פריידי מרגלית וזוגתהפריידי מרגלית וזוגתה
פריידי מרגלית וזוגתה. הבחירה להתחתן התגלתה כנכונה
(צילום: מילי סדנאות השראה צילום)

השבוע חגגנו, שתחיה ואני, את יום הנישואים הראשון שלנו. אנחנו יחד כבר שבע שנים, ומעולם לא חשבתי שאתחתן! על ההחלטה המשותפת לגור בשני בתים נפרדים כבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת. אז מה קרה לגברת "אני צריכה ספייס" שאני? ואיך לכל הרוחות התגנבה חתונה לתמונה?
שני ההורים שלי התחתנו והתגרשו כל אחד מהם, ביחד ולחוד, מספר פעמים, דבר שלא היה שכיח במגזר החרדי-חסידי ממנו הגעתי, בטח לא לפני 25 שנה. אם חתונה וגירושים היו ספורט אולימפי, סביר להניח שהוריי היו מייצגים אותנו בכבוד. הגירושים שלהם השפיעו עליי מאוד בתור ילדה מתבגרת, עצבו את חיי ואת תפישת עולמי הזוגית. הבנתי כבר אז שלמוסד הנישואים אין מה להציע לי, ועוד יותר הבנתי, שהדבר הכי ודאי בחיים הוא אי-הוודאות בכבודה ובעצמה.
לטורים הקודמים של פריידי מרגלית:
חוויות הילדות שלי תכנתו אותי להבין ששינוי הוא הדבר היחיד שקבוע, אז למה לי לקבע? במשך הזמן הפכה ההסתגלות לשינויים לאורח חיים, באמצעותו הרגשתי בבית בכל מקום בעולם. למדתי לקבל באהבה כל שינוי, לשחק עם האפשרויות שהוא מביא ואפילו להתרגש ממנו. אז מה קרה שבכל זאת החלטתי להתמסד?
לפני שנה, שתחיה הבהירה לי בנחרצות ששום מתנה לא תספק אותה ליום הולדתה חוץ מטבעת, אבל אני חייבת להודות שבאותה תקופה התחלתי לשמוע בעצמי קולות חדשים ומפתיעים שסיפרו לי שהגיע הזמן לעבור שלב בקשר, שהגיע הזמן לריפוי עמוק לפצעי הילדות שעד היום נותנים בי את אותותיהם. וזה לא שלא היה לי אמון באהבה. להיפך, למדתי לקדש אותה.
ראיתי איך ההורים שלי סירבו לוותר והבנתי שאף מסגרת או מחויבות אינה שווה ללא אהבה בתוכה. לא נשארים יחד בגלל "מה שיגידו", לא נשארים יחד בגלל שמפחדים, ובטח שלא נשארים יחד בשביל הילדים. ההורים שלי לימדו אותי לא לוותר על אהבה, שלא פעם פורחת מהקן הרבה לפני הילדים. הם הלכו אחרי הלב שלהם פעם אחר פעם, ואני המשכתי בדרכם, תמיד נאמנה לעצמי ולאמת שלי, חותכת מיד כשהדברים מפסיקים להיות מדויקים.
את כל מהותי אני חבה להוריי. הם לא סתם הביאוני עד הלום, הם עיצבו את שורשיי, את תפישת חיי ואת מי שהפכתי להיות. אך לצד המטען הגנטי האיכותי שהם הורישו לי, עברה שם גם תכונת אופי בלתי מתפשרת - "לא טוב? הולכים. לא מדויק? ממשיכים הלאה". זה הסטייט אוף מיינד שזרם לי בתאים.

פריידי מרגלית וזוגתהפריידי מרגלית וזוגתה
"שתחיה הבהירה לי בנחרצות ששום מתנה לא תספק אותה ליום הולדתה חוץ מטבעת"
(צילום: גולי כהן)

שנים עברו עד שהבנתי שאהבה היא בחירה, ואז התמדה בבחירה. שוב ושוב ושוב. הייתי צריכה ללמד את עצמי לצאת נגד התכנות האוטומטי שלי, ובמקום לקום וללכת כשקשה, ללמוד לנשום, להישאר, לצלוח את המשבר באשר הוא, ומשם להתאחד ולהתחזק. להבין שאהבת אמת בת קיימא עומדת במבחן הזמן וההתמדה.
הבנתי כבר קודם שלהחליף בן או בת זוג לא פותר את הבעיה. הרי לאן שלא נלך, הדפוסים שלנו הולכים אתנו. בנוסף, הבנתי שאני כבר לא רוצה ללכת לשום מקום. "המזוודה" המנטלית שחיכתה לי תמיד בדלת, מוכנה לכל מקרה שלא יבוא, התבררה כבלתי נחוצה עוד. זה היה רגע מכונן עבורי, הרגע בו הבנתי שאני מוכנה לשלב הבא. ידעתי כבר מזמן שזאת האישה שאני רוצה לבלות איתה את רוב הימים ולישון איתה את כל הלילות.
הדבר היחיד שעיכב אותי היה לא פחות ממני, עצמי. ההצהרות שלי על חוסר אמון במוסד הנישואים וזיכרונות הילדות על הגירושים התכופים, היו דרכי להגן על עצמי מפני פגיעה ופרידה. אלא שבשלב זה כבר לא הרגשתי צורך בהגנה. כך מצאתי את עצמי קונה זוג טבעות, נדהמת ומתרגשת בו זמנית. הצעתי לה נישואים והתחייבתי לאהוב אותה בטוב וברע, בחולי ובריאות, עד שהמוות יפריד ביננו. או השינוי.
חגגנו את האהבה שלנו בחתונה אינטימית, שכללה שתי כלות וכמה עדים. אבל ההפתעה האמיתית הייתה השינוי המשמעותי שהיא הביאה לחיינו, כשהילדים היו המורווחים הראשונים. מאז ומתמיד הם התייחסו אל עצמם כאל אחים, אבל משהו בעצם החתונה עשה את ההבדל גם אצלם והכניס אנרגיה משפחתית ומאוחדת לכולנו.
אך מעל הכל, משהו בינינו השתנה. חגגנו את השילוש המקודש: שתחיה, אני ואלוהים בינינו. כמו עד שקט ונצחי המדביק ומאחד אותנו, כך שגם ברגעים של נפרדות וחוסר הסכמה, בימים בהם נראה שהקווים שלנו מקבילים עד כי הם לא יפגשו לעולם, בימים בהם אני מתעוררת ולא מבינה מה היא עושה אצלי במיטה? הטבעת העגולה והפשוטה מזכירה לי כי "באושר ועושר" כולל גם את הימים הסגריריים והפחות מאושרים בקשר.
ההתייחסות לזוגיות כאל מסע חיים, לפעמים מפנק ברמה של חמישה כוכבים, ולפעמים מזכיר יותר מסע כומתה מלא אתגרים, היא התיקון והריפוי שהענקתי לעצמי ולדורות הבאים.
לעוד הרבה שנים טובות, מאושרות ומצמיחות ביחד.

פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות.