"הכול התחיל כשהופיעו לי כאבים ביחסי מין עם בן הזוג שהיה לי. לעיתים זה אפילו לווה בדימום", מספרת רנטה טמיס (32), שחלתה בסרטן צוואר הרחם בגיל 30, בעקבות הידבקות בווירוס הפפילומה. "בפעמים הראשונות אמרתי לעצמי, בטח הוא שרט שם משהו, אבל בפעם השלישית הבנתי שקורה פה משהו לא הגיוני, כי לא חוויתי כאבים ביחסי המין לפני כן. הלכתי לעשות בדיקה אצל רופא נשים. למחרת הוא התקשר אליי וקרא לי לבוא דחוף לבית החולים להמשך בדיקות. עשו לי MRI והרופא אמר, 'רנטה, זה כנראה סרטן'".
מדי שנה מתגלות בישראל כ-1,200 נשים עם מצב טרום סרטני בצוואר הרחם. על פי ההערכות של האגודה למלחמה בסרטן, בשנת 2022 אובחנו כ-300 נשים עם סרטן צוואר הרחם, כשבעשור האחרון עלה מספר הנשים המאובחנות בנגעים טרום סרטניים ב-30 אחוזים, כנראה הודות לעלייה במודעות למחלה, שמביאה איתה גם ריבוי בדיקות. במקרה של רנטה, הסרטן התגלה רק כשהגידול כבר היה בשלב מתקדם ומסכן חיים.
4 צפייה בגלריה
רנטה טמיס. הכאבים שהתחילה לחוות בעת קיום יחסים היו תמרור האזהרה שלה שמשהו לא תקין קורה לה בגוף
(צילום: רנטה טמיס)
איך הרגשת ברגע שהרופא בישר לך על הסרטן?
"לא היה לי אכפת מכלום חוץ מהיכולת שלי להביא ילדים. מיד שאלתי אותו – 'רגע, מה עם ילדים?' כי תמיד חלמתי להיות אמא. הרופא אמר לי, 'תתעוררי! אנחנו צריכים עכשיו להציל את החיים שלך, עזבי ילדים'. אחר כך נורא התביישתי שאפילו ברגע שבו גיליתי שיש לי סרטן ואני בסכנת חיים, לא חשבתי על עצמי. היה בתוכי קול שאמר, איך הגעת למצב הזה שהבאת לעצמך סרטן? האשמה עצמית טוטאלית, אף על פי שהייתה בתוכי ידיעה חזקה שאני הולכת לצאת מזה.
"מה שהכי מוזר זה ששנה לפני הגילוי עשיתי בדיקת פאפ והיא הגיעה נקייה, וכשבאתי להיבדק שנה אחרי בגלל הכאבים, כבר היה גידול של חמישה סנטימטרים עם גרורות. בבדיקת הפאפ הראשונה לא ראו אותו. רופאים ממליצים לעשות בדיקת פאפ פעם בשנתיים-שלוש, אבל אני ממליצה לעשות אותן פעמיים בשנה, ולבקש גם בדיקת HPV כדי לאבחן פפילומה".
בישראל ניתן לקבל חיסון נגד נגיף הפפילומה עד גיל 27 כחלק מסל הבריאות, אולם למרות זאת רבות ורבים בוחרים לא להתחסן. באופן אידיאלי, רצוי שנערות ונערים יקבלו את החיסון עוד לפני המגע המיני הראשון, מאחר שלרוב נדבקים בנגיף ה-HPV בשלוש השנים הראשונות לקיום יחסי המין. שימוש בקונדום יכול להפחית את הסיכון להידבק בווירוס, אולם הוא לא מקנה הגנה מלאה מפני הידבקות. על פי ארגון הסרטן הבינלאומי, במדינות כמו ישראל, בהן לנערות יש הזדמנות להתחסן נגד הנגיף ונשים עוברות בדיקה קבועה ומטופלות מוקדם בכל נגע טרום סרטני, ניתן למנוע עד 80% ממקרי סרטן צוואר הרחם.
