"זיעה קרה העירה אותי משנתי. יכולתי להישבע שליבי יצא ממקומו. הכול התהפך לי, גם הלילות. בדרך כלל, סיוט מעיר אותי בבהלה משנתי, אך הפעם שינה מתוקה נגדעה בגלל בהלת החיים. אני מתעוררת ומבינה שחלמתי את הפחד.
"אני מתנשמת בכבדות, מנסה להכניס אוויר, אך מאום לא חודר פנימה ואני מבועתת מאימה. השעון מורה על שתיים לפנות בוקר ואני מתייפחת. מוטי, האיש שלי, קופץ ומתבונן בי בבהלה, לא מכיר את האישה שהפכתי להיות. גם אני לא מכירה אותה. אני קורסת לתוך עצמי".
בשורות הללו פותחת דנה עמר-יהושע (49) את ספרה האוטוביוגרפי, "ביום שלבשתי אדום". במשך 40 שנה שמרה דנה על סוד שאיש בעולם לא ידע מלבדה. כלפי חוץ היא חיה חיים נורמטיביים לכל דבר ועניין: היא נישאה, הביאה שני בנים לעולם וניהלה קריירה מצליחה ומתוקשרת מאוד כסטייליסטית, אך בתוך תוכה היא חשה שמשהו מאיים לשבור את האידיליה שבנתה, סוד אפל שכמו עומד להתפרץ מבעד לעצמותיה.
החרדה איבדה שליטה
"הכול התחיל בהתקף חרדה שחוויתי", היא נזכרת. "ההתקף הראשון התעורר כשגיליתי פצע בשד. לקחו לי כמה חודשים טובים כדי להביא את עצמי להיבדק. ברגע שנבדקתי, האבחנה הייתה מיידית. נאמר לי שיש לי סרטן מהסוג הכי מסוכן. הייתי בטוחה שאני מאבדת את החיים שלי, אך למזלי בסופה של סדרת בדיקות גילו שזו רק דלקת חמורה אבל שלא מדובר בסכנת חיים.
"הזמן עבר, הדלקת אומנם הבריאה, אבל הנפש שלי לא חזרה לעצמה. המשכתי לחיות בחרדה. השיא אירע בהרצאה שנתתי במעון לנשים מוכות. פתאום שמתי לב שהלשון שלי מתחילה להתייבש, שיש לי תחושת נימול ושהיא מכבידה לי על הדיבור. משכתי את המפגש עד כמה שיכולתי, אבל עד שהגעתי הביתה הדופק שלי כבר היה מאוד גבוה. הסתכלתי בראי והבחנתי שהלשון כולה מכוסה בשכבה לבנה.
"בשלב הזה החיים שלי החלו להתנהל בשני מישורים: מצד אחד, ההצלחה המקצועית שחוויתי הייתה מעל לכל דמיון. זכיתי לפרסום ולסיקור נרחב בתקשורת, שידרתי ברדיו, הופעתי בטלוויזיה, הקמתי דוכן סטיילינג לעם, העברתי הרצאות וכן הלאה. מצד שני, הייתי מרוסקת מבפנים. היות שנשענתי על היכולת הוורבאלית שלי, לא הבנתי מניין מגיעות החרדות הללו. התחלתי לטפל בנושא באופן אובססיבי, אבל החרדה כבר איבדה שליטה".
מה את עושה בשלב הזה?
"באופן מאוד לא אופייני לי עצרתי את העשייה שלי. היה לי מאוד קשה להפסיק לעבוד, אבל הרגשתי שאני קורסת. מתוך מחשבה שגוף ונפש מחוברים, ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. התחלתי לבקש מחילה מכל אדם שחשבתי שאולי פגעתי בו פעם, אבל מיותר לציין שזה לא גרם לבעיה בלשון להיעלם.
