הדייט הראשון שלי

כשביקשו ממני לכתוב על הדייט הראשון שלי, חלפתי ליד תחנת האוטובוס ההיא, אותה אחת שבה אספת אותי לדייט היחידי שלנו, שאני זו ששכנעה אותך שנצא אליו. אני זוכרת שנכנסתי לרכב שלך, ואז שאלת אותי מה אני באמת רוצה ממך, ואני - כמובן שעניתי "קשר רציני".
"אני ממש לא בקטע הזה", אמרת, ולא התאכזבתי, כבר ידעתי שלא יצא מאיתנו דבר. ובכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לפחות לנסות.
אני זוכרת שכשהתיישבת מולי בבית הקפה, והיה רגע של שקט, קמת מהכיסא שלך והכרזת בקול "עכשיו אני הולך לתת לך נשיקה", ואני פשוט קפאתי במקום. אני כזאת דוסית, ובכלל לא רגילה למגע, בטח שלא על ההתחלה. ואז באת ונתת לי נשיקה על הלחי, וממש אהבתי את זה. צחקת ואמרת לי שאם לא הייתי דתייה, היית חושב שאני מסוממת.
אני זוכרת שאמרתי לך שאני פוחדת שלא אדע מה לעשות עם עצמי כשתסתיים שנת הלימודים, כי זו השנה האחרונה לתואר הראשון. שאולי לא אמצא עבודה, ואחזור לשבת בבית ולא יהיו לי חיים. "מה פתאום לשבת בבית, את לא מהמצטיינים?", שאלת. ידעתי שאני נראית קצת חנונית, אבל זה עד כדי כך שקוף שכולם רואים?
"את לא מהחרשניות שמקבלות 95 ואז הולכות להתלונן שיעלו לך בשלוש נקודות בגלל משהו שהמורה לא שמה לב אליו?". כשאמרת את זה, ממש התפקעתי מצחוק. נזכרתי פתאום איך קיבלתי פעם 95 ואז ניגשתי למורה כדי שהיא תעלה לי ל-96, כי היא שכחה נקודה בחישוב הסופי. "את מספיק מוצלחת, לא נראה לי שתשבי בבית", פסקת והרגעת אותי. הסתכלתי עלייך בזמן שדיברת, והאמנתי שאתה בן אדם טוב שרוצה לתת לאחרים, למרות שכבר הבנתי שלעולם לא אהיה חלק מהחיים שלך, ואתה לא תהיה חלק משלי.

אפרת קרסנראפרת קרסנר
אפרת קרסנר
(צילום: איריס פולישוק)

נפגשנו ביום חמישי, ואני תכננתי לנסוע בהמשך להורים שלי לשבת בצפון אחרי שבוע שלם של לימודים. כשסיימנו, הקפצת אותי לרכבת. נהגת ממש מהר, והרגשתי שאתה מת לשחרר אותי לדרכי. כשיצאתי מהרכב שלך, נעלמת מהמקום במהירות האור. עליתי על הקרון, וכשהגלגלים התחילו לנוע על המסילה הרגשתי שאני פורצת בבכי. באמת רציתי להכיר אותך, אבל זה לא היה אפשרי.
עברו שש שנים מאז הפגישה ההיא, ולפעמים זה מרגיש כאילו שום דבר לא השתנה. "ברגע שתמצאי את האחד שלך, כל מה שאת מרגישה כלפיי יחלוף", אמרת לי, לא פעם ולא פעמיים. רציתי לומר שאתה טועה, אבל האמת היא שצדקת. זה ממש נכון. עוד מעט אני כבר לא אזכור דבר (אפרת קרסנר).

הפעם הראשונה ששברו לי את הלב

"התחלנו איזו שיחה לפני כמה ימים, אנחנו צריכים להמשיך אותה", הוא אמר לי בטלפון והזמין אותי להיפגש בפאב במרכז תל-אביב, מרחק 50 דקות נסיעה מבייתי. אופטימיות עטפה אותי. הייתי תמימה וצעירה, ולא קראתי בין השורות. הגעתי כשעל גופי שמלת טריקו דקה ואפס שכבות הגנה. לא באתי מוכנה.
"אני שוכח לפעמים כמה שאת ילדה", הוא אמר לי שם, זמן קצר אחרי שהתיישבתי. "זה פשוט לא מתאים". הייתי בת 26, וטל היה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא היה גם הגבר הראשון שחוויתי איתו את הדבר הזה שנקרא אהבה.
"תן לי דקה לשמוח שאמרת אהבה. למה תמיד כשיחד מאיים הרגע הבא?"

