תראו לי אדם שאוהב, ואשאל אתכם על מה הוא מוכן לוותר. זה אולי נשמע כמו דרך מעט משונה לדבר על אהבה, כי אנחנו רגילים לחשוב עליה קודם כול כעל רגש: כמיהה, חיבה, געגוע, משיכה. אבל אהבה שמתקיימת לאורך זמן אינה רק משהו שאנחנו מרגישים; היא גם משהו שאנחנו עושים. כל פעולה היא בחירה, וכל בחירה כרוכה במידה מסוימת של ויתור.
משל בודהיסטי מספר על תלמיד ששאל את מורו מה ההבדל בין לרצות פרח לבין לאהוב אותו. ענה לו המורה: "כשאתה רוצה פרח, אתה קוטף אותו. כשאתה אוהב פרח, אתה משקה ומטפח אותו". במובן הזה אפשר לחשוב על אהבה כעל שלושה דברים: ויתור, תשומת לב וטיפוח. ויתור מפנה מקום לאדם נוסף; תשומת הלב מאפשרת לנו לראות מי באמת נמצא מולנו; וטיפוח הוא כל אותן פעולות קטנות ועקביות שנולדות מתוך תשומת הלב הזאת.
זמן ואנרגיה הם משאבים יקרים לכולנו. אם אתם מכירים מישהו חדש והוא מפנה לכם יותר ויותר מזמנו, גם על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות, הוא מראה לכם סימנים ראשונים של אהבה. אין הכוונה רק לזמן שהוא משקיע כדי להרשים אתכם או להציג בפניכם את האדם שהוא חושב שתרצו לראות. כשמישהו מושקע בכם באמת, מוקד תשומת הלב עובר בהדרגה מן הרושם שהוא עושה אל האדם שאתם.
הוא סקרן לגביכם כאדם: מתעניין בסיפור שלכם, במה שמשמח, מעציב ומפחיד אתכם ובמה שאתם רוצים מהחיים. הוא מפנה מקום אמיתי בחייו עבורכם. זאת בניגוד למי שנשאר לא עקבי, לא הדדי, ולא באמת מנסה להכיר אתכם לעומק.
אם אתם מכירים מישהו חדש והוא מפנה לכם יותר ויותר מזמנו, גם על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות, הוא מראה לכם סימנים ראשונים של אהבה
זה נכון גם בתוך קשר קיים: נניח שבני זוג יושבים בסוף היום על הספה. היא שקועה בטלפון, והוא רואה בטלוויזיה כתבה שמעניינת אותו. הוא פונה אליה ומנסה לשתף אותה במשהו שמשך את תשומת לבו, והיא אפילו לא מרימה את הראש, "פוליטיקה לא מעניינת אותי".
אהבה אינה דורשת ממנה להתחיל להתעניין בפוליטיקה. היא דורשת משהו עדין יותר: להבין שמשהו נעשה ראוי לרגע לתשומת לבה משום שהוא מעניין את בן הזוג שלה. היכולת לצאת רגע מעולמנו ולהיכנס לעולמו של האחר היא אחת מצורותיה היומיומיות ביותר של האהבה.
אם תבנו אותה, היא תבוא
אנו מוצפים בדימויים שמציגים אהבה כמשהו שפשוט קורה לנו, אבל אהבה לאורך זמן היא משהו שבונים, לאט ובסבלנות. כשמישהו אוהב אתכם הוא משקיע זמן, אנרגיה ומחשבה לא רק בקשר, אלא גם במה שהוא עצמו צריך ללמוד ולשנות בתוכו. כשאנו אוהבים מישהו, אנו מוותרים על הצורך שהכול יתנהל רק בדרך שלנו. אנו לומדים לוותר על להיות תמיד צודקים, על לנצח בכל ויכוח, על המילה האחרונה, על בריחה מעימותים או על התחשבנויות אינסופיות.
כשאנו אוהבים מישהו, אנו מוותרים על הצורך שהכול יתנהל רק בדרך שלנו
(צילום: shutterstock)
אהבה דורשת מאיתנו להתעמת עם מקומות שאינם נוחים לנו בעצמנו, לעבוד על מחלוקות, לערוך שיחות קשות ולהיות מוכנים לעיתים לשים את האגו בצד. לפעמים אנחנו דואגים לאחר דווקא במקומות שבהם הוא מתקשה לדאוג לעצמו, סולחים גם כשזה קשה, ומפסיקים לנסות לעצב אותו לפי הצרכים שלנו.
