ביומיים האחרונים נדמה שלא נותר אדם אחד שלא הביע דעה על שמלת העירום שלבשה ביאנקה סנסורי, בת זוגו של הראפר השערורייתי, קנייה ווסט, בטקס פרסי הגראמי האחרון. במעיל פרווה שחור, בזמן שבן זוגה עומד כשעיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש שחורים ואטומים, נעמדו השניים מול צלמי השטיח האדום, ואחרי מה שנדמה כמו סימון מוסכם ביניהם, ביאנקה השילה מעליה את המעיל, ונשארה עומדת בשמלה שקופה לחלוטין, בזמן שבן זוגה לבוש באופן מלא.
במהלך הפרובוקציה, שיש שיגידו המתוכננת היטב, הבעתה של ביאנקה הייתה ספק מבוהלת - ספק סובלת, ואולי סתם היה לה קר. אולם הדיסוננס שבין גופה העירום לגופו הלבוש, ובין הבעת פניה הלא ברורה, העצימו את הדיכוטומיה בין שתי הפרסונות, והגבירו את תחושת הזעזוע שנוצרה.
התגובות כמובן לא איחרו לבוא, והן נעו על הציר שבין כעס לרחמים. היו שהאשימו את ביאנקה בהתערטלות בציבור, פעולה לא חוקית שלא תואמת את כללי האירוע, וטענו שאם גבר היה חושף את איבר מינו בציבור, היינו מרגישות מוטרדות, על כן אין זה לגיטימי שאישה תחשוף את איבר מינה בפומבי. יש שטענו כי מדובר בהטרדה מינית, ותהו - "איך הציבור היה מגיב לו קניה היה מתערטל ציבורית?"
אלא שכבר היה תקדים כזה. בדיוק לפני שנה, השחקן והמתאבק לשעבר, ג'ון סינה, עלה לבמה להגיש פרס בטקס האוסקר, כשהוא עירום כביום היוולדו, כשרק מעטפה מסתירה את אזור חלציו. רק שבמקרה ההוא האירוע גרף גל של צחקוקים, נתפס כשטותי ובלתי מזיק, ולא נרשמו אי אילו תלונות ציבוריות. הוא ודאי לא הפך לשיחת היום העולמית. ואני תוהה - מה בעצם ההבדל? מה כל כך מקומם דווקא בשמלת העירום של ביאנקה?
מה גם ששמלת עירום, שהיא שמלה שקופה שלא מסתירה דבר, היא אביזר אופנתי שקיים כבר עשורים. מפורסמות רבות לבשו שמלות עירום שחשפו לא פחות מביאנקה עצמה. החל משמלת הקריסטלים של ריהאנה ב-2018, ועד לשמלה הרטובה של דוג'ה קאט במט גאלה 2024, שבה היא בייסיקלי לבשה בד לבן, רטוב, גדול ושקוף שנצמד לגופה.
4 צפייה בגלריה
דוג'ה קאט בשמלה שקופה. לא חטפה ביקורת ציבורית מעליבה
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
אני ממש זוכרת איך עמדה לה דוג'ה קאט, ערומה ורטובה להפליא, ליטפה את גופה ואת איבר מינה מול המצלמות - ולא גורשה מהטקס. ההבדל היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שהיא עמדה לבדה, נטולת גבר שנוי במחלוקת שעומד לידה. גם צ'רלי XCX, מיילי ואחרות התהדרו לא אחת בשמלות עירום למיניהן. אז למה גם אצלן האקט עבר חלק בגרון ולא פורש כפרובוקציה זולה, אלא כבחירה אמנותית ואקט של ביטוי אישי ואופנתי?
"הציבור והתקשורת כל כך בטוחים שביאנקה סנסורי היא כלי חסר רצון אישי, עד שהם הופכים אותה בעצמם לשקופה. בחלק מהעיתונים אפילו לא קראו לה בשמה. היא הוזכרה רק כ'אשתו הערומה של קנייה ווסט'"
"אה, אבל אצל ביאנקה זה לא אותו דבר", טוענים טוקבקיסטים ושלל גופי תקשורת ורכילות. למה? כי אצל ביאנקה זה לא ביטוי אישי. זה הביטוי האישי של בעלה. "המבט של ביאנקה מעיד שקניה ווסט הכריח אותה לעשות את זה. אנחנו יודעים מה ההיסטוריה שלו עם בנות זוג, הוא גבר אלים ושתלטן, כך שאין צל של ספק שזאת לא בחירה חופשית שלה, אלא בחירה של הגבר שלידה, שרוצה להציג אותה ואת גופה לראווה", כתבו.
