"יובל, שוב עשית בלגן", אוהד אומר לי בטון שכמו עושה "נו-נו-נו" עם האצבע. "מה? לא הבנתי. מה קרה?", אני שואלת בפליאה, ומנסה לעבור בראשי על כל הדברים שעשיתי מתחילת היום שיכלו לעורר מהומה. לא הבנתי, לא מספיק כל הדרמות שמתרחשות סביבנו באופן שעתי כמעט, שהתנהלות שגרתית של בחורה יכולה פתאום לעורר בלגן? מה קורה פה? מה כבר קרה?
"נו, התמונה שהעלית".
"מה איתה?"
"תראי בעצמך", הוא אומר ומנסה להקליד את השם שלי בלשונית החיפוש. "מה זה, למה אני לא מוצא אותך? מחקת את החשבון?"
"מה?"
אני לוקחת את הטלפון שלו מהיד ומנסה לחפש. הפרופיל שלי נעלם כליל מהחיפוש. אני עוזבת את הטלפון שלו ומנסה להיכנס לחשבון דרך הטלפון שלי. עשרות תגובות בסגנון "מגעילה", "דוחה", "סתם מחפשת צומי", "תתביישי לך", תופסות את עיניי. מסתבר שאנשים החליטו שהם לא מסתפקים בהשארת תגובות מלאות רעל בטוקבקים, והגדילו והשקיעו ושלחו לי העלבה אישית בפרטי (כמה מתחשב!), שלא אפספס חלילה עד כמה הגוף שלי מגעיל ומסוכן, וצריך להיעלם מהמרחב ומהעולם.
אני קולטת שהתמונה שהעליתי הוסרה, והדובדבן שבקצפת – הודעת עדכון שהחשבון שלי נחסם. אני קצת בהלם. לא מדובר בתמונה יוצאת דופן. אני, מול מראה, בלי חולצה, מסתירה את החזה עם כפות הידיים. כנראה שהעור החשוף והשד המבצבץ מהצד הרגיזו כמות לא מבוטלת של אנשים, ולמרות שהתמונה לא עברה על הנהלים של אינסטגרם, היא הוסרה בשל דיווחים מרובים.
"תגידו שפטמה נשית זה חשוף ומתריס, אבל בישראל של השנים האחרונות נדמה שכל הקיום שלנו מתריס, מהפטמה ועד לפרצוף שלנו. זה באמת לא משנה מה, נשים בישראל הן התרסה אחת גדולה"
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לכמות לא מבוטלת של אנשים ברשתות החברתיות יש תחביב מיוחד לדווח מדי פעם על תמונות בחשבון שלי, אפילו אם הן לא חושפות דבר מלבד Side boob ופופיק. זה קרה לי כבר כל כך הרבה עד שהחלטתי עם הזמן, שכדי להמשיך להתקיים במרחב הווירטואלי, אני מפחיתה בהעלאה של תמונות כאלו, ומתחילה לצנזר ולהעלים את עצמי יותר ויותר. הנוכחות שלי במרחב הווירטואלי פחתה בגלל זה באחוזים דרמטיים.
גרמו לי, רק בגלל הגוף שלי, שהוא טבעי ולא מסוכן בעליל, להיעלם מהמרחב הציבורי. נשמע מוכר? רק לפני שנה המדינה נתקפה זעזוע כאשר ריססו פני נשים משלטי חוצות, ומדבקות הודבקו על מוצרים שהציגו נשים בחברת פארם מוכרת. לפסטיבלי מוזיקה עדיין מזמינים מעט מדי מוזיקאיות נשים, שלא לדבר על הייצוג הנשי המזערי בכנסת. איך זה ש-51% מהאוכלוסייה עדיין מתבקשות To keep it down? ואם אפשר, אז להיעלם קצת מהעין, לפנות מקום ולצנזר נוכחות ברשת.
תגידו שפטמה נשית זה חשוף ומתריס, אבל בישראל של השנים האחרונות נדמה שכל הקיום שלנו מתריס, מהפטמה ועד לפרצוף שלנו. זה באמת לא משנה מה, נשים בישראל הן התרסה אחת גדולה.