4 צפייה בגלריה
רנטה טמיס והצלקות בבטן. גילוי המחלה לווה בהאשמה עצמית ובהמון בושה
(צילום: טלי ז'ורבליוב)
החיים לפני הכול
בגלל חלומה להיות אמא, בחרה רנטה לעבור תהליך שימור פוריות לפני שהיא מתחילה בטיפולים הכימותרפיים. "הסבירו לי שחלק מהטיפולים בסרטן צוואר הרחם כוללים הקרנות וכל אזור הרחם מוקרן, דבר שמסכן מאוד את המערכת ההורמונלית, הרחם והרירית. הכול למעשה נשרף. לכן חשוב לעשות לפני כן שימור פוריות, וכך עשיתי. התחלתי לדקור את עצמי כל יום ותהליך ה-IVF היה מאוד קשה עבורי. אמרו לי שכדי שיהיה לי סיכוי יותר גבוה לילדים, עדיף לי לא רק להקפיא ביציות אלא גם עוברים.
"פניתי לבן הזוג שהיה לי אז וביקשתי ממנו בלב נקי וטהור, שייתן לי סיכוי גבוה יותר לילדים. לא ביקשתי ממנו אבהות אפילו. הלכתי איתו לעורך דין וחתמתי מולו שאני מוותרת על מזונות ועל כל החובות שלו כאבא, ושאם הוא ירצה לראות את הילד, אני אהיה חייבת להסכים, כי כל הזמן שמנו על השולחן את השאלה - מה יקרה במידה והקשר ייגמר?
"יום לפני שאיבת הביציות נכנסו לוויכוח, והוא אמר לי, 'את יודעת מה? לכי תחפשי בבנק הזרע כי אני לא רוצה שתגדלי את הילד שלי'. זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. הוא הכיר אותי בצורה הכי אינטימית וידע כמה חשוב לי להיות אמא, כמה התהליך הזה קשה עבורי. באותו הרגע סיימתי איתו את הקשר. אחרי כמה שעות הוא ביקש לבוא לאסוף את הדברים, והיה לי ברור שהוא רוצה לשכנע אותי שנמשיך. אמרתי לו 'לא. עכשיו החיים שלי במקום הראשון'".
"היום אני יודעת שהוא נשאר איתי מרחמים, מאשמה, מהתחייבות כלשהי. היו שם הרבה מניפולציות מצידו, רק בדיעבד הבנתי שזאת הייתה זוגיות רעילה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי – יש לי סרטן, אני במקום הכי גרוע של החיים שלי, והוא עדיין לא רואה אותי".
"יום לפני שאיבת הביציות נכנסו לוויכוח, והוא אמר, 'את יודעת מה? לכי תחפשי בבנק הזרע כי אני לא רוצה שתגדלי את הילד שלי'. זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. הוא הכיר אותי בצורה הכי אינטימית וידע כמה חשוב לי להיות אמא. באותו הרגע סיימתי איתו את הקשר"
ובכל זאת עשית את שימור הפוריות?
"עשיתי רק הקפאת ביציות בסוף. יש לי שמונה ביציות מוקפאות. אמרו לי שזה מעט. בעתיד ההליך יצטרך להיות עם פונדקאית, כי אצלי המערכת כבר לא עובדת. הייתי צריכה להתאבל על הרעיון של להיכנס להריון וללדת בעצמי".
ספרי על הדרך שלך להחלמה.
"התחלתי את מסע הריפוי שלי, את סבב ההקרנות הראשון, בבית חולים שבו קיבלתי יחס שלא עשה לי טוב. עשיתי שם 25 הקרנות וברחתי לבית חולים שיבא. בבית החולים הראשון הרגשתי שמתייחסים אליי כמו למספר. לא הכינו אותי בכלל לתהליך ובקושי הסתכלו עליי כשבכיתי וכששאלתי אם יהיה אפשר להפסיק את הטיפולים באמצע.
