יום ראשון, שמונה וחצי בערב. אהובתי יודעת שהיום ההרדמות הן עליה. מארגן את הקומקום וכוסות המתכת, לוקח שלוש בירות, בקבוק מים, קוטף קצת נענע ולואיזה מהגינה, שיהיה לתה, מפזר נשיקות לילה טוב ומזכיר לקטנטונת שמחר אני לוקח אותה לגן. חיבוק, נישוק, ואני יוצא לאוויר הקר והלח. פעם הייתי מפחד מהלילות הקרים האלה, לא הבנתי איך אנחנו ממשיכים להיפגש בחוץ גם בשיא החורף, עד שפעם אחת נ', שמתעקש שתמיד ניפגש סביב המדורה, אמר לי משפט איסלנדי חכם: There is no bad weather, There are only bad clothing, שהוכיח את עצמו הרבה מאוד פעמים.
היום א' מארח, והוא עדכן שבכוונתו לדבר על קנאה, ושנפגש במכתש הקטן, שהוא סוג של אתר בנייה שכבר שנים כלום לא קורה בו, והפך למרחב הפסטורלי שלנו, בעיקר בגלל שהוא מרגיש יחסית טבעי ונמצא אצלנו בשכונה, כך שכולם יכולים להגיע אליו ברגל.
אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שקינאתי ליעלי, או בכלל, ולא מצליח להיזכר. אין לי מושג על מה אני הולך לדבר. נו, בסדר, כבר למדתי שאין שום דרך לחזות איך יתנהל הערב רק לפי הנושא. בגלל שפספסתי את המפגש האחרון, אני קולט שאני מתרגש עכשיו פי שתיים.
חמש דקות הליכה ואני שם. באמצע הדרך, אני רואה את ת' יוצא מדירתו, אז אני מחכה לו רגע ואנחנו הולכים ביחד. אני אומר לו שבהמשך נעצור להביא כמה ענפים מיער המאכל הקהילתי, ולאסוף משטח עץ שחיים מהמכולת כל פעם דואג להשאיר לנו. כפרה על חיים.
אנחנו תשעה גברים במעגל. בדרך כלל, מגיעים שישה עד שמונה מאיתנו. היום אני מהמקדימים, אז אנחנו מתיישבים סביב המדורה ומתחילים לפטפט. קצת יין, קצת בירות, לאט-לאט מצטרפים עוד ועוד גברים, פורסים מחצלת או כיסא מתקפל, ומתיישבים. היום יצא שכולם הגיעו וזה ממש משמח. באיזשהו שלב, א' מחליט לסיים את הסמול-טוק ולצאת לדרך. כולנו משתתקים לאט-לאט. א' מדליק את האש כשכולם מסתכלים בדממה, ואומר, "ברוכים הבאים למעגל. היום נדבר על קנאה".
כבר כמעט שנתיים, מדי שבועיים, נפגשת חבורה של גברים סביב מדורה בבאר שבע, כדי לדבר זה עם זה מהלב על מקומות פגיעים ורגישים שאנחנו לא פותחים עם אחרים על דרך קבע, ובאופן שאף פעם לא יוצא בשום מקום אחר, פשוט כי אנחנו יודעים שיש מי שיקשיב - בלי לשפוט, בלי להגיד את דעתו ובלי לתת עצה.
פתאום נוצר מרחב מיוחד, שבו אתה יודע שאין לאף אחד, גם לא לך עצמך, ציפייה להגיב על מה שמישהו אחר אומר. כל התפקיד שלך הוא להקשיב במקסימום ההקשבה שאתה יכול, אולי להנהן או להשמיע המהום קל במקומות של הסכמה - וזה הכול! והאיכות הזאת, שהיא כל כך טבעית במעגל הגברים ולא עולה כמעט בשום מקום אחר, פתאום מלווה אותי הלאה גם ליום-יום שלי. פתאום אני שם לב שאני נהנה לשמוע אנשים מדברים על הסיפורים שלהם והחוויות שלהם, ולא ממהר להגיב ולחוות את דעתי בעניין.
