחד על הספה לשם נחמה, עשוי להתחיל להסתיר פחד, עצב או צרכים שנובעים מהפגיעות שלו. הוא כנראה למד שיש לצרכים אלה מחיר חברתי, אבל הצורך לא נעלם.
לאמא לנער כזה יכולה להיות השפעה יוצאת דופן על חייו. אם היא מצליחה להמשיך להציע לבנה חום וקרבה בלי לבייש אותו על הצורך בהם, היא משמרת עבורו אפשרות שהחברה שוללת ממנו. להיות גבר עם עוצמה וחוסן וגם להיות רך, להזדקק, לחשוף חולשה או לקבל חיבוק. בתוך הקשר איתה הוא לומד גם שאישה יכולה להיות אדם קרוב שאפשר להישען עליו, להתחשב ברצונותיה ולהיות איתה ביחסים שאינם מבוססים על הצגה מתמדת של כוח וביטחון.
אם היא מצליחה להמשיך להציע לבנה חום וקרבה בלי לבייש אותו על הצורך בהם, היא משמרת עבורו אפשרות שהחברה שוללת ממנו
(צילום: shutterstock)
ישנו שיח נרחב אודות הקושי של נערים לשתף במה שעובר עליהם, אבל קל לשכוח כמה קשה להם להיתמך בעולם ששלל מהם את הזכות הזאת מגיל צעיר. נער יכול לגלגל עיניים כשאמו שואלת לשלומו, להיעלם בחדר שעות ארוכות, ובכל זאת להתגעגע לחוויה שבה היה מותר לו פשוט להניח את הראש ולנוח. אמא לא צריכה לכפות עליו שיחה או חיבוק, אבל היא יכולה להזכיר לו, במילים ובמעשים, שהאפשרות הזאת לא נעלמה רק מפני שהקול שלו התחלף והכתפיים התרחבו.
את הדברים האלה אפשר ללמוד גם בקשרים אחרים, וכמובן גם מההורה בן אותו המגדר. בכל זאת, יש משהו מיוחד בכך שההתנסויות האלה מתרחשות דווקא בקשר עם ההורה בן המגדר האחר. הן מאפשרות למתבגר או למתבגרת לפגוש בתוך הבית אפשרות של קשר בין גבר לאישה שאינה מוכתבת בידי התפקידים שהתרבות מחלקת להם.
שאלת הגבולות
כמובן, קרבה איננה זכות שהורה יכול לתבוע. נערה רשאית לא לרצות חיבוק מאביה. נער רשאי לא לשתף את אמו בכל מה שעובר עליו. למעשה, הכבוד לגבולות האלה הוא חלק מהשיעור עצמו. לאהוב מישהו אין פירושו לקבל גישה חופשית לגופו, למחשבותיו או לפרטיותו. אבל יש הבדל עצום בין לקבל סירוב לחיבוק לבין להפסיק להציע חיבוק מתוך עלבון. בין לאפשר לנער לשמור משהו לעצמו לבין להפסיק לשאול איך הוא מרגיש.
לגבי הגבולות שהאב מהשאלה נדרש להציב, הם לא עומדים בסתירה לקרבה. הוא יכול להתעקש על שעת חזרה הביתה, להתנגד להחלטה מסוימת או להציב גבול מול התנהגות פוגעת. הוא יכול לעמוד מולה ולהתעמת איתה, בלי להשתמש באהבתו כקלף מיקוח. בלי להסתגר, בלי לשתוק ובלי להפעיל. מניפולציות רגשיות. הילדה-נערה שהוא מגדל צריכה אבא שיכול להישאר אוהב גם כשהיא לא מסכימה איתו, גם כשהיא הודפת אותו, ואפילו כשהיא אומרת לו שהוא לא מבין כלום.
ואם לחזור לשאלה שפתחתי בה, כשהבת אומרת, "אתה לא מבין אותי", אולי אין צורך למהר להוכיח לה שאתה כן מבין. אפשר לשאול מה היא מרגישה שאתה לא מבין, מה היא הייתה רוצה שיקרה אחרת, ולנסות לשמוע את התשובה גם אם יש בה ביקורת לא נעימה. באותה מידה כשבנך אומר "עזבי אותי", את לא חייבת להיעלם וגם לא להתעקש שיספר לך הכול. לפעמים אפשר רק לומר: "בסדר. אני כאן אם תרצה", ולחזור להציע את הקשר בהזדמנות אחרת.
על ההורים להמשיך להתעניין גם כשהתשובות קצרות, להציע קרבה בלי להיעלב כשהיא נדחית
(צילום: shutterstock)
זה דורש מהורים לא מעט אומץ - להמשיך להתעניין גם כשהתשובות קצרות, להציע קרבה בלי להיעלב כשהיא נדחית, להקשיב לביקורת בלי למהר להתגונן. לזכור שהילד שמבקש פתאום שיסגרו אחריו את הדלת הוא עדיין אותו ילד שזקוק למקום בטוח בעולם. הוא פשוט מנסה, ובצדק, לגלות איך אפשר להיות אדם נפרד בלי לאבד את הקשר.
כשילדים מתבגרים לא נכון להתרחק מהם בבהלה, וגם לא להיאחז בקרבה שהייתה כשהיו קטנים. אנחנו נדרשים ללמוד יחד איתם צורה חדשה של קרבה - כזאת שיש בה יותר רשות, יותר הקשבה ויותר כבוד לנפרדות, אבל לא פחות אהבה. עבור הבת, אבא יכול להמשיך להיות הגבר שמראה לה שקרבה אינה מחייבת ויתור על עצמה. עבור הבן, אמא יכולה להמשיך להיות האישה שמראה לו שקרבה אינה מחייבת ויתור על הרכות שלו. אלה שיעורים שילוו אותם בשנות הגעש של ההתבגרות, ולשאר החיים.
מתן ליבנה הוא איש חינוך, מנחה קבוצות ומרצה בחינוך מיני מיטיב. עובד עם ילדים, בני נוער וצוותי חינוך, מדריך הורים ומנחה ומלווה נערים וגברים צעירים לריבונות ובגרות נפשית. חבר הועד המנהל של האגודה לחינוך מיני בישראל וממנהלי קבוצת הפייסבוק "חינוך למיניות חיובית".