הילה דניאלהילה דניאל
הילה דניאל
(צילום: פזית עוז)
המילים המדויקות של אתי אנקרי התנגנו בראשי כל הדרך הביתה. אני לא יודעת איך הצלחתי לנהוג חזרה בלי לגמור מרוסקת על הכביש, אך למזלי התרסקתי רק לתוך המיטה, כשגופי מפורק ומבותר. הרגשתי שאני מדממת מכל איבריי.
"שבת עכשיו ואני לא יכולה להתקשר אליך", כתבתי מייל לחבר טוב שומר שבת. "זה לא שיש לי מילים, אני רק בוכה בלי הפסקה. טל נפרד ממני, ואני בעיקר בהלם. זה לא היה אמור לקרות. אני לא יודעת איך לקום בבוקר. איזה בוקר? אני לא יודעת איך ללכת לישון".
הדבר היחיד שידעתי לעשות כמו תמיד הוא לכתוב. שכבתי במיטה חסרת נשימה, עיניי טרוטות, שקועות מבכי וחוסר שינה, וכתבתי. ידעתי שהמעשה האמיץ יהיה לקום ולהמשיך להאמין באהבה, אבל באותו הרגע ולמשך כמה שנים הייתי פחדנית נורא. שנאה כלפי העולם הציפה אותי. כעסתי עליו וכעסתי על עצמי, על האמון שנתתי באהבה בלי לדעת שהיא עשויה להתנפץ לי בפנים.
"תן לי דקה לשכוח. תן לי דקה לנשום. לא נותר בי כוח להבין היום", המשיך להתנגן לי השיר ההוא.
אם יש משהו אחד שאני זוכרת טוב הוא שלא רציתי לזכור יותר כלום. לא את החיוך שלו, לא את איך שהיה מרים את הגבה, לא רציתי לזכור איך ניסה להזכיר לי לנשום, איך ידע להעלות על פניי חיוך, איך קרא לי "יפה שלי", ואיך קרא לי סתם לבוא ולפגוש אותו. לא רציתי לזכור איך נתן לי להרגיש שלו, כמעט אשתו, ובעיקר לא רציתי לזכור כמה טוב היה לי לישון איתו.
לא רציתי לזכור את כל אותם רגעי הביחד שנתן לי, שלעולם לא אוכל לשכוח. קיוויתי להתעורר יום אחד לפני ה-26 בדצמבר 2008, היום שבו נפגשנו, לפני כל הקסם ולפני שהפכתי מכושפת, ולמחוק הכול. ידעתי שרק כך אוכל לחזור לאותה שגרה רגילה, שפעם הרגישה לי די בסדר, וב"בסדר" היה לי די.
רק רציתי לתפקד שוב, לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לצאת לעבודה ולחזור לדבר עם אנשים. רציתי להיכנס למיטה ולהירדם, בלי שאצטרך לשאת את המחשבה שלעולם לא אשן בזרועותיו עוד. רציתי שימחקו לי כל הזיכרונות כדי להצליח לעצום עיניים בלי למצוא את עצמי בועטת באוויר וצורחת כמו תינוק, אבל את אף פעם לא שוכחת את הפעם הראשונה שבה שברו לך את הלב (הילה דניאל).