"מה רק היה קורה אם לכל מנכ"ל ומנהל היה מעגל גברים להצטרף אליו? מקום אחד בטוח לחלוק את המעמסה, ולנוח לרגע, רק לרגע, לפני שאנחנו יוצאים לכבוש שוב את העולם"
שלא כמו הרבה מעגלי גברים אחרים, במעגל שלנו אין מנחה קבוע ומוסמך. בגלל שלחלקנו יש ניסיון במעגלי גברים אחרים, החלטנו לשאת את זה על עצמנו, וקבענו שכל מפגש יהיה באחריות חבר אחר, לפי סבב, כך שכולם זוכים לשאת באחריות על המעגל. המנחה של המפגש יחליט על הנושא, יחליט איפה נפגשים ומתי בדיוק, ידאג לרווחה של כולם תוך כדי המעגל, יוודא שכולם נשמעים, ויקפיד שאנחנו לא נמשכים עד מאוחר מדי לתוך הלילה.
האחריות שמתחלקת בין כולם מאפשרת לכל אחד מהמשתתפים להיות אחראי ולהרגיש תחושת בעלות על המעגל. בסופו של כל מעגל תהיה לכולם הזדמנות לדבר על המעגל עצמו - אם יש תחושה שמשהו צריך להשתנות בו, או לציין משהו שקרה והפריע או אפילו פגע. וכן, לפעמים אנשים נפגעים, ואנשים פוגעים, ממש כמו בחיים עצמם. אבל שלא כמו בחיים עצמם, יש לנו מרחב לדבר על זה, וזה כל כך משחרר.
מה שמסופר במעגל נשאר במעגל
כשיצאנו לדרך החלטנו על חמש הסכמות, שאנחנו משתדלים להזכיר לעצמנו פעם בכמה זמן, במיוחד אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן.
1. לדבר מהלב דיבור כן ואותנטי, כאשר כל אחד מספר את הסיפור והחוויה שלו מתוך ידיעה שאף אחד לא יתערב או ישפוט.
2. להקשיב מהלב במלוא תשומת הלב, ללא צורך להגיב או להביא את דעתנו.
3. דיבור ספונטני ולא מתוכנן מראש. פשוט לדבר את מה שעולה באותו הרגע ולא את מה שחשבתי שמתאים כשמישהו אחר דיבר.
4. דיבור בהתאמה - להתמקד בסיפור עצמו, בלי להוסיף פרטים מיותרים שמטשטשים אותו, ולהיות ערים למה שקורה בנו ולמה שקורה במעגל באותו הזמן.
5. מה שמסופר במעגל נשאר במעגל.
גם הפעם חזרנו על ההסכמות האלה, וחשבתי כמה מדהים זה שמפגש אחד, שקורה פעם בשבועיים, הופך להיות הרגל, ואיך פתאום זה חסר כשזה לא קורה. פתאום יש לי ולכל אחד מהמשתתפים את היכולת להכיל כאב של מישהו אחר, בלי שעולה בנו הרצון לפתור אותו. פתאום הפעימה הזאת של המפגש היא כמו פעימת לב, שקוצבת את הרצף האינסופי של החיים, ועוזרת להמחיש את התהליך שכל אחד מאיתנו עובר. דברים שנאמרו במעגל לפני שבועיים או חודשיים, ואפילו לפני שנה, עדיין מהדהדים בי ובאחרים, ועוזרים לנו לראות את השינוי, את התהליכיות היפה של החיים.
ואני חושב, מה רק היה קורה אם לכל מנכ"ל ומנהל היה מעגל גברים להצטרף אליו? אם פוליטיקאים היו מייצרים לעצמם מרחבי הקשבה. אם לנו, הגברים, שלפעמים מרגישים שאנחנו נושאים את כל העולם על הכתפיים, היה לנו מקום אחד בטוח לחלוק את המעמסה, ולנוח לרגע, רק לרגע, לפני שאנחנו יוצאים לכבוש שוב את העולם.
איך העולם שלנו היה נראה אז.
