יש משהו מעט משונה בחג הסוכות. אחרי שבמשך השנה אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמץ ביצירת יציבות - בית, עבודה, שגרה, חשבון בנק ולוחות זמנים - מגיע חג שמבקש מאיתנו לעזוב לרגע את המבנה הבטוח ולעבור לגור במקום זמני. דפנות דקות, גג שאינו באמת גג, רוח שנכנסת ולפעמים גם יתוש או שניים. ובכל זאת, דווקא למבנה הארעי הזה אנחנו קוראים במשך שבוע "בית".
אולי זו אחת ההזמנות הרוחניות המעניינות של סוכות: לברר מחדש מה באמת הופך בית לבית? זאת גם שאלה זוגית. אנחנו יכולים לחיות במשך שנים תחת אותה קורת גג, לחלוק חשבון בנק, ילדים, משימות ולוח שנה, ועדיין להרגיש לפעמים שאנחנו חיים זה ליד זו ולא באמת זה עם זו. אפשר לבנות בית בלי באמת להתיישב בתוך הקשר.
גלריה
זו אחת ההזמנות הרוחניות המעניינות של סוכות: לברר מחדש מה באמת הופך בית לבית?
(צילום: Shutterstock)
יש אמירה יפה המיוחסת לגאון מווילנה, לפיה הסוכה היא אחת המצוות היחידות שנכנסים אליהן בכל הגוף. אנחנו לא רק מחזיקים משהו ביד או אומרים משהו בפה - פשוט נכנסים. הראש, הלב, הבטן והרגליים, כולם בפנים. אנחנו אוהבים לחשוב על זוגיות באופן דומה: מערכת יחסים אינה עוד תחום בחיים שאנחנו "מנהלים"; זוגיות טובה דורשת מאיתנו להיכנס פנימה, להיות מושקעים ונוכחים, לא רק לגור באותו בית אלא לשבת באמת בתוך הקשר.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץכי אפשר לעשות את כל הדברים הנכונים מבחוץ - לצאת לדייטים, להתחתן, לקנות דירה, להביא ילדים לעולם - ובכל זאת לנהל חיים כמעט מקבילים. החיים המודרניים הופכים את זה לקל מאוד: שני אנשים יכולים להיות בחדר אחד וכל אחד במסך אחר, לישון באותה מיטה אבל להגיע אליה בשעות שונות, לדבר כל היום על מי אוסף מהגן ומי הזמין אינסטלטור, בלי לדעת באמת מה עובר על האדם שאיתם. סוכות שואל אותנו שאלה פשוטה: כבר בנינו את הבית, אבל האם אנחנו גם יושבים בתוכו יחד?
אז מה הופך בית לבית?
סוכה היא ניסוי מעניין בדיוק משום שכמעט לוקחים ממנה את כל מה שאנחנו רגילים לזהות עם בית. אין קירות עבים, אין פרטיות מושלמת, אין בידוד מהרעש שבחוץ, ולפעמים אפילו רואים את הכוכבים דרך הסכך. ואז מתברר שהבית אינו רק המבנה, אלא מה שמתרחש בין האנשים שיושבים בתוכו.
זו אחת ההזמנות הרוחניות המעניינות של סוכות: לברר מחדש מה באמת הופך בית לבית? זאת גם שאלה זוגית. אנחנו יכולים לחיות במשך שנים תחת אותה קורת גג, ועדיין להרגיש לפעמים שאנחנו חיים זה ליד זו ולא באמת זה עם זו
במקורות היהודיים מופיע הרעיון שכשיש קשר טוב בין איש ואישה, "שכינה ביניהם". אנחנו אוהבים במיוחד את המילה ביניהם, כי האהבה אינה נמצאת רק בתוכי, והיא אינה נמצאת רק בתוך בן או בת הזוג שלי. היא נוצרת במרחב שבינינו. זה המקום שבו נוצרים אמון, משחק, חברות, מיניות, רכות, ביטחון וסקרנות, וזה גם המקום שבו יכולים להיווצר כעס, ביקורת, ניכור ושתיקה.
לכן אחת השאלות שסוכות מציב בפני זוגות היא לא "איזה בית בנינו?", אלא "מה שורה בבית הזה?" איך מרגיש להיכנס אליו בסוף היום? האם יש בתוכו מקום לנשום? האם אפשר להיות בו חלשים? האם אפשר לצחוק? האם אפשר לריב בלי לחשוש שהקשר עצמו עומד להתפרק? האם אפשר להיות בו גם נאהבים וגם חופשיים?
