כשאנחנו חושבות על טקס הטבילה במקווה, האסוציאציות הראשונות שעולות לנו לראש הן לרוב של היטהרות, קדושה והתקרבות זוגית מחודשת לאחר ימי הריחוק. עבור נשים רבות, שמירת הלכות טהרת המשפחה היא אכן חוויה נשית מעצימה, כזו ששומרת על הגחלת, התשוקה והגעגוע בתוך השגרה הזוגית השוחקת.
בשנים האחרונות, הדימוי הזה קיבל חיזוק משמעותי ברשתות החברתיות. משפיעניות רשת רבות, דתיות וחילוניות כאחת, משתפות ברגעי השיא של המצווה ובהשפעות החיוביות שלה על הזוגיות. הכל נראה נקי, טהור ומזמין. אולם מתחת למים הצלולים והתמונות הפוטוגניות מסתתרת מציאות מורכבת וכואבת עבור נשים רבות מדי. אני רוצה להאיר זרקור על המפגש הנפיץ שבין הלכות טהרת המשפחה לבין נפגעות טראומה מינית.
הצד הלא מדובר של טבילה במקווה
השתיקה המשולשת
על פי איגוד מרכזי הסיוע, כשליש מהנשים בישראל חוו פגיעה מינית במהלך חייהן. הנתון המטריד הזה לא עוצר במחסום הכניסה ליישוב דתי או לשכונה חרדית. הוא חוצה גבולות, מגזרים ומעמדות. המשמעות פשוטה ומזעזעת: כשליש מהנשים הטובלות במקווה הן שורדות טראומה מינית. למה אנחנו לא שומעים על זה? בגלל "קשר השתיקה המשולש":
1. הבושה: פגיעה מינית היא עדיין נושא מושתק, במיוחד בחברה הדתית, המלווה בתחושות אשמה ובושה לא מוצדקות.
2. הצניעות: מיניות היא נושא שהשתיקה יפה לו. לא מדברים על זה.
3. ההלכה: גם על הלכות הנידה לא נהוג לדבר בפומבי. זהו נושא אינטימי שנדון בחדרי חדרים, בדרך כלל רק בהדרכת כלות לפני החתונה.
"עבור נפגעת טראומה, שסוחבת איתה תחושת 'לכלוך' פנימי עמוק, המפגש עם המושג 'טומאת הנידה' עלול להיות הרסני ולחזק את התחושה שהיא פגומה מיסודה"
השתיקה הזו משאירה את הנפגעות להתמודד לבד עם אתגר כפול ומכופל: הטראומה המינית מצד אחד, והמחויבות ההלכתית שדורשת עיסוק אינטנסיבי באותם מקומות בגוף שנפגעו מצד שני.
סרטוני טבילה במקווה בטיקטוק
כש"טומאה" פוגשת אשמה
פגיעה מינית מתרחשת בראש ובראשונה בשדה של הגוף. עבור שורדות רבות, הגוף והמיניות הם אזורי אסון, מקומות טריגריים. והנה, הלכות טהרת המשפחה דורשות בדיוק את זה: עיסוק מתמיד, מדוקדק ופולשני בגוף, וזה מתחיל במושגים עצמם.
המילה "טומאה" בהלכה מתייחסת לפוטנציאל חיים שלא מומש (כמו הביצית שלא הופרתה), ולא ללכלוך פיזי או מוסרי. אבל עבור נפגעת טראומה, שסוחבת איתה תחושת "לכלוך" פנימי עמוק, סימפטום פוסט-טראומטי שכיח, המפגש עם המושג "טומאת הנידה" עלול להיות הרסני ולחזק את התחושה שהיא פגומה מיסודה.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץ
שבעה ימים של טריגרים
האתגר הפיזי מתחיל עוד לפני המקווה. לאחר הפסקת הדימום ההלכה דורשת "שבעה ימים נקיים". הפרקטיקה כוללת בדיקות נרתיקיות פנימיות עם בד לבן, שנועדו לוודא שאין דימום.
עבור אישה שגופה חולל, שחוותה חדירה ללא הסכמה ואובדן שליטה, החובה להחדיר בד לנרתיק שוב ושוב, יום אחרי יום, עלולה לשחזר את חווית הפגיעה המקורית (רה-טראומטיזציה). מה שאמור להיות אקט הלכתי טכני, הופך לרגע של אימה, אובדן אוטונומיה והצפה רגשית.
