"לאחרונה כל המפגשים הרומנטיים מרגישים לי סתמיים. לא מתחשק לי יותר להיות באפליקציות, ולא בא לי להכיר גברים כשאני יוצאת עם חברות. כשאני כבר יוצאת... כלום לא יוצא מזה. זה לא מה שאני רוצה יותר. אני לא חושבת שאני בכלל יכולה למצוא שם את מה שאני רוצה".
ישבתי על הכורסה של הפסיכולוגית שלי, וקינחתי את אפי בנייר הטואלט שהיה מונח על השולחן הקטן שלידי. "בכל פעם מחדש אני נמשכת לגברים, לרוב צעירים ממני, שלא באמת מצליחים להיות במיינד-סט של מחויבות. גם כשכבר יש עניין הדדי, והתלהבות, הם קופצים מדבר לדבר. יותר מעניין אותם לצאת לבלות. הם רצים מהמשמרת לאמריקנו בפארק, לישיבה עם חברים, למסיבה, לעוד שורה. וכשכבר יש להם זמן לפגוש אותי, זה מרגיש כאילו שהם עושים לי טובה ודוחפים איתי פגישה חפוזה בלו"ז הנורא עמוס שלהם. ילדים בני 27 עם לו"ז כל כך צפוף, כאילו שמינימום היו ראש השב"כ.
"אני לא יודעת אם הסיבה שאני ממשיכה להיתקל בגברים כאלו זה כי אני נאחזת בגרסה הישנה שלי - של יובל הזורמת, המגניבה, זאת שלא מחויבת ולא נקשרת וגם לא יכולה להיפגע, יובל שנמצאת בכל מקום כל הזמן. מצד שני, יובל הזאת עמוק בפנים רוצה אינטימיות. זה לא יכול לעבוד ככה יותר. זה מנוגד.
"אני מרגישה שהתבגרתי, אבל משהו בתוכי לא מצליח לגמרי לשחרר את יובל הישנה, ודי! אני כבר בת 34! אין לי עוד זמן לבזבז על העמדת הפנים הזאת. אני רוצה אינטימיות, אני רוצה קשר אמיתי! מצד אחד ברור לי שהריחוק והזרימה הזאת שמרו עליי, מצד שני הם מנעו ממני את מה שאני באמת מחפשת".
"מה את מחפשת?"
שתקתי. מה אני באמת מחפשת?
"תראי, תמיד חשבתי שאני לא רוצה ילדים, אז מה אכפת לי שאני בת 34 ואני בקשרים שלא מובילים לשום מקום? הרי השעון לא מתקתק לי. אני יכולה לקחת את הזמן ולהיות עם גברים רק בשביל ההנאה, בלי לחץ. אני יכולה להיות כמו גבר בן 40 שאין לו שום לחץ ויוצא עם נשים צעירות ממנו.
"מה רע בלהיות 'רווקוקו' אם אין לך שעון עצר מעלייך? מה דוחק בי? אבל משהו, בזמן, כן מתחיל להרגיש דוחק, ואני לא יודעת מה. הרי אני לא רוצה ילדים. כלומר, זה מה שתמיד חשבתי. זה מה שהרגשתי. אבל האמת היא שאני מרגישה שזה גם איזשהו סיפור שסיפרתי לעצמי, ששמר עליי, שהגן עליי, שאני לא רוצה ילדים".
"אני לא יודעת אם הסיבה שאני ממשיכה להיתקל בגברים כאלו זה כי אני נאחזת בגרסה הישנה שלי - של יובל הזורמת, המגניבה, זאת שלא מחויבת ולא נקשרת וגם לא יכולה להיפגע, יובל שנמצאת בכל מקום, כל הזמן. מצד שני, יובל הזאת עמוק בפנים רוצה אינטימיות. זה לא יכול לעבוד ככה יותר. זה מנוגד"
"הגן עלייך מפני מה?"
"שלא אאבד את הדרך שלי. את העצמאות שלי. את החופש שלי. את האמת שלי. אבל הנה, אני בלי ילדים, בגיל 34, ומרגישה לראשונה שאני רחוקה כל כך מהאמת שלי".
"ומהי האמת שלך?"
"אני רוצה ילדים".
בום.