"הגעתי ליום הראשון של ההקרנות ובלי שהכינו אותי לזה מראש, קעקעו אותי באגן ומתחת לחזה כדי לסמן את האזור של ההקרנות. הייתי אמורה לבוא על בטן ריקה וגם לזה לא הכינו אותי. עשו לי ניתוח שהתברר כלא נחוץ, הזיזו לי את השחלות למעלה, תלו אותן גבוה יותר. בדיעבד, הניתוח היה לחינם. בית חולים שיבא היה התיקון שלי. התייחסו אליי שם כמו למטופלת ולא כחולה, וזה ממש הבדל תודעתי חשוב".
מה כוללים הטיפולים?
"ההקרנות עצמן לא כואבות או מפחידות. את נכנסת למכונה שמסתובבת מעלייך ומקרינה את האזור. מה שכן כואב זה תופעות הלוואי שמגיעות אחר כך. כל המערכת שלך מוקרנת - מהחזה עד לאגן, כל מערכת העיכול, הבלוטות, כיס המרה, הכול. תופעות הלוואי היו מאוד קשות - לא יכולתי להתפנות, הנשימה נפגעה, סבלתי מכאבים קשים, פיתחתי פחד לאוכל כי פחדתי ללכת לשירותים, גם הטעם בפה משתנה. יש מאכלים שעד היום הגוף לא נותן לי לאכול או לשתות. מאוד אהבתי לשתות יין למשל והיום אני לא מסוגלת להריח אלכוהול. וכמובן התמודדות המנטלית - להתמודד עם העובדה שאת עלולה לאבד את החיים שלך בגיל צעיר כל כך".
4 צפייה בגלריה
רנטה טמיס מתעדת את הטיפולים. ההקרנות עצמן לא כואבות. אלו תופעות הלוואי שבאות אחר כך שמשבשות את החיים
(צילום: רנטה טמיס)
מה למדת על עצמך מהקושי הזה?
"לפני הכול, למדתי לבקש עזרה. אני תמיד נורא חזקה, עצמאית, גם במצבים שהייתי מאוד חלשה בחרתי להתמודד לבד. אבל היה רגע במהלך הטיפולים כשאיבדתי את ההכרה. זה היה היום שלמדתי לבקש עזרה. חתכתי משהו לאכול ונפלתי אחורה עם הסכין ביד. תוך כדי הנפילה הרגשתי שאני מאבדת הכרה ושאני לא מבינה מה קורה לי, שאני עומדת למות. באותו הרגע כבר לא הייתי רנטה עם האופי שלה, העצמאות והחוזק. היה רק אינסטינקט חזק בתוכי שביקש לחיות. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך! את עוד כאן! לא לעצום עיניים! הבנתי שאני חייבת להתקשר ולבקש עזרה ושאני לא יכולה לעשות את זה לבד. לאט-לאט חזרתי לעצמי, נשמתי כמה שיותר עמוק, סחבתי את עצמי על הרצפה כדי להגיע לטלפון ולהתקשר שיבואו אליי כי פחדתי להיות לבד ולמות".
"אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך! את עוד כאן! לא לעצום עיניים! הבנתי שאני חייבת להתקשר ולבקש עזרה ושאני לא יכולה לעשות את זה לבד. לאט-לאט חזרתי לעצמי, נשמתי כמה שיותר עמוק, סחבתי את עצמי על הרצפה כדי להגיע לטלפון כי פחדתי להיות לבד ולמות"
מה קרה אחר כך?
"סבב הטיפולים הראשון הצליח והבדיקות הראו שהכול נקי. כמה חודשים אחר כך שוב חזרו הכאבים והגיע הסבב השני. לא אומרים לך שההקרנות עצמן יכולות לפתח סרטן, אבל זה קורה והפעם הסרטן היה גם בבלוטות הלימפה באזור החזה. בסבב הראשון של הטיפולים נורא התביישתי. התביישתי בסרטן, התביישתי בווירוס הפפילומה. בסבב השני החלטתי שאני מפסיקה להתבייש ושהפעם אני יוצאת בקולי קולות ומשתפת במסע ההחלמה שלי.