המשותף לכל הדעות הללו הוא הסטה מכוונת של השיח מביאנקה עצמה ורצונותיה - לעבר רצונותיו של בן הזוג שלה. ניכר כי הציבור והתקשורת כל כך בטוחים שביאנקה סנסורי היא כלי חסר רצון אישי, עד שהם הופכים אותה בעצמם לשקופה. בחלק מהעיתונים אפילו לא קראו לה בשמה. היא הוזכרה רק כ"אשתו הערומה של קנייה ווסט". "אל תשכחו כמה האיש משוגע", קראו הכותרות. "הוא מתעלל והתעלל בבנות זוגו", "הכול זה תוכנית יח"צ מהוקצעת של המאסטר בהטרלות". "האיש מתעלל בחברות שלו והוא מתעלל גם בביאנקה".
מכל עבר רק טענו עד כמה ביאנקה היא קורבן של הגבר שלידה, קורבן של המבט הגברי על גוף האישה, קורבן של דיכוי שמבקש מנשים להתפשט כדי לקבל תשומת לב והערכה. קורבן של אישה שחושבת שהיא משוחררת, כשלמעשה היא כבולה לבן זוגה.
4 צפייה בגלריה
ביאנקה סנסורי וקניה ווסט. הציבור הפך אותה לקורבן
(צילום: Frazer Harrison/Getty Images/AFP)
אין ספק שזאת אכן שאלה - האם כשאנחנו מחליטות לשחרר את גופנו לעיני הציבור, אנחנו משחררות אותו מכבלי הבושה שמבקשים מאיתנו להסתיר אותו ולהתבייש בו, ובכך תובעות עליו בעלות ושליטה? או שאולי אנחנו שוב נופלות לתוך מלכודת דבש של חברה מיזוגינית, שרואה ותופסת את הגוף והמיניות הנשית כמוצרים שיווקיים, ומשכנעת אותנו שאם נראה את גופינו נקבל נקודות, וכל זה רק במסווה של "שחרור מיני"?
מעטות הנשים שלא נשפטות לחומרה כשהן בוחרות להציג את גופן העירום, מה גם שלא כל אישה בכלל מורשית לעמוד ולהצטלם כשהיא עירומה. אם גופה לא מציית למודל היופי, היא תספוג על כך אש. "מה פתאום אישה כזאת מצטלמת ערומה". אם גופה כן מציית למודל היופי, היא גם תספוג על כך אש. יגידו שהיא "מחפשת תשומת לב", "זולה", "נואשת", או במקרה של ביאנקה - "לא כשירה לקבל החלטה, כי היא נשלטת על ידי חבר שלה".
"האם כשאנחנו מחליטות לשחרר את גופנו לעיני הציבור, אנחנו משחררות אותו מכבלי הבושה שכופים עלינו להסתיר אותו ולהתבייש בו, ובכך תובעות עליו בעלות ושליטה? או שאולי אנחנו שוב נופלות לתוך מלכודת דבש של חברה מיזוגינית?
אנחנו כועסים ומבטלים את ביאנקה כי האקט שלה מרגיש לנו לא אותנטי, מתריס, נטול שיקול דעת אישי. אנחנו כועסים על ביאנקה ומבטלים אותה כי החלטנו, כי אנחנו ממש בטוחים, שהיא הקורבן פה. אבל האם אנחנו באמת יכולות להיות בטוחות שעירום של כוכבות אחרות על השטיח האדום, שכן עבר לנו חלק בגרון, באמת הגיע ממקום אותנטי?