לא היה לי מושג מאיפה זה בא. הנה אני, באמצע שנות השלושים לחיי, אומרת לראשונה, "אני רוצה ילדים". עד לאותו הרגע ממש הגדרתי את עצמי כאל-הורית. בעוד שעבור רוב חברותיי ילדים היו תמיד המטרה העיקרית, אצלי מעולם לא התעוררה הכמיהה הזאת, אם כבר להיפך- חשתי כלפי הדבר סלידה עמוקה.
"יובל, לצערי אנחנו צריכות לסיים. אני מאוד רוצה שנמשיך לדבר על זה בפעם הבאה".
כל פעם מחדש, נו באמת. ניגבתי את עיניי ואת אפי, הודיתי ליעל, ויצאתי מוכת תדהמה ובתחושת הקלה מהקליניקה.
בימים שאחרי אותו סשן, הייתי חסרת מנוחה. משהו בי כמו הרגיש כמו אחרי התעוררת משנת חורף ארוכה. הייתי מורעבת, מבולבלת, ובתחושה של מידיות. מה שנקרא, נפתח לי. ליבי נרגש מכל תינוק בסביבה, ונראה כי הרחובות מעולם לא היו מלאים ביותר תינוקות!
תוכנית מגירה
הידיעה שאני באמצע שנות השלושים, רווקה ורק עכשיו לראשונה נזכרתי "שבעצם בא לי"- התחילה להלחיץ אותי. הרגשתי בהילות ותחושת החמצה. נזכרת ברגע האחרון יובל, ואת חייבת תוכנית, חשבתי לעצמי. הראש שלי היה עסוק בחישובים חלק נכבד מהיום. נגיד שהיום אני בת 34? או-אה. לאמא שלי בגיל הזה כבר היה מאתגר להיכנס להיריון. זה אומר שגג בגיל 36 אני רוצה להיות עם ילד, בערך? מה שאומר שאני צריכה עוד חצי שנה להפסיק את התרופה כדי לתת לגוף להתנקות, ורק חצי שנה אחרי אני יכולה להתחיל לנסות להיכנס להריון.
רגע- אם עד גיל 35 וקצת אין לי בן זוג, אני מביאה לבד? ואז זה אומר שאני צריכה תהליך של הפרייה? של תרומת זרע? ואולי עדיף ללכת על הורות משותפת?
החישובים הגיעו לצד חשבונות נפש נוספים- מה לא רלוונטי לחיי יותר? מה לא משרת אותי יותר בדרך הזאת? פתאום שמתי לב שאני נהיית חסרת סבלנות לכל מיני אינטראקציות מעכבות, למשחקים של גברים, לחוסר ישירות. אין לי זמן לשטויות האלה.
"כשאנשים היו מנסים לשכנע אותי שזה לא טבעי, שזה רק שלב שיעבור, הייתי מתעצבנת וזה רק היה גורם לי להתבצר עוד יותר בדעתי - אני לא מתכוונת להביא ילד מתוך לחץ חברתי וצורך בשייכות"
בנוסף, אם עד עכשיו התבלבלתי לי מבחינה מקצועית ותעסוקתית, הרגשתי שאני עוד "מחפשת" או מתפשרת, פתאום נהייתה דחיפות מסוימת - את מתכוננת לתינוק. את צריכה להכין את הקרקע. את צריכה לקחת אחריות על מה שבאמת חשוב עכשיו.
לראשונה כמו התחלתי לסנן באופן הרבה יותר יעיל וכמעט בלי התלבטות מיותרת את מה שלא משרת אותי, את מה שלא אמיתי לי, את מה שלא בריא לי בחיי, ולכן גם לא יהיה בריא עבור התינוקת. לצד זה התחלתי להרגיש את הצורך לגונן על הפרטיות שלי. לשמור דברים לעצמי. לשמור על הקן היקר מכל הזה שהוא אני.
ההתפרקות וההרכבה הזהותית והכה מבלבלת הזאת לוותה בהרבה כאב. כאבים של פרידה מכל מיני אמונות שכבר לא נכונות לי יותר. פרידה מחלומות שכבר לא מתאימים לי יותר. את חיי החלה למלא תחושה מתסכלת של חוסר ודאות- מי אני עכשיו, אם אני כבר לא כל מה שידעתי על עצמי?
פתאום אני שקטה יותר, פחות פעילה ברשתות. פחות כותבת, פחות יוצרת. יובל החדשה נהייתה כמו דף חלק, או דף עם מחיקות, ולא ברור מה עומד להיכתב עליו עכשיו. איך אפשר להמשיך כרגיל, כשכל מה שחשבת על עצמך השתנה?