הפעם הראשונה שעברתי לגור עם בן זוג

כשדמיינתי איך זה יהיה לעבור לגור יחד עם בן זוג, ראיתי בדמיוני שיחה. כזאת שמגיעה זמן מה לתוך היחסים, כזאת שבה אנחנו מחליטים לקחת אותם שלב אחד קדימה ולבסס חיים משותפים. דמיינתי חיפוש דירה משותף, דמיינתי דף חדש שנפתח בספר קורותינו ושורותיו מתמלאות בכתב היד של שנינו שווה בשווה. דמיינתי התרגשות, את הרגע הראשון שנשכפל את המפתח, את שתי מברשות השיניים שנעמיד זו לצד זו בגאון, ומי יודע - אולי אפילו מריבה מטופשת על מה נתלה בסלון.
אך המרחק הארוך ביותר הוא זה המתקיים בין האופן שבו אנחנו מדמיינים סיטואציה לבין האופן שבו היא מתרחשת בפועל. לכן הפעם הראשונה שבה עברתי לגור עם בן זוג הייתה עם נמרוד, וזאת למרות שגרתי עם שלושה בני זוג לפניו.
כן, גרתי. לא, לא עברתי לגור איתם.
חזרה בזמן, אני בת 18 וקצת, טוראית פעורה, לבושה במדים שבקרוב יהיו קטנים למידותיי. זהו סוף השבוע ואני שומרת על הבסיס בשמש הקופחת שצולה אט-אט את רוח האופטימיות שלי, וגם את שותפתי לשמירה, שמתמוטטת ומפונה למרפאה.
ואז הוא הגיע. נקי ומבושם בבגדים אזרחיים.
"קחי", הוא אמר והושיט לי שקית. "שמעתי שאת שומרת והנחתי שאת רעבה, אז הבאתי לך סמבוסק. לא ידעתי מה את אוהבת, אז הבאתי לך שניים, גם גבינה וגם תפוח אדמה".
חודשיים קדימה, אנחנו חברים. באמצע היו שלל ניסיונות חיזור לא פחות מקסימים, רובם ככולם כללו מזונות שונים. הייתה את הפעם ההיא, למשל, שהוא הגיע עם ארגז מלא באוכל עבור כל המשרד שלי. שקיות שוקו, חלווה, לחמניות, שוקולדים, גבינות וממרחים מכל הסוגים. "אביא לכם ארגז כזה מהמטבח מידי בוקר", אמר וחשף שיניים צחורות בחיוך של אחד שיודע להסתדר. "אני לא אסלח לך אם לא תצאי איתו", צווחה עליי שותפתי למשרד מרגע שיצא מהדלת. וזה עבד, כמובן.
אך שיחת "בוא נגור ביחד" לא הייתה כאן. באופן טבעי, ולא כעניין של החלטה, כמי שחולקת חדר בצפיפות עם שלוש בנות נוספות במגורי הבסיס, מצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר לילות בחדרו הנוח שבבית הוריו. אך בעוד שהשיחה הזאת מעולם לא התקיימה עימו, היא בהחלט התקיימה עם אימו.
ערב אחד היא חיכתה לי במטבח, ותפסה אותי מתגנבת כדי לקחת שתייה. "שמתי לב שאת נמצאת כאן הרבה לאחרונה, ממש כבת בית, אז יש לי משהו עבורך", אמרה. מתנת 'את רצויה פה, איזה יופי שאת כאן'? תהיתי ביני לבין עצמי. אך לא הספקתי לשגות באשליות זמן רב לפני שהוא הונח בידי. מטאטא.
"מאחר שאת גרה כאן, אני מצפה ממך לנקות את הבית", אמרה. וכך, עברה איתי חדר אחר חדר והנחתה אותי מה וכיצד לנקות, ובאלו חומרים להשתמש עבור כל משטח. אני חבה לה הרבה על אותה שיחת 'יחסינו לאן' שקיימנו, בעיקר כי בזכותה הלכלוכית הקטנה אספה את מלבושי הנשף (טוב, את המדים), והפכה לסינדרלה. במילים אחרות, בזכותה עברתי בפעם הראשונה בחיי לדירה משלי.
ייתכן ש"דירה" זה מושג גדול מידי עבור החדרון הקטנטן שמצאתי, ובו מיטה, שידה, כיור ומקלחת מעל האסלה, אבל הוא היה שלי, ובו נהגתי לשחק ב'בית', ולהכין לי ולחבר ארוחת ערב מושקעת שכללה פתיתים מוכנים משקית שמוסיפים להם מים, ומבשלים במשך חמש דקות על גבי הכירה החשמלית.

נועה בנושנועה בנוש
נועה בנוש
(צילום: נועה בנוש)