ההכנות לטבילה מוסיפות רובד נוסף של קושי. הדרישה ההלכתית לניקיון מוחלט ("שאף שערה לא תחצוץ בינה לבין מי המקווה"), בשילוב עם תחושת האשמה והלכלוך הפנימי של הנפגעת, עלולה לפתח הפרעה טורדנית-כפייתית סביב הניקיון. נשים מוצאות את עצמן מקרצפות את גופן בחרדה עצומה, שמא הן לא "נקיות מספיק" כדי להיטהר.
הבלנית: מבט בוחן או תמיכה?
ואז מגיע רגע הטבילה. האישה עומדת עירומה. המנהג הרווח הוא שבלנית צופה בה כדי לוודא שכל גופה נכנס למים. עבור נפגעות רבות הסיטואציה שבה אישה זרה בוחנת את גופן העירום ומאשרת (או לא) את כשרות הטבילה, היא שחזור של חווית ההשפלה, החשיפה הכפויה ואובדן השליטה על הגוף.
חשוב לדעת: ההלכה אינה דורשת בדיקה של גוף האישה על ידי הבלנית. יתרה מכך, ישנה פסיקת בג"ץ הקובעת כי נשים רשאיות לטבול לבדן ללא נוכחות בלנית אם רצונן בכך. אך בפועל, הלחץ החברתי והמנהג גורמים לנשים רבות להרגיש שאין להן ברירה.
הלילה שאחרי: הציפייה לאינטימיות
לאחר הטבילה בני הזוג מותרים זה לזו. אומנם אין חובה הלכתית לקיים יחסי מין באותו הלילה, אך זהו "הדבר המצופה", ולעיתים קרובות המציאות הרווחת.
לשורדות טראומה יצירת אינטימיות היא אתגר בפני עצמו. הגוף והנפש נמצאים במאבק תמידי בין הרצון לקרבה לבין הפחד. ה"דד-ליין" של ליל הטבילה הופך את המיניות ואת האינטימיות מפעולה של רצון ובחירה ל"מטלה" או "חוב". הציפייה הזו מצמצמת את המרחב של האישה להקשיב לגופה ולנפשה, והיא עלולה להרגיש שעליה להיות זמינה מינית, גם כשהיא אינה מסוגלת לכך רגשית.
אפשר גם אחרת: הלכה מיודעת טראומה
חשוב לי להדגיש: המטרה אינה לצאת נגד הלכות טהרת המשפחה. עבור רבות הן אכן מופלאות ומחזקות. המטרה היא להפנות מבט אמיץ אל הממשקים הכואבים ולמצוא פתרונות. והפתרונות קיימים - בתוך ההלכה עצמה. ישנם כלים הלכתיים שיכולים להקל משמעותית על הסבל:
1. הפחתת הבדיקות: במקום ריבוי בדיקות במהלך "שבעה נקיים" (שיכול להגיע ל15 בדיקות!), ניתן הלכתית להסתפק במינימום של שלוש בדיקות בלבד (הפסק טהרה, בדיקה ביום הראשון ובדיקה ביום האחרון).
2. טבילה ללא בלנית: מתן לגיטימציה מלאה לנשים לטבול לבדן, בפרטיות, ללא מבט בוחן.
אנחנו חייבות וחייבים לייצר שיח על "טהרת המשפחה מיודעת טראומה". זה מתחיל בהכשרת מדריכי ומדריכות חתנים וכלות לזהות ולשוחח על הנושא ברגישות, זה ממשיך ברבנים ופוסקות הלכה שיהיו מודעים למורכבות ויציעו פתרונות הלכתיים מקלים לכתחילה עבור שורדות, וזה מסתיים בנו, כקהילה וכבני זוג.
חשוב שנפגעות ונפגעים ידעו: האשם אינו בכם. אתם לא צריכים להתבייש, וההלכה לא צריכה להיות עוד מקום שבו אתן נפגעות, אלא מקום שיכול להכיל, לרפא ולהיות עוגן ומשענת.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת ודוקטורנטית החוקרת מיניות וטראומה.