אחת השאלות שסוכות מציב בפני זוגות היא לא "איזה בית בנינו?", אלא "מה שורה בבית הזה?"
(צילום: Shutterstock)
סוכות הוא גם חג מאוד גופני. אנחנו יושבים, אוכלים, ישנים, מנענעים את ארבעת המינים ונמצאים פיזית בתוך הסוכה. אפילו ארבעת המינים קיבלו במדרש דימויים גופניים: הלולב מזכיר עמוד שדרה, ההדס עיניים, הערבה שפתיים והאתרוג לב.
בעינינו, יש כאן כמעט מפה של זוגיות. עמוד השדרה הוא היכולת לעמוד - לעמוד לצד בן או בת הזוג כשקשה להם, לעמוד על מה שחשוב לנו בלי לדרוס אותם, ולפעמים גם לדעת להודות שטעינו. העיניים הן היכולת לראות, ולא רק להסתכל: לזהות שהוא מותש עוד לפני שהוא מבקש עזרה, לראות את המאמץ שהיא עושה, ולבחור שוב ושוב להביט גם במה שטוב באדם שמולנו ולא רק במה שמעצבן אותנו כרגע.
אהבה אינה נמצאת רק בתוכי, והיא אינה נמצאת רק בתוך בן או בת הזוג שלי. היא נוצרת במרחב שבינינו. זה המקום שבו נוצרים אמון, משחק, חברות, מיניות, רכות, ביטחון וסקרנות, וזה גם המקום שבו יכולים להיווצר כעס, ביקורת, ניכור ושתיקה
הפה הוא התקשורת: איך אנחנו מדברים זה עם זו כשאנחנו כועסים? האם אנחנו מסוגלים לבקש במקום להאשים? האם אנחנו יודעים להגיד למה אנחנו זקוקים? והאם יש בבית שלנו גם מילים של אהבה, תשוקה והערכה, או שרוב השיחות כבר הפכו לניהול לוגיסטי? והלב הוא אולי הדבר המפחיד מכולם - היכולת להיות חשופים. לומר "נפגעתי", "אני מפחד", "אני מתגעגעת אליך", "אני צריך אותך". בלי פגיעוּת, זוגיות יכולה להיות מאוד מתפקדת, אבל מעט מאוד אינטימית.
מה הקשר בין שמחה לתשוקה?
סוכות נקרא "זמן שמחתנו", ובמסורת מתוארת שמחת בית השואבה כאחת החגיגות הגדולות והשמחות ביותר של השנה. אנחנו חושבים שיש כאן תזכורת חשובה במיוחד לזוגות ארוכי טווח: תשוקה זקוקה לשמחה. לא רק לסקס - לשמחה. לצחוק משותף, למשחק, להרפתקה קטנה, ליציאה מהשגרה, לחוויה חדשה שעושים בפעם הראשונה.
אנחנו מדברים הרבה על הירידה בתשוקה במערכות יחסים ארוכות כאילו מדובר בעיקר בבעיה מינית, אבל לפעמים כדאי לשאול שאלה אחרת: מתי בפעם האחרונה באמת נהנינו יחד? לא דיברנו על הילדים, לא פתרנו בעיה, לא "יצאנו לדייט" כי כתוב בספרים שצריך, אלא פשוט שיחקנו.
שאלו את עצמכם מתי נהניתם להיות יחד?
(צילום: Shutterstock)
היכולת להיות משחקיים, להפתיע, לחקור, להתנסות ולעשות משהו קצת טיפשי מחזירה לזוגיות חלק מהחיות שהשגרה נוטה לקחת ממנה. וזה נכון גם במיניות. מיניות שמחזיקה שנים אינה יכולה להתבסס רק על ביצוע מוכר שחוזר על עצמו; היא צריכה להישאר במידה מסוימת מרחב של סקרנות - לגלות מה נעים לי עכשיו, מה נעים לך עכשיו, ומה השתנה בנו מאז הפעם האחרונה ששאלנו. כשנעלמות הסקרנות והמשחקיות, גם המיטה יכולה להפוך לעוד מטלה בבית.