גם כשהשתחררתי לא הייתה שיחת "בוא נגור ביחד". אפילו לא עם אמא שלו. חזרתי לבית הוריי, שהיו ברילוקיישן, והוא בא איתי. שם, לראשונה, הבנתי את הבעייתיות הגלומה בכך שבן הזוג עובר לגור אצלך בבית, ואת ההבדל בין הסיטואציה הזאת למצב שבו עוברים לגור ביחד. כשזה הבית שלי, אני אחראית עליו. על הקניות, על הניקיונות, על החשבונות, על האחזקה השוטפת. וגם על התחושה הטורדנית שיש פולש שגר אצלי בבית כשהיחסים עולים על שרטון. זה הבית שלי, לא הבית שלנו, והתחושה הזאת הורסת כל חלקה טובה במערכת יחסים שאמורה להיות מבוססת על הדדיות ושוויון.
איכשהו יצא שגם במערכות היחסים שהגיעו אחריה, עברו בני הזוג לביתי. פעם אחת זה התחיל במדף אחד שפיניתי כדי להסביר פניי לאורח, ובכל פעם הוא הביא איתו עוד בגד עד שבסופו של דבר דרש חצי מן הארון. "אני הרי גר כאן", אמר. כי מסתבר שאני לא חדת הבחנה כמו אימו של אותו חבר ראשון.
וכך שוב ושוב שחזרתי את הרוטינה, עד שהגיע נמרוד. הוא לא הגיע עם ארגז עמוס באוכל, אלא עם ארגז כלים של הקשבה למה שעומד מאחורי המילים. "אני רוצה שנעבור לגור ביחד", אמר. "לא כאן. במקום משלנו, שלך ושלי, שתהיה לנו התחלה חדשה" (נועה בנוש).

הפעם הראשונה שהתגרשתי

אני בוהה בתזכורת שקפצה לי בטלפון במשך דקה שלמה, ופתאום אני קולט שזה באמת קורה, אני מתגרש. ברגע אחד, כל מה שידעתי והדחקתי עמוק בפנים, כל מה שניסיתי להתעלם ממנו בחודשים האחרונים, תופס מקום בשורה הראשונה בראשי, הכי קרוב למסך שמשדר את הסרט על החיים המשותפים שלנו. אני מנסה ללגום מהבירה אבל לא מצליח, הגרון שלי חנוק. אני רוצה לבקש חשבון מהברמנית אבל פוחד לפתוח את הפה מחשש שאפרוץ בבכי, אז אני ממשיך לשבת ומאפשר למחשבות לעשות את שלהן.
שלושה חודשים לפני זה, כשקיבלנו את ההחלטה, לא תיארתי לעצמי כמה קשה זה יהיה ברגע שזה יהפוך לאמיתי. היה לי ברור שזה הדבר הבריא ביותר, אבל איך אני אמור להשאיר מאחוריי זיכרונות ורגשות של 13 שנים? איך אני אמור לצאת מקשר כזה, שהתחיל באהבה כה גדולה והמשיך עם אינספור תוכניות לעתיד, בלי להרגיש שנכשלתי?

אלון יעקוביאלון יעקובי
אלון יעקובי
(צילום: שלי אבידור)

אלוהים יודע שבמהלך החיים ניצבו מולי לא מעט אתגרים ואיכשהו, הצלחתי להתמודד עם כולם. את האתגר החדש שניצב מולי אני הבאתי על עצמי, אבל אני לא בטוח איך ומאיפה אני אמור להביא את הכוחות בשביל להתמודד איתו. אני מנסה לעשות את מה שתמיד עזר לי, ולהסתכל עליו כהזדמנות - לתקן בעצמי את כל מה שאני יודע שלא טוב, את כל הדברים שהביאו אותנו למצב שבו זו הייתה האופציה היחידה שנשארה עבורנו, אבל אני לא מצליח. החלק בתוכי ששונא להיכשל משיב מאבק. הוא מתנגד לעובדה שזה מה שקרה, ושזה פשוט חלק מהחיים.
אני יוצא מהבר, אחרי שהצלחתי למלמל את המילים "חשבון בבקשה", ומתחיל לצעוד ברחובות ההומים. אני מסתכל סביבי ורואה לא מעט זוגות מחזיקים ידיים, מתחבקים ומתנשקים, ונזכר שפעם גם אני הייתי רומנטי, פעם אהבתי כאלה דברים והיום אני לא מצליח להבין בכלל איך זה קורה. אני מסתכל עליהם ומבין שהלב שלי פצוע. אני תוהה כמה זמן, אם בכלל, ייקח לפצע הזה להתאחות.
אני חושב על הצלקות שמעטרות את גופי, אלה שמסבות לי גאווה, שמהוות הוכחה לכוחות שהיו בי להתגבר על כל מה שנקרה בדרכי. בכל פעם שמישהו שואל אותי לגביהן אני מתגאה בסיפור שמלווה אותן. לשמחתי, את הפצע הזה, שאני מקווה שמתישהו ייסגר ויהפוך לצלקת, אף אחד לא יראה ואיש לא יבקש עליו הסבר. הרבה יותר קשה להסביר לאחרים משהו שאתה בקושי מצליח להבין (אלון יעקובי).