"זה יפריע לך אם אני אתחתן עם חילוני?" שאלתי את אמא שלי כמה שעות אחרי שפגשתי אותו בפעם הראשונה. "נשמח לכל בן זוג שתביאי הביתה", היא ענתה, "אבל את צריכה לדעת שזה לא קל להיות נשואה למישהו שכל כך שונה ממך".
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. הוא היה בחור חילוני, חתיך, אחד כזה שכולן מיד מתאהבות בו. עיניים ירוקות, מבט רגיש ועמוק וחזה זקוף ויציב. גבר שאפשר להישען עליו. להניח את הראש ובאמת-באמת לנוח.
הוא היה כל כך שונה מכל בחורי הישיבות שפגשתי בבליינד-דייטים חסרי סיכוי. אצלם הגב היה תמיד כפוף, כאילו רכנו מעל דפי הגמרא כל היום. בקושי הייתי מצליחה לנהל איתם שיחה שמספיקה כדי לצלוח שעה אחת של דייט מביך.
כשהכרנו הייתי דתייה. לבשתי בגדים רחבים, לא מחמיאים, כאלה שהסתירו כראוי את מבנה הגוף שלי, מכסים יותר ממה שהם מגלים. ברגע הראשון בכלל לא האמנתי כשהוא הציע לי לצאת איתו, אבל הקליק היה מידי, ואחרי חודשיים כבר הודענו שאנחנו מתחתנים.
אני כבר אז נחשבתי לרווקה זקנה, אבל הוא, לעומת זאת, היה המתחתן הכי צעיר, מהיר ואימפולסיבי בעולם החילוני שלו. אף אחד לא הבין איך הוא מתחתן איתי מבלי שגרנו יחד לפחות שנה אחת. אבל הוא עשה את זה ונכנסנו ככה לחופה, דתייה וחילוני.
אחרי שנה וקצת התחלפנו - אני הורדתי את כיסוי הראש והוא החליט לחבוש כיפה. זה לא קרה בבת אחת, אבל כל אחד מאתנו התחיל לצעוד אט-אט בדרכו של השני. אצלי זה היה העניין השוויוני והחופש שמשכו אותי. אצל יונתן היו אלה המסורת והמשפחתיות שיש סביב החגים והשבתות, שהכניסו אותו פנימה.
אהבה אחרת
ט"ו באב, שיצוין השבוע, הוא יום של אהבה אחרת. בדרך כלל, הוא ממותג כחג האהבה, סוג של ולנטיין יהודי. אבל האמת היא שהתלמוד מדבר על אהבה אחרת. בסופה של מסכת תענית מסופר שט"ו באב הוא מהימים הכי טובים לישראל, יום חשוב וקדוש כמו יום הכיפורים.
התלמוד מנסה להבין מה כל כך מיוחד בט"ו באב ומונה אירועים שהתרחשו בו, כשבכולם יש חיבור מיוחד בין השבטים השונים. זה היום שבו הוחלט ששבטים שונים יכולים להתחתן האחד עם השני. זה היום שבו הוחלט שאפשר להתחתן גם עם שבט בנימין. זה היום שבו הוחלט להוריד את המחסומים שהציב ירבעם בן נבט כדי ליצור היפרדות בין חלקי העם.
זהו יום שבו שבטים מתאחדים יחד באהבה, וזה גם היום שבו כל בנות ירושלים היו מחליפות בגדים. כדי למצוא חתן הן היו לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. אבל הפעם, הן היו משאילות אחת לשנייה שמלות לבנות כדי לדאוג שהעם יתערבב זה בזה. אף אחת לא לבשה את הבגדים שלה, הן החליפו כדי שהגברים לא ידעו מי ענייה יותר ומי פחות.
ט"ו באב הוא היום שבו אנשים העיזו לרגע אחד להסתכל מעבר לשבטיות ולומר - אנחנו מסכימים להתמזג. האהבה שלנו לא חייבת להיות מחושבת בשטחי אדמה או בכלכלת זהויות. אפשר גם אחרת.
אז איך חיים עם כל השונות הזאת? זה לא תמיד קל, ואני יכולה לומר מניסיון אישי שזה מצריך הרבה ויתורים משני הצדדים, אבל יש כאן בחירה משמעותית לחיות יחד למרות השונות. זה יכול לפגוש אותנו בבית בדברים הכי קטנים ויום-יומיים. האם בשבת אוכלים רק אוכל שחומם על הפלטה או שגם אפשר לבשל? מתי עושים את כל הכביסה שהצטברה במהלך השבוע?
איך נראה יום שישי שלנו? מה עם טיולים בשבת? האם אנחנו מקפידים או לא מקפידים עם הילדים על חבישת כיפה? והכי חשוב – איזה חינוך אנחנו מבקשים לתת לילדים שלנו? כל כך הרבה שאלות שאילצו אותנו למצוא בהן את התשובה הפרטית שלנו.
בהתחלה היה לנו חשש, אולי זה יבלבל את הילדים, פעם ככה, פעם אחרת, אולי הם ירגישו לא בטוחים. אבל האמת היא שהם המרוויחים הגדולים מהסיפור הזה. הם גדלו בעולם מורכב יותר, מעניין יותר ופחות חד-גוני. אין להם בעיה לבחור בכל אחד מהצדדים או להמציא להם מגזר משלהם, מגזר מעורבב שיש בו הכול מהכול. כששואלים אותם, "אתם דתיים או חילוניים?", הם כבר מזמן למדו לענות, "אנחנו גם וגם".
אז כן, יש סיכון כשמתערבבים, ולא, זה לא קל, אפילו קשה. אבל זה מה שאני חוגגת בט"ו באב השנה. את האמונה שהאהבה יכולה לשנות את העולם, למוסס את הכללים ולגרום גם לחומות הגדולות שעומדות בין השבטים להתפרק וליצור כאן ערבוב יפה ולא צפוי. לא מתוך כורח, לא מתוך חובה אלא מתוך רצון להיפגש, להשתנות ולהתערבב באמת זה בזה.
אולי הגיע הזמן לספר סיפור חדש בחברה הישראלית, סיפור על שותפות אמונית ומגזרית גם בתוך הבית. סיפור על ערבוב, חיבור ואהבה שפורצת גבולות.
ט"ו באב שמח.
הכותבת היא מנהלת הישיבה החילונית התל-אביבית של ארגון בינה