"המדריכה הרוחנית שליוותה אותי באותם ימים, אמרה שהיא חושבת שכבר ניסינו הכול, והציעה שאפנה לפסיכולוג. הרגשתי נורא שאני לא מצליחה לעזור לעצמי, והלכתי למטפלת נוספת. אני זוכרת שבכניסה לחדרה הייתה מראה. הבטתי בה וראיתי את עצמי מתה בעודי בחיים. הבנתי שהחרדה גברה עליי עד שלא נותרה בי חיות. בקושי תפקדתי, רק בילדים טיפלתי על אוטומט.
"המטפלת החדשה אמרה לי שאם כואבת לי הלשון, כנראה שהיא נושאת איתה סוד. שאלתי את עצמי, על מה היא מדברת? הרי אני כבר 40 שנה עם הסוד הזה שאיש לא יודע עליו, ואז היא ביקשה ממני ללכת הביתה ולכתוב את כל הדברים הלא פתורים בחיי, וכך עשיתי. כתבתי רשימה ארוכה וחזרתי אליה. היא קראה את הרשימה, אמרה לי שעשיתי עבודה נהדרת אבל שזה לא 'זה', והוסיפה שמי ששומר סוד שגדול ממנו בכמה מידות עשוי לחלות בסרטן. בכך היא כמובן שמה מולי את הפחד הכי גדול שלי".
וואו. ואז מה קרה?
"היא שאלה אותי איפה המקום הכי בטוח שלי, והשבתי שזה הבית שלי. היא שאלה איפה בבית נמצא המקום הכי בטוח שלי והשבתי בחדר האמבטיה. היא הנחתה אותי שכבר למחרת בבוקר, אחרי שהבית יתרוקן מיושביו, להיכנס לחדר האמבטיה ולהתחיל לכתוב. יצאתי ממנה מבועתת. ידעתי שאני נושאת עמי סוד יום-יום, שאיש לא יודע עליו".
"המטפלת החדשה אמרה לי שאם כואבת לי הלשון, כנראה שהיא נושאת איתה סוד. שאלתי את עצמי, על מה היא מדברת? הרי אני כבר 40 שנה עם הסוד הזה שאיש לא יודע עליו"
מה קרה למחרת?
"למחרת בבוקר, אחרי שכולם יצאו מהבית, ניגשתי למשימה שלי אבל לא הייתי מסוגלת להיכנס לחדר ומצאתי את עצמי עושה דברים אחרים במקום. בשלב כלשהו הבנתי שהזמן שלי אוזל, והכרחתי את עצמי להיכנס לאמבטיה, לא לפני שנעלתי את כל דלתות הבית, כולל את הדלת של חדר האמבטיה. התיישבתי בתוך האמבטיה עצמה, וכתבתי לאיש שנגע בי מגיל 5 עד גיל 12. כתבתי, צרחתי ובכיתי".
בספרה היא מתארת את מה שהרגישה, כשישבה בחדר האמבטיה והתמודדה לראשונה בחייה עם הטראומה הקשה שחוותה: "זה לא היה פשוט להעלות את הדברים ולהציף אותם. כתבתי לו, 'חשבתי שסלחתי לך ושהשתקתי את עצמי במחשבות טובות וסלחניות כלפי מה שעברתי, אך המילים מבקשות להיכתב ואני מבינה שזה לא פרי דמיוני כפי שנהגתי לעיתים לחשוב.
"אני רוצה לספר לך שכל השנים שעברו חייתי בהכחשה שזה מעולם לא היה, שמעולם לא נגעת בי ושמעולם לא עברתי את החוויה הנוראית הזו. לא היה אונס, אך היו מספיק דברים נוראיים שעשית לי ובי, נגעת לי באזורים האינטימיים עוד לפני שהיה שם זכר לנשיות ולמיניות, הייתי ילדה למען השם!".
3 צפייה בגלריה
"רק לפני שמונה שנים הסכמתי ללבוש אדום". דנה עמר יהושע וספר הביכורים שכתבה
(צילום: דנה אופיר)
במקום הכי בטוח נעשו הדברים הכי חמורים
"אני באה מבית מאוד נורמטיבי, יש לי הורים מדהימים ושני אחים", היא מספרת. "אף פעם לא חסר לי דבר, והייתי ממש ילדה טובה ירושלים. אבל אחרי שהנחתי את הדברים על הכתב, היה לי ברור שלא תהיה לי יותר ברירה אלא לנפץ לכולם את האידיליה המשפחתית. במקום הכי בטוח נעשו הדברים הכי חמורים. לא ידעתי למי אני שוברת את העולם ראשון, מי יכיל אותי ומי יתמוך בי, אם בכלל.