"שיתפתי כל יום בסטוריז, עליתי ללייבים בפייסבוק מהמחלקה ותוך כדי טיפולים, חלקתי הכול. דיברתי בכנות על זה שלקח לי זמן להשלים עם העובדה שאני שוב עושה הקרנות וכימותרפיה, ואנשים הגיבו. הכול השתנה ברגע שהתחלתי לשתף ברשתות החברתיות ולהרגיש שיש סביבי קהילה תומכת. בסבב הראשון לא הייתה לי קהילה תומכת".
"בגיל 32 עברתי פתאום לגיל המעבר"
בשיבא פגשה רנטה את וניה פאר מעמותת "הבית של בר", מחלימה מסרטן צוואר הרחם בעצמה שחיברה אותה לקהילת הפייסבוק, "נשים למען נשים – סרטן צוואר הרחם". "וניה פנתה אליי בבית החולים. היא באה אליי, אמרה שלום וחיבקה אותי, ופתאום קיבלתי מגע אוהב מאישה שעברה את מה שאני עוברת ומבינה אותי. דרך העמותה והקהילה שהיא הקימה, קיבלתי סוף-סוף מענה ויחס אישי".
מה עזר לך ברגעי הקושי?
"הטיפולים גמרו אותי פיזית ומנטלית. הייתי צריכה להתרגל לגוף חדש, כי בגיל 32 עברתי פתאום לגיל המעבר. עד היום, שנה אחרי הטיפולים, אני מחזיקה בגדים להחלפה לידי בלילה, בגלל שאני סובלת מהזעה. מצב ההורמונים שלי התחרפן לגמרי. למדתי להכיר פחד מוות ולהפוך את הפחד לחבר, להסתכל עליו ולחבק אותו. נאלצתי לעבור באופן מואץ תהליכים שרוב האנשים עוברים בגיל 50.
"למרות זאת, כל הזמן הזה ידעתי שאני רוצה לחיות, אבל אי אפשר לעשות את זה ללא תמיכה סביבתית, תמיכה ברשתות החברתיות וחוזק פנימי. חשוב גם לדעת למה את נכנסת כי הרשתות החברתיות מלאות בבולשיט, בדברים שיורידו אותך. למזלי, הייתה לי מערכת תמיכה שכוללת את העמותה, חברים, משפחה ואותי עצמי".
איפה את בתחום הזוגיות והמיניות כיום?
"אני עוברת עם זה מסע. כשהתחלתי את תהליך הטיפולים, הייתי עם בן זוג. אני בטוחה שהרבה נשים יושבות עם בני הזוג שלהם אצל הרופא והוא אומר להם ששבועיים אחרי הטיפולים כבר אפשר להתחיל לנסות לעשות סקס. זה נוראי. רופאים בונים ציפייה מטורפת לגבר וציפייה של האישה מעצמה ומהגוף שלה, כשבפועל, זה רחוק מלהיות אפשרי. כשניסינו הרגשתי כישלון נוראי כשלא הצלחתי לקיים יחסים. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק רוצה. ניסיתי לקיים יחסי מין למרות שהגוף אותת אחרת וקרעתי לעצמי את הווגינה.
"אחרי שנפרדתי מהאקס פגשתי בחור מקסים. אנחנו בקשר מאוד אוהב מאפשר ומכבד אבל לא הייתי קוראת לזה זוגיות, כי אני לא מרגישה עדיין שאני במקום לקשר. הבנתי שאני צריכה זמן לעצמי, ואילו הוא רק עבר גירושים ויצא מחיי נישואים ורוצה לטרוף את העולם.