חלק ניכר מהזהות שלי הייתה הידיעה שאני לא רוצה להביא ילדים. את הזהות הזאת יצרתי עבור עצמי מתוך מקום מאוד אישי ומאוד כאוב, וכך נוצרה אצלי סלידה עמוקה מאוד מהדבר. כשאנשים היו מנסים לשכנע אותי שזה לא טבעי, שזה רק שלב שיעבור, כי "חכי, את עוד צעירה" - הייתי מתעצבנת, וזה רק היה גורם לי להתבצר עוד יותר בדעתי - אני לא מתכוונת להביא ילד מתוך לחץ חברתי וצורך בשייכות.
הסלידה שלי מהמחשבה על להביא ילדים נבעה מכל מיני סיבות, חלקן יותר לוגיות וחלקן רגשיות. חלק מהלב, וחלק מהראש. הרגשתי שהעולם שלנו, והחוויה האנושית בפרט, מלאים בסבל, לכן אין צורך להעמיס על העולם הזה סבל נוסף. הסלידה שלי נבעה גם מהפחד מאיבוד העצמאות, מהשינוי ומאיבוד השליטה על הגוף, מרתיעה מתהליך ההיריון, שנדמה לי כמו דבר חייזרי ומרתיע. זה עורר בי חלחלה. זה איזה כישוף. ואולי סרט מדע בדיוני?
ואולי בכלל הסלידה הגיעה מתוך מקום של פיצוי או תיקון מהקשר המורכב עם אמא שלי, שגרם לי להירתע מהמחשבה שאשחזר אותו עם הילדים שלי. הרבה שנים הרגשתי, ואני אומרת את זה בלב כבד, שייתכן כי אמא שלי מתחרטת שהביאה אותי. או שלפחות הייתה מעדיפה שאהיה קצת אחרת. שאני לא הבת שהיא חלמה עליה.
התחושה הזאת היא הגורם העיקרי לחוסר הביטחון שיש לי מול עצמי, ובתוך קשרים רומנטיים, והיא הגורם העיקרי לחוסר הרצון שלי בהבאת ילדים לעולם. כי מה יקרה אם אביא לעולם ילדה שיש סיכוי גדול מאוד שלא תתחבר אליי, שאני לא אתחבר אליה, ושבתור אמא, איכשהו, פשוט אדפוק אותה?
לא משנה כמה אמא שלי תמכה וחיבקה ועטפה, והיום אני יודעת שכולנו, כל ארבעת הילדים שלה, הם הדבר הטוב ביותר שקרה לה - עדיין משהו בתוכי מפעם לפעם ערער על הידיעה הזאת. איך אצליח לחיות עם האחריות הכבדה הזאת? עם תחושת האכזבה והאשמה?
ואולי זה בכלל הרצון שלי להגן על הילדה העתידית הזאת. לא להביא אותה לעולם שבו היא נבלעת, נעלמת, מאכזבת. איך אפשר להביא ילדים למציאות הזאת, לעולם כזה נורא, למדינה הזאת? ואם כבר, אז מה עדיף להביא לעולם הזה - בן או בת?
איך אפשר להביא בת לעולם שבו נשים נאנסות ונרצחות? אך אם זה יהיה בן - האם אשלח אותו לצבא? אני לא רוצה. אני לא מוכנה להקריב את בני למלחמות לא נגמרות. לא בשביל זה אהפוך לאמא.
כל הפחדים האלו עדיין קיימים בתוכי. כולם עדיין פועמים ומהבהבים כמו נורות אזהרה חריפות, שמוסרות לי שזה המחיר של החיים, של האנושות. זה המחיר של להביא ילדים לעולם. זה המחיר של כולנו. אבל כל הפחדים האלה, הם מגיעים מהראש. הלב שפועם בחוזקה, אומר לי דבר אחר. הוא אומר שאני רוצה יותר מהחיים. שיש בי יותר ושזה הזמן. ואולי דווקא בגלל המלחמה ובגלל ההבנה שהחיים הם דבר יקר ערך, שיכול להיות בהם יופי לצד הסבל והאובדן והמוות, שווה כל כך לחיות אותם, ושווה כל כך ליצור אותם.