"בנוסף, בתור קורבן הרגשתי אשמה ומלוכלכת ובטוחה שכל הסביבה תחשוב גם כן שאני אשמה. כל המחשבות הללו הפכו אותי לכלי סדוק ושברירי. אם בעבר עוד יכולתי לתפקד מול הילדים, כעת גם את זה לא יכולתי לעשות עוד. בינתיים הראשונה שסיפרתי לה היתה המטפלת הרוחנית שלי. הזהרתי אותה שאני עומדת לספר לה משהו שאולי יגרום לה להיגעל ממני, הרי בתפיסה שלי כקורבן פגיעה מינית כך הרגשתי. סיפרתי לה והקאתי".
"כל השנים חייתי בהכחשה שזה מעולם לא היה, שמעולם לא נגעת בי ושמעולם לא עברתי את החוויה הנוראית הזו. לא היה אונס, אך היו מספיק דברים נוראיים שעשית לי. נגעת לי באזורים האינטימיים עוד לפני שהיה שם זכר לנשיות. הייתי ילדה למען השם!"
"גם התור לפסיכולוגית הגיע", ממשיכה עמר-יהושע. "הקראתי לה את המכתב שקיפלתי לקיפול כל כך קטן ושמרתי בארנק, ושוב רציתי להקיא. היא הקשיבה לי ואמרה שלא היה לה ספק שאני נושאת סוד בסדר גודל כזה ובעל אופי של פגיעה מינית".
איך היא ידעה?
"שאלתי אותה והיא הזכירה לי שביום שנכנסתי אליה אמרתי לה שאני פיקציה, ובחורה כמוני לא יכולה להרגיש כך אלא אם כן היא שומרת סוד גדול. גם העובדה שאני דרוכה כל הזמן ומנסה להיות בשליטה רמזה על כך שיש לי סוד. שלישית, הגוף שלי פגע בעצמו בשלושה איברים מיניים: בשד, בצוואר הרחם ובלשון. הגוף שלי דיבר הרבה לפני שהייתי מסוגלת.
"חשבתי לעצמי שהנה, הוצאתי את הסוד ובכך הסרתי מעליי את איום המחלה. קיוויתי שאני יכולה לחזור לחיי עשייה בלי לספר למשפחה ולגרום למישהו מהם להרגיש רע, אבל היא הסבירה לי שבשלב הזה אני כבר לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, ושאני מוכרחה לספר מיד לסביבה הקרובה, בראש ובראשונה לבעלי".
איך הרגשת לגבי זה?
"היא צדקה. השאלות כבר התחילו להתרוצץ בראשי. שאלתי את עצמי אולי בכל זאת מישהו ידע ואיך לא שמרו עליי? לצד זאת, בעיני עצמי הרגשתי פגומה ומלוכלכת, ופחדתי שבעלי יעזוב אותי. אני אישה חזקה מאוד, קרייריסטית ועצמאית, אבל בתוכי הרגשתי שאני כלום ושום דבר.
"באותם ימים אחותי הרגישה שאני לא מתפקדת והחלה לאבד את הסבלנות כלפיי. לראשונה הרגשתי שלאיש אין זכות לשפוט אותי. צרחתי וסיפרתי לה. היא נשברה אבל גם יצאה לקרב הזה יחד איתי וחיזקה אותי. בזכותה אזרתי אומץ לומר לבעלי שיש לי סוד לספר לו, אבל רק אחרי שלושה ימים חשפתי בפניו במה מדובר. הוא חיבק אותי והבטיח לי שעכשיו הוא ישמור עליי.
