טים קארי, השחקן הבריטי האגדי, נמצא אמש (ד') מת בביתו בלוס אנג'לס בגיל 80. מאז 2012, אז לקה בשבץ, הוא סבל משיתוק חלקי והתנייד באמצעות כיסא גלגלים. קארי השיג את מרבית הפרסום כשגילם את פרנק אן פורטור, החייזר הסקסי במחזמר הרוקנרול "מופע הקולנוע של רוקי", של ריצ'ארד אובריין. הוא יצק חיים בדמות המשונה והביא אותה לשיאים של קאמפ, הגזמה וגלאם.
קארי, שהכיר את אובריין מהפקת המחזמר "שיער", ידע מה הוא עושה כשהוא הביא לאודישן למחזמר את השיר Tutti Frutti של ליטל ריצ'ארד. הוא השתמש בשיר המיני המכונן כדי להוכיח שהוא הליהוק המושלם לתפקיד, שנועד לאתגר את גבולות ייצוג המיניות האנושית.
פרנק לא היה סתם פארודיה על פרנקנשטיין - אלא דוגמה חיה לכך שישנו עולם שבו יש לנו את החופש והחירות להפסיק להתלבש ולהתנהג כמו שהמגדר שלנו מכתיב לנו. הוא הראה לנו שיש לכל אחד ואחת מאיתנו לגיטימציה מלאה להיות מיניים וחרמנים איך וכמה ומתי שבא לנו. הוא זה שהפך את "רוקי" למה שהוא - מחזמר שמזמין את כולנו להיות באותנטיות שלנו, בלי התנצלויות או חסמים חברתיים מלאכותיים. בלעדיו "רוקי" פשוט לא היה אותו הדבר.
כשהמחזה עלה בלונדון בסתיו 1973, הוא הציג זוג חנונים נשוי שיוצא מהמונוגמיה הסטרייטית אל עולם סוער של חופש. המיוזיקל כלל מחוות ורפרנסים לז'אנר הבי-מובי - סרטים בתקציב נמוך של מדע בדיוני, שהיו הכי רחוקים מאיכות, בעולם התרבות של אז. בהמשך יצא הסרט, בשנת 1975, והשפיע על דורות שלמים לא לפחד להיות הכי גדולים שהם יכולים: "לא לחלום את זה, להיות את זה".
מופע הקולנוע של רוקי. הסרט הראה שמותר להיות סקסים, חרמנים וביסקסואליים
קארי בתפקיד פרנק אן פורטר הראה לנו, ילדים שמין עדיין הביך אותם, שאפשר להיות סקסים, חרמנים, ביסקסואליים, מוגזמים, להיות מפתה כמו השטן אבל גם פגיע, רגיש וחסר הגנות.
כשהקול של קארי מרעים בחיוך ממזרי ב-Sweet Transvestite, כל מילה ומילה טעונה בטיזינג מחרפן שבלתי אפשרי לעמוד בפניו. הוא מציע לבראד ולג'נט, וגם לנו - הקהל, "לא להיבהל" מאיך שהוא נראה. "אני לא נראה גבר באור היום אבל בלילה אני חתיכת מאהב", הבטיח וקיים.
קארי לקח את כל הציפיות מאיך גבר אמור להראות, לזוז, לשיר ולהביע רגשות, וצבע אותן בליפסטיק בצבע אדום-דם ובאייליינר שחור, והוסיף על כך גרביוני רשת זנותיים. בכל הבעה זדונית ומפתה, הראה לנו קארי שהחיים יכולים להיות הרבה יותר סקסיים ממה שיכולנו לדמיין.
"רוקי" שם את הכל בפרונט בשנות השבעים, בזמן שהחברה העדיפה לראות בכל העדפה מינית לא הטרוסקסואלית "סטייה" ו"בעיה". ה"הפקרות המינית" שהציע הייתה בלתי נתפסת בזמנו, ההפך מכל מה שלימדו אותנו על סקס
אלו רק חלק מהסיבות שרבים מאיתנו, בעיקר פריקים, גיקים וגותיות נחמדות, ראו בהקרנה הפעילה הראשונה שלהם ב"רוקי" טקס מכונן, שהופך אותנו למגניבים, ולחלק מעולמות הקאלט העילאיים והמתנשאים של אנשים ש"באמת" מבינים בקולנוע. חלק מלהפוך להיות "גדולים", למרות שבסטנדרטים של 2026, כבר אין באמת שום דבר מזעזע מבחינה מינית בסרט.
טים קארי, מתוך "מופע הקולנוע של רוקי". יצק חיים בדמות המשונה והביא אותה לשיאים של קאמפ, הגזמה וגלאם
(צילום: יחסי ציבור)
וזה כמובן, לא מעט בזכות הדלתות שפתח "רוקי", ששם את הכל בפרונט בשנות השבעים, בזמן שהחברה העדיפה לראות בכל העדפה מינית לא הטרוסקסואלית "סטייה" ו"בעיה". ה"הפקרות המינית" שהציע "רוקי" הייתה בלתי נתפסת בזמנו, ההפך מכל מה שלימדו אותנו: שסקס זה רק בין גבר לאשה, רק מתוך אהבה רומנטית ומטרתו העיקרית או הבלעדית אפילו היא ילודה.
כולנו רצינו להיות פרנק אן פורטר, מלאי בטחון כמו סופר הירוז, למרות חוסר השלמות שלנו. בפועל היינו יותר כמו בראד וג'אנט, מפוחדים וחששניים. לא בטוחים לגבי הפוטנציאל של העולם החדש שאנחנו נכנסים אליו, בין אם אנחנו מוכנים לכך ובין אם לא. מפחדים, למעשה, מהכוח המיני שלנו עצמנו, ומהדרכים שאולי ייפתחו עבורנו אם רק נעז להפר ולשבור את הסדר החברתי הקיים.
זה לא היה התפקיד היחידי החשוב של קארי בקריירה הקולנועית שלו. הוא היה מועמד פעמים רבות לפרסי הטוני על עבודתו הענפה בתיאטרון. בין השאר, כשגילם את אמדאוס מוצרט ב"אמדאוס". הוא שינה את עולם האימה בסרט "זה" של סטיבן קינג, והופיע בתפקידים בלתי נשכחים ב"שכחו אותי בבית 2" וב"רמז".
האם קארי בעצמו היה ביסקסואל או הומו? לעולם לא נדע, מאחר שעשה כל שביכולתו כדי להגן על הפרטיות שלו. היה לו חשוב לבצע הפרדה בין הדמויות על הבמה לבין החיים הפרטיים, גם אם אף אחד לא האמין לו.
קארי כן אמר שהדמות של פרנק הגבילה את הקריירה שלו. אבל עבור קווירים שהתבגרו בסבנטיז ועד עצם היום הזה, אין אבא רוחני משמעותי יותר.