"עברתי משהו נורא טראומתי שקשור לגוף שלי ולמערכת כולה, ומיניות זה נושא שעדיין מעלה בי הרבה פחדים. אני מפחדת להתקרב כי אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא מספיק, שאני לא יכולה לספק את הסחורה. גם הרעיון של תא משפחתי נהיה יותר מורכב. כשאני נכנסת למערכת יחסים עם גבר, אני מיד אומרת לו שאני מחלימה מסרטן. חשוב לי שידעו מראש שהעניין של להקים משפחה ולהביא ילדים זה תהליך ארוך ויקר אצלי".
"עברתי משהו נורא טראומתי שקשור לגוף שלי ולמערכת כולה, ומיניות היא נושא שעדיין מעלה בי הרבה פחדים. אני מפחדת להתקרב כי אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא מספיק, שאני לא יכולה לספק את הסחורה"
זה דבר מאוד עצוב להגיד על עצמך, שאת לא יכולה לספק את הסחורה.
"בגלל כל הביופסיות והטיפולים, חדירה לנרתיק יכולה לגרום לי לדמם וזה כואב. נתנו לי בשיבא מאמן וגינלי, אני אראה לך אותו", אומרת רנטה ושולפת משהו שנראה בין ויברטור שלא רוטט לדילדו עדין ולא מאיים. "אחרי הטיפולים את מחדירה את זה כדי לאמן את הגוף, כדי שיהיה אפשר לקיים יחסי מין. זה רפואי והוא בנוי ככה שיהיה לך נעים ונוח. בפעם הראשונה שהחדרתי אותו בכיתי. ראיתי איך הגוף שלי חושב שזה אונס, איך הגוף שלי לוקח את זה כטראומה, מתכווץ ונסגר. אמרתי לעצמי, את עושה את זה באהבה עצמית ענקית. את עושה לעצמך נעים, יש לך את עצמך. רופא הנשים שלי אמר לי בתחילת התהליך, 'זה סיפור של שנתיים ואז את תחזרי לחיים שלך'. אבל זה לא נכון. זה משנה את כל החיים, וזאת הסיבה שכל כך חשוב לי להעלות מודעות".
מה המסר שחשוב לך להעביר?
"בבקשה תיבדקו, גברים נשים כאחד, תיבדקו לווירוס הפפילומה. ואם את יודעת שיש לך את וירוס הפפילומה או אתה יודע שיש לך, לכו להיבדק אפילו פעמיים בשנה. אני לא אחת שדוחפת לחיסונים, אבל היום, כשאני מסתכלת אחורה, הייתי עושה את החיסון. יש דרך למנוע את הסרטן המסריח הזה. הייתי רוצה שזה יהיה פחות טאבו, שתהיה פחות בושה סביב וירוס הפפילומה וסרטן צוואר הרחם".
איך בכל זאת שומרות על אופטימיות לגבי העתיד?
"אני חיה את חיי במלואם. אני מאוד אוהבת לרקוד ואני מאמינה שגם זה היה חלק מהריפוי שלי, כי המשכתי ליהנות מהחיים. גם עכשיו אני ממשיכה לצאת ולבלות, פשוט בצורה אחרת. יש לי פרופורציה על החיים שאין להרבה אנשים, יש לי הערכה לחיים. אני מתעקשת לרקוד, להיות ברגע ולהזיז את הגוף, ועדיין אני חווה את הפחד.
"אבל זה גם מפקס. הרבה בולשיט זז הצידה. חתכתי מהחיים שלי מערכות יחסים רעילות, למדתי לזהות מקומות שהייתי בריצוי בהם, שהרגשתי שאני צריכה לכבות ולהקטין את עצמי. יש בי עוצמה גדולה וסוג של 'קרייזינס', והרבה אנשים נרתעים מזה. הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה לעצור או לכבות את עצמי, שאסור לי לזהור, וזה הפסיק. למדתי להקשיב למה שהנשמה שלי אומרת". כיום רנטה מלווה אנשים בתהליכי התפתחות אישיים וצמיחה רוחנית וממשיכה לשתף על מסע ההחלמה בפייסבוק ובאינסטגרם.