אבל סוכות הוא לא רק חג של שמחה. הסוכה עצמה אינה מבטיחה לנו מזג אוויר מושלם. לפעמים יורד גשם, ואחד הדברים המעניינים בהלכות הסוכה הוא שגם למסירות יש גבול. לא חייבים לשבת שם בכל מחיר. כשהגשם כבר מקלקל את האוכל, יוצאים.
הסוכה מציעה לנו קצת חוכמה: לא בורחים בטיפה הראשונה, אבל גם לא מחכים עד שכל מה שבתוך הקערה כבר נהרס
יש בזה בעינינו מסר זוגי חשוב. התרבות שלנו אוהבת משפטים כמו "על זוגיות צריך לעבוד" או "אסור לוותר", ובדרך כלל אכן כדאי ללמוד להישאר גם ברגעים לא נוחים. לא כל קונפליקט הוא סימן שהקשר לא מתאים, ולא כל תקופה של ריחוק מחייבת פרידה. לפעמים פשוט יורד גשם.
מצד שני, לא כל קשר צריך להציל בכל מחיר. יש הבדל בין סערה שעוברת לבין בית שכבר אי אפשר לחיות בתוכו. אם יש פחד קבוע, השפלה, אלימות, שליטה או פגיעה מתמשכת, אין שום ערך רוחני בהישארות רק בשם "העבודה על הזוגיות". אולי גם כאן הסוכה מציעה לנו קצת חוכמה: לא בורחים בטיפה הראשונה, אבל גם לא מחכים עד שכל מה שבתוך הקערה כבר נהרס.
מי הם האורחים הלא-קרואים בזוגיות שלכם?
אחת המסורות היפות של סוכות היא האושפיזין - האורחים שמזמינים אל הסוכה. ואנחנו חושבים שיש עוד סוג של אורחים שנכנסים כמעט לכל מערכת יחסים, גם בלי הזמנה: המשפחות שמהן באנו. כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם בית שלם מאחוריו - עם הדרך שבה ההורים שלנו רבו, עם האופן שבו הביעו או לא הביעו אהבה, עם משפטים ששמענו שוב ושוב, ועם היחס לכסף, לגוף, למין, לכעס ולשתיקה.
לפעמים אנחנו נשבעים שנהיה בדיוק ההפך מההורים שלנו, ואז יום אחד באמצע מריבה יוצא לנו מהפה משפט שנשמע באופן מטריד בדיוק כמו אבא או אמא. אלה האושפיזין הלא-קרואים של הזוגיות. אבל ירושה רגשית אינה גורל. אנחנו יכולים לבחור מה ממשפחות המוצא שלנו אנחנו רוצים להזמין פנימה ומה אנחנו רוצים להשאיר בחוץ. במובן הזה, בניית בית זוגי היא לא רק להחליט עם מי נחיה, אלא גם להחליט איזה בית אנחנו רוצים ליצור יחד.
מערכת יחסים זקוקה לקהילה, לחברים, למשפחה ולאנשים שאוהבים אותנו, אבל אם הבית תמיד פתוח ואף פעם לא נסגרת הדלת, משהו באינטימיות עלול להיעלם
סוכות הוא גם חג מאוד חברתי. פותחים את הסוכה, מזמינים חברים, משפחה ושכנים, הילדים רצים פנימה והחוצה, מוסיפים עוד כיסא לשולחן ומחפשים איפה לדחוף עוד סיר. ויש משהו נהדר בבית פתוח. אבל לקראת סוף החגים מגיע שמיני עצרת, ובמקורות מופיע עליו דימוי יפה: אחרי סעודה גדולה שנערכה לכולם, המלך מבקש מן האדם הקרוב אליו להישאר לעוד סעודה קטנה ואינטימית. "עכשיו רק אנחנו".
יש כאן שיעור זוגי לא רע: מערכת יחסים זקוקה לקהילה, לחברים, למשפחה ולאנשים שאוהבים אותנו, אבל אם הבית תמיד פתוח ואף פעם לא נסגרת הדלת, משהו באינטימיות עלול להיעלם. יש זוגות שנמצאים כל הזמן בחברת אחרים - תמיד הילדים, החברים, המשפחה או העבודה ביניהם - ואז לפעמים צריך להזכיר לעצמנו שהזוג עצמו ראוי גם לזמן שאין בו אף אחד אחר. לא "זמן איכות" מפואר; אפשר גם רק ארוחה קטנה, שתי כוסות יין או טיול של חצי שעה. להיכנס לחדר, לסגור את הדלת ולהיזכר מי היינו לפני שהבית התמלא בכל השאר.
