בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר האנשים הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון, במיוחד מסוג SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) כמו ציפרלקס, פרוזאק וסרוקסט. הטיפול התרופתי אכן עוזר לרבים להתמודד עם דיכאון וחרדה, אולם כעת מתברר שיש לו מחיר נסתר: פגיעה ביכולת להתאהב ולחוש תשוקה.
הביולוגיה של האהבה: שלוש מערכות במוח
מחקרים בתחום הנוירו-ביולוגיה מראים שהמוח האנושי פיתח שלוש מערכות נפרדות לחיזור, רבייה והורות:
1. משיכה מינית ודחף מיני: מערכת שהתפתחה לעודד חיפוש אחר ומשיכה אל מגוון שותפים פוטנציאליים.
2. התאהבות רומנטית: מערכת שנועדה למקד את אנרגיית החיזור באדם ספציפי, מה שמוביל לחיסכון באנרגיה ובמשאבים.
3. התקשרות זוגית: מערכת שמטרתה לשמר קשר זוגי יציב לאורך זמן, לפחות עד לגידול הילד דרך שלב הינקות, כדי להבטיח את הישרדות הצאצאים.
מערכות נוירו-כימיות אלה מושתתות על פעילותם של הורמוני האהבה העיקריים - אוקסיטוצין (הורמון האהבה), דופאמין (הורמון העונג והמוטיבציה) וסרוטונין (מאזן מצב הרוח).
כיצד נוגדי החרדה משפיעים על מערכות האהבה והחשק המיני
תרופות מסוג SSRI פועלות במוח על ידי עיכוב ספיגת הסרוטונין (מאזן מצב הרוח) חזרה לתאי העצב, מה שמגביר את רמות הסרוטונין בסינפסות (הקשרים בין תאי המוח).
חשק מיני והתאהבות מווסתים בעיקר על ידי דופמין (הורמון העונג והמוטיבציה), אדרנלין (הורמון הריגוש) ואוקסיטוצין (הורמון האהבה). כאשר רמות הסרוטונין עולות באופן משמעותי, הן מפחיתות את פעילות הדופמין – ההורמון האחראי על תחושות העונג, החיפוש אחר חידוש והתרגשות.
"כשנוגדי דיכאון מפחיתים את החשק המיני ואת היכולת להתאהב, הם מקשים על יצירת קשרים אמיתיים, שמפעילים את מערכת הרגיעה הטבעית של הגוף – וכך נוצר מעגל קסמים שלילי, שעלול להשאיר את האדם בודד"
מעבר לכך, תרופות אלו משפיעות גם על רמות הטסטוסטרון והאסטרוגן – הורמוני המין שמשחקים תפקיד מרכזי בחשק המיני. התוצאה הנוירו-ביולוגית של כל זה היא "עמעום" של תגובות רגשיות, הן החיוביות והן השליליות. זו הסיבה שרבים מדווחים על ירידה בחשק המיני ועל תחושה ש"משהו חסר" ברגשות שלהם, תופעה המכונה "הקהיית רגשות" (emotional blunting).
הטרגדיה הטיפולית
האירוניה הגדולה בטיפול התרופתי בדיכאון היא שאנחנו למעשה פוגעים במנגנון ההחלמה הטבעי ביותר של המוח – המנגנון של קשר אנושי, מגע וחיבור. המוח האנושי בנוי כך שמערכות יחסים קרובות, מגע פיזי וקשר בין-אישי משחררים אוקסיטוצין – הורמון המפחית חרדה, מגביר תחושת ביטחון ורגיעה ומשפר את מצב הרוח. למעשה, קשרים חברתיים איכותיים הם אחד הגורמים המרכזיים לבריאות נפשית טובה.
ד"ר ליאת יקירצילום: רמה שפיהתרופות שאמורות לעזור לנו להרגיש טוב יותר עלולות לפגוע ביכולת ליצור בדיוק את אותם קשרים, שעשויים היו לעזור לנו להחלים באופן טבעי ולהרגיש מחוברים ורגועים יותר. כשנוגדי דיכאון מפחיתים את החשק המיני ואת היכולת להתאהב, הם מקשים על יצירת קשרים אמיתיים, שמפעילים את מערכת הרגיעה הטבעית של הגוף – וכך נוצר מעגל קסמים שלילי, שעלול להשאיר את האדם בודד.
זהו הפרדוקס הגדול: תרופות נוגדות דיכאון מיועדות לעזור לאנשים לחזור לתפקוד רגשי וחברתי תקין, אך בו זמנית הן עלולות לפגוע בדיוק באותם מנגנונים רגשיים וחברתיים שמהווים את המפתח לאושר האנושי. המודעות לתופעות אלו חיונית הן למטופלים והן למטפלים, כדי לאפשר קבלת החלטות מושכלת יותר בבחירת הטיפול המתאים, מאחר ובכל הנוגע לנוגדי חרדה, היד קלה על ההדק.
ד"ר ליאת יקיר היא ביולוגית, חוקרת את הביולוגיה של הרגשות וההתנהגות האנושית. מגישת הפודקאסט BrainStory ומייסדת 'האקדמיה למדעי הרגש'.