"בהמשך סיפרתי להוריי, שלקחו את זה קשה מאוד. אמא שלי התמוטטה ואבא שלי נזקק לטיפול רפואי. שניהם עמדו לצידי ותמכו בי, ואחי הקטן ממני אפילו ביקש ממני סליחה על כך שכשהוא היה בגיל שלוש הוא לא שמר עליי".
"בעיני עצמי הרגשתי פגומה ומלוכלכת, ופחדתי שבעלי יעזוב אותי. אני אישה חזקה מאוד, קרייריסטית ועצמאית, אבל בתוכי הרגשתי שאני כלום ושום דבר"
אחרי שהסוד נחשף, דנה ניצלה את תקופת הקורונה כדי לכתוב את סיפורה. "הרגשתי שהספר כתב את עצמו", היא אומרת, "תחילה כתבתי רק כדי להוציא ממני את הדברים, עברתי מסע טיפולי תוך כדי הכתיבה, ובהמשך, בתמיכה של שתיים מהחברות הטובות שלי, החלטתי להוציא את הספר לאור. לא ידעתי אז שהקושי הגדול רק לפניי".
למה הכוונה?
"במשפחה המורחבת היו מי שאמרו לי שהייתי צריכה לשמור את הסוד בבטן עד יום מותי. זה שבר אותי, אבל בסופו של יום גם מזה צמחתי".
אילו תגובות את מקבלת על הספר?
"מדי יום אני מקבלת תגובות מנשים שחושפות בפניי את הסיפור שלהן. יש מי שמזדהה עם הבינוניות, עם התחושה שאת שקופה או עם הרגשת הקורבן. אני נתקלת בסיפורים קשים של נשים חזקות ששומרות סוד ומשלמות עליו מחיר נפשי ובריאותי, ומקבלת הודעות מרגשות שמחזקות אותי ואת התהליך.
"שמתי את עצמי חשופה כדי שגם נשים אחרות יקבלו אומץ, וכדי שלא יחשבו שרק נשים מהשוליים עוברות חוויות כאלה. היום אני עוזרת לנשים להעביר את הבושה צד. הבושה לא צריכה להימצא אצל הקורבן. אני מקווה שהספר ייגע בכל אישה שתדע שיש לה את הזכות לספר את הסיפור שלה. הכוח בידיים שלנו להוביל את עצמנו לחיים של הגשמה ולא להמשיך להיות קורבן. היום אני בוחרת בחיים של שמחה. בעיניי, אין אופציה אחרת".
מדוע קראת לספר "ביום שלבשתי אדום"?
"אני מלמדת נשים שבצבע האדום יש שמחה ותעוזה ומעודדת אותן ללבוש אדום ולקחת לעצמן את כל התכונות שהצבע מייצג, למרות שהפעם הראשונה שבה העזתי ללבוש אדום הייתה לפני שמונה שנים. ביום הזה עשיתי הלימה בין דנה הפגועה לבין דנה שמתחילה לגלות את הסוד. לפתע הסכמתי לבלוט, להיות עוצמתית, נוכחת, אמיצה, אפילו סקסית, דבר שבעבר נחרדתי ממנו".
למה נחרדת?
"בעבר, כשהיו מכנים אותי 'סקסית', הייתי בטוחה שנחשפתי, שמישהו גילה שאולי הייתי סקסית ובכך גרמתי לאותו אדם לגעת בי. ברור שזו חשיבה שאינה רציונלית. היום סוף כל סוף אני מרגישה שלמה. בנוסף, אם בעבר עמדתי מול נשים שראו בי סמל לעוצמה שעה שאני הייתי סדוקה ופגועה, היום אני יודעת שאם אני בחרתי לאהוב את עצמי, כל אחת יכולה לאהוב את עצמה.
"הייתי ילדה בת חמש שהיוותה אובייקט מיני לצרכים של אדם מבוגר ממנה, במקום הכי בטוח בעולם. אי אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מעבר לזה, אני לא חושפת עוד פרטים, מפני שאם יש אדם אחד בעולם שהגילוי הזה יכביד עליו, אני מעדיפה להימנע מכך. הספר שלי הוא לא מסע נקמה, אבל יש ביכולתו לסייע".