"אני לא מאמינה, שוב זה קרה".
"מה?"
"דיווחו עליי".
"את רצינית?! לא הבנתי. על התמונה הזאת?"
"כן".
"אבל לא רואים בה כלום".
"נכון".
"אז למה?"
למה באמת? קשה לי למצוא תשובה הגיונית למה גוף של אישה ללא חולצה בשנת 2024, שאפילו לא מראה פטמה, מעורר כאלו אמוציות בחברה שלנו, והופך למשהו כה פרובוקטיבי ומאיים עבור כל כך הרבה אנשים, בזמן שאימג'ים מסוכנים בהרבה, רוויי אלימות ועירום גברי (שדווקא כן חושף פיטמה), עוברים לנו חלק בעין ונראים שגרתיים לחלוטין.
בחודשים האחרונים אני קולטת בזעזוע, יותר מאי פעם, באיזה עולם מעוות אנחנו חיים. עולם הפוך. עולם שבו סרטונים מלאי אלימות רצים חופשי ברשת, ואילו תמונה של אישה ללא חולצה (שאף אחד לא איים עלייה והיא פרסמה אותה מרצונה החופשי), מהווה איום לציבור, ואת זה צריך להוקיע, כאילו שמינימום היא חמאס.
עוד דבר שקלטתי, הוא שהרשת מוצפת מאז תחילת המלחמה בעוד ועוד תמונות וסרטונים שמציגים חיילים חשופי חזה ופטמה, חלקם רעולי פנים, חלקם אוחזים בנשק, כשהגברים החתיכים ונטולי החולצה האלה הפכו לאובייקט המיני החדש. גם הנשק שהם מחזיקים הפך לסמל ארוטי, סמל של חיים ולא של מוות. החברה והתקשורת נהנית להחפיץ את החיילים האלה, ואף אחד לא מדווח על הפטמות החשופות שלהם, שאצל גברים הן פשוט עוד איבר רגיל בגוף. אך האמת היא שבשני המקרים, מדובר פשוט בעוד איבר בגוף האדם.
אגב, אין לי בעיה עם ההחפצה הגברית הזאת, אני נהנית לא פחות משאר האוכלוסייה להסתכל על גברים חתיכים בלי חולצה, חיילים ואזרחים כאחד. אם הם חתיכים, זה תמיד משמח ונעים. אבל הסטנדרט הזה לא יכול להיות כפול. הוא צריך להיות זהה גם עבור נשים שרוצות ליהנות מגופן ולהראות אותו (גם אם זה בלי נשק), בלי שהן מיד ייתפסו כ"זולות", "מסוכנות", "מחפשות צומי", או "דוחות".
אנחנו מקדשים אלימות וגבריות רעילה, ונותנים לה כל כך הרבה לגיטימציה ומקום במרחב הציבורי, בזמן שהדברים 'הטבעיים' נדחקים לשוליים. באתרי ובערוצי החדשות הכתבות מתארות לפרטי פרטים תיאורי זוועות של אלימות קשה, אבל תכנים אופטימיים, מעוררי תקווה, או כאלה שמעודדים בריאות מינית, נדחקים הצידה לשעות הלייט-נייט, שחלילה לא יראו. בעולם ההפוך שבו אנחנו חיים, הישראלים מעדיפים לנרמל הרג ואלימות, מאשר לנרמל את גוף האישה ואת היופי שבו. מתי קרה שגופה של אישה הפך לכלי נשק? לאיום? לסכנה?
"אני מחזירה את התמונה", אני אומרת לאוהד.
"אבל שוב יורידו לך".
"לא אכפת לי. אין שום דבר מסוכן בגוף שלי, להיפך. מי שמגיב אליו באלימות, מי שמנסה לשלוט בו ולהעלים אותו, הוא המסוכן. כל מי שמכניס את גוף האישה לקונטקסט, הוא חלק מהבעיה. אני מעלה שוב, ומי שמאוים ומפחד מהגוף שלי, שינשום עמוק. הגוף שלי הוא לא נשק, ולא צריך לתקוף אותו או להתגונן מפניו. יש לנו אויב אמיתי בחוץ, וזה ממש לא גוף של אישה".