מבחן הקונפליקט
אחד הסימנים הבולטים לאהבה, שנוטים לפעמים לשכוח, הוא היכולת שלנו להיות מושפעים מן האדם שאנחנו אוהבים. האם העובדה שמשהו חשוב לי משנה במשהו את האופן שבו אתה חושב ופועל? האם כשאני אומר שנפגעתי, אתה מסוגל להיות סקרן לרגע לפני שאתה מסביר לי מדוע לא הייתי צריך להיפגע?
האם כשאני מספר שמשהו חסר לי, אתה שומע רק ביקורת? או גם מידע על האדם שאתה אוהב? האם אנחנו מסוגלים להשתנות מעט בעקבות המידע החדש שנחשף, בלי שאיש מאיתנו ירגיש שהוא מאבד את עצמו? אין הכוונה למחיקה עצמית, כמובן. אהבה שמחייבת אותנו לוותר שוב ושוב על הגבולות, הערכים והצרכים הבסיסיים שלנו אינה אהבה בריאה. לכן ייתכן שהניסוח המדויק יותר הוא שאהבה היא ויתור על המרכזיות שלנו, לא על עצמנו.
אהבה דורשת מאיתנו להתעמת עם מקומות שאינם נוחים לנו בעצמנו, לעבוד על מחלוקות, לערוך שיחות קשות ולהיות מוכנים לעיתים לשים את האגו בצד. לפעמים אנחנו דואגים לאחר דווקא במקומות שבהם הוא מתקשה לדאוג לעצמו, סולחים גם כשזה קשה, ומפסיקים לנסות לעצב אותו לפי הצרכים שלנו
הדבר נעשה ברור עוד יותר כשמתעורר קונפליקט. קל יחסית להיות אוהבים כששנינו רוצים אותו דבר. השאלה המעניינת יותר היא מה קורה כשאני רוצה דבר אחד ואתה דבר אחר; כשנפגעתי ממך; כשאתה מאכזב אותי; כשצורך שלי דורש ממך משהו שאינו טבעי לך.
גם בריב אהבה היא היכולת לא לצמצם את האדם שמולנו למעשה המכוער שעשה עכשיו. אפשר לכעוס מאוד ובו בזמן לזכור שיש מולנו אדם שלם - אדם שהיה שם עבורנו, אדם עם חולשות, פגיעוּת, פחדים וכוונות, שאינן מסתכמות ברגע שבו אכזב אותנו. אהבה אינה מבטלת כעס, אבל היא יכולה לעזור לנו לא להפוך את האחר לאויב בכל פעם שאנחנו כועסים עליו.
קל יחסית להיות אוהבים כששנינו רוצים אותו הדבר
(צילום: shutterstock)
לכאן נכנסת החשיבות הגדולה בתיקון: אף אחד מאיתנו לא יודע לאהוב באופן מושלם. אנחנו פוגעים, מחמיצים, נעשים אנוכיים, מגיבים מתוך פחד, עייפות או פצעים ישנים. לכן אולי אחד הסימנים החשובים ביותר לאהבה אינו בכך שלעולם איננו פוגעים זה בזה, אלא ביכולת לתקן אחרי שפגענו.
האם אדם יודע לחזור? להתנצל? לחשוב על החלק שלו? לנסות שוב? תיקון לא חייב להיראות כמו נפילה דרמטית איש לזרועות רעהו תוך כדי "אשמתי, חטאתי". לפעמים אחרי הכרה בפגיעה, אלו המחוות הקטנות שאומרות: גם אחרי מה שקרה בינינו, אתה עדיין חשוב לי.
בסופו של דבר, מערכת יחסים אינה דבר שפשוט נכנסים אליו ומקווים שימשיך לעבוד. היא דבר שבונים. לא מתוך פנקסנות, אלא מתוך התחושה ששני אנשים נעים זה לקראת זה: שניהם שואלים, יוזמים, מנסים להבין, מתאימים לפעמים את עצמם, אומרים מה הם צריכים ומתעניינים במה שהאחר צריך.
מישהו יכול לומר שהוא אוהב אותנו, ואולי אפילו להתכוון לכך, אבל אם לאורך זמן אין בקשר סקרנות, מקום, הדדיות, השפעה, טיפוח או תיקון, כדאי להתייחס לפער הזה ברצינות. לא מפני שהוא מוכיח בהכרח שהאדם משקר כשהוא אומר "אני אוהב אותך", אלא מפני שיש הבדל בין להרגיש אהבה כלפי אדם, לבין לדעת לאהוב אותו בתוך מערכת יחסים.
לכן השאלה "האם הוא אוהב אותי?" עשויה להיות פחות מועילה משאלה אחרת: "איך האהבה שלו נראית בחיים שלנו"? כי בסופו של דבר, אהבה ניכרת לא רק במה שהצד השני מרגיש כלפינו, אלא במקום שהוא מוכן לפנות לנו בתוכו ובחייו.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