שמאחורי כל החיוכים המנצנצים ושכבות האיפור אין צי של מקבלי החלטות, סטייליסטים, יועצים ומעצבים, שאומרים להן מה ללבוש, איך לחייך, לוחשים להן באוזן מילים מעודדות, ודוחפים אותן לקבל החלטות לגבי גופן, שהן לא בהכרח היו מאמצות?
תג מחיר חברתי
בתגובה להד התקשורתי, קנייה ווסט ומכריו מיהרו לטעון שמדובר בהצהרה אמנותית גרידא. אם אכן מדובר באקט שכל מהותו היא לעורר סערה, הדבר אכן השיג את מטרתו. אולם העובדה שעירום נשי עדיין מייצר כזה באז, גורמת לי לחשוב עד כמה הגוף הנשי אינו באמת בחזקתנו. עד כמה הגוף הנשי תמיד נושא עמו תג מחיר חברתי, "זול" או "יקר".
האם אישה שמתפשטת באמת מבקשת להיות אובייקט מיני, או שבעצם היא מקווה להשתחרר מהחפצת החברה את גופה? ומה זה בכלל אומר להפוך לאובייקט? האם יש לאותנטיות בכלל חשיבות? כי אולי זה כלל לא משנה מהן כוונות ליבה של אישה - עובדה, הסביבה והתרבות שלנו עדיין מחליטות עבורה.
אז האם באמת יש לנו הנשים בחירה חופשית? כמה מבלבל להיות אישה בעולם הזה! מישהו באמת שואל אישה לרצונותיה, או שרק משאירים לה בחירה מצומצמת בין שתי אופציות? מישהו בכלל מקשיב לדעתה?
"אולי זה בכלל לא משנה מהן כוונות ליבה של אישה - הסביבה והתרבות שלנו עדיין יחליטו עבורה. אז האם באמת יש לנו הנשים בחירה חופשית?"
ומשהו לנשים שקוראות אותי - במקום למהר לשפוט ולתקוף את ביאנקה, ולכנות אותה במילים כמו "הזויה", "פרובוקטורית", ו"אישה שנשלטת וקורבן של אחרים", תוך ביטול גורף של שיקול דעתה, אני מציעה להפנות את התהיות האלה פנימה. שאלו את עצמכן - למה אנחנו נרתעות מהעירום שלה? האם אנחנו נרתעות מהעירום של עצמנו? האם אנחנו מרגישות בנוח לחשוף את עצמנו, ואם לא – אז למה? האם זה בגלל שאנחנו חרדות מתגובת החברה?
תחשבו על זה - האם הטעם שלנו באופנה, באיפור, הוא באמת-באמת שלנו? או שאולי הוא רק שיקוף של מה שאנחנו חושבות שנחשב ל"נשי" ול"סקסי"? האם "בחירה חופשית" בכלל יכולה להתקיים בתוך עולם של נורמות חברתיות ופטריכאליות שחוזרות אחורה אלפי שנים? האם עירום וחשיפת הגוף הנשי הוא ביטוי של דיכוי או קריאת תיגר עליו?
אני חושבת שהתשובה היא מאוד אינדיבידואלית עבור כל אחת מאיתנו. היא תלויה בחברה שגדלנו בה, ובתקופה, ובמסרים של התרבות הפטריאכרלית שכל אחת מאיתנו ספגה. יש נשים שירגישו שעירום עבורן הוא אקט של שיחרור הגוף, ויש מי שירגישו שדווקא הצנעה שלו היא הדרך להתנגד לתרבות שרואה במיניות האישה מוצר ומסרסרת בו.
אני חושבת שהאקט של ביאנקה, בין אם מדובר ברעיון עצמאי שלה או לא, מעלה הרבה שאלות, שחשוב שנשאל את עצמנו. לפעמים דברים שנראים לנו במבט ראשון כמו פרובוקציות זולות או ניסיון נואש לתשומת לב, טומנים בחובם פוטנציאל לשיח עמוק, ולשאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כחברה, וכפרטים. הפרובוקציה לא התעוררה סתם, היא יושבת על פצע. מהבחינה הזאת, האקט הזה, מרגיז ככל שיהיה, טומן בחובו שאלה גדולה שחשוב שנשאל את עצמינו: למה זה כל כך מפעיל אותנו?