ובסופו של דבר, אולי זה המסר הזוגי שאנחנו הכי אוהבים בסוכות: בסוכה אפילו הדברים הכי רגילים הופכים לחלק מהמצווה. לא צריך לעשות משהו דרמטי: אוכלים, ישנים, מדברים, פשוט חיים שם. וגם אהבה ארוכת שנים נבנית בעיקר במקומות האלה - לא בהצעת הנישואים, לא ביום החתונה ולא בחופשה במלדיביים, אלא ביום שלישי בערב. במי שקם להביא לשני מים בלי שהתבקש, במי ששולח הודעה באמצע היום ושואל איך הייתה הפגישה, ביד שמונחת לרגע על הגב במטבח, ביכולת להגיד "את נראית עייפה, לכי לנוח, אני אסדר".
רחל שפירא קראה לזה "יום חולין" - המקום שבו האהבה ניכרת דווקא בפרטים הקטנים והשקטים של החיים. אולי זו אחת המתנות הגדולות של סוכות לזוגיות: לא צריך בית מושלם כדי שתהיה בו אהבה, ולא צריך רגע מושלם כדי להרגיש קרובים. צריך ליצור מרחב ששני אנשים יכולים להיכנס אליו באמת - בגוף, בלב ובנפש - ולבחור שוב ושוב להפוך אותו לבית.
תרגיל זוגי לסוכות: מי אנחנו רוצים להיות בתוך הבית שלנו?
אנחנו מציעים לכם לקחת ערב אחד במהלך החג ולשבת יחד בסוכה, ואם אין לכם סוכה - גם מרפסת, סלון או כל מקום שמרגיש מעט שונה מהשגרה יעשו את העבודה. שימו לרגע את הטלפונים בצד, שבו זה מול זו, ואם זה מרגיש לכם טבעי, החזיקו ידיים.
המטרה אינה לפתור שום בעיה אלא להתבונן יחד בבית הזוגי שאתם בונים. כל אחד עונה בתורו על ארבע שאלות, לפי ארבעת הדימויים של הגוף:
עמוד השדרה - איך אני רוצה להיות עבורך משענת השנה? איפה אני יכול או יכולה לעמוד יותר לצידך, ובאיזה מקום דווקא הייתי רוצה ללמוד להישען עליך ולא לעשות הכול לבד?
העיניים - מה אני רוצה לראות בך יותר? איזה דבר טוב שאתה עושה התרגלתי אליו וכבר הפסקתי לשים אליו לב, ומה היית רוצה שאני אראה אצלך טוב יותר?
הפה - איך אנחנו רוצים לדבר זה עם זו השנה? איזה סוג תקשורת אנחנו רוצים יותר בבית שלנו, מה כדאי לנו לומר יותר ומה אולי הגיע הזמן לומר פחות?
הלב - במה הייתי רוצה להיות איתך קצת יותר חשוף או חשופה? מה אני מרגיש אבל מתקשה לומר, ואיפה הייתי רוצה לאפשר לך להתקרב אליי יותר?
אחר כך הוסיפו שתי שאלות נוספות: איזה "אורח" ממשפחת המוצא שלי אני רוצה להכניס לבית שלנו? אולי מסורת, ערך, דרך לאהוב או זיכרון טוב. ואיזה אורח אני רוצה ללוות השנה אל הדלת? איזה דפוס שקיבלתי בירושה כבר לא משרת את הבית שאנחנו יוצרים?
אל תענו אחד לשני מיד, אל תתקנו ואל תסבירו למה בן או בת הזוג טועים. רק הקשיבו. ובסוף, כל אחד ישלים משפט אחד: "הבית שאני רוצה שנבנה השנה הוא בית שיש בו יותר..." אולי יותר רכות, יותר מגע, יותר צחוק, יותר שקט, יותר מיניות, יותר חופש, יותר חברות או יותר אמונה זה בזו.
כי אולי זה בדיוק מה שהסוכה באה להזכיר לנו פעם בשנה: קירות הם דבר חשוב, אבל הם אף פעם לא היו הבית. הבית הוא מה שאנחנו יוצרים ביניהם.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה.
הרב ד"ר דוד שפרבר הוא חוקר אמנות ואוצר.
