"כשאנחנו מדברים על התאהבות, אנחנו מדברים על מערכת גדולה ומורכבת מאוד של אזורים מוחיים שמתקשרים האחד עם השני. אהבה מפעילה אצלנו תזמורת שלמה של אזורים במוח. זה ממש תהליך שאפשר לראות אותו היטב בבדיקות דימות", אומר איתי עניאל (46), חוקר מוח וזיכרון, דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת בר אילן, ומנהל המרכז לשיפור הזיכרון בישראל.
"המוח", מסביר איתי, "הוא מרכז הכובד של האדם בהתייחס לאישיות שלו, לזהות שלו, לכל מערך הרגשות שלו, לתכונות האופי, לידע, לניסיון ולזיכרון שלו. במחקר המוח אנחנו בודקים את הפעילות המוחית הפנימית, שמייצגת התנהגויות שונות, ואנחנו בודקים גם את ההתנהגויות שמחוץ למוח. מוח משנה התנהגות, זה ידוע לנו, אבל גם ההפך הוא הנכון – גם התנהגות משנה את המוח".
מה קורה במוח כאשר אנחנו חווים אהבה?
"המוח האנושי מתמחה בוויזואליזציה. זה לא רק לזכור, זה גם לראות את מה שאתה זוכר. לכן אנחנו זוכרים תמונות יותר טוב ממילים. כך, בחלום שחלמנו, נזכור יותר מה ראינו מאשר מה נאמר בו. במחשבה על מושא אהבה, אנחנו עושים ויזואליזציה על האדם שאנחנו אוהבים ועל רעיונות הקשורים בו או בה. הקידודים הוויזואליים מאוד חזקים במצבי התאהבות. להבדיל מזיכרונות לטווח קצר, זיכרונות שהם פחות משמעותיים עבורנו ואותם ודאי נשכח, יש זיכרונות מסוימים שאנחנו נזכור לכל החיים, ואלה לרוב הזיכרונות הרגשיים.
"כשאתה נכנס למערכת יחסים, אתה מתחיל לייצר זיכרונות רגשיים, שמתחברים לידע הקודם שלך, למטען שאיתו אתה מגיע לקשר. זיכרון רגשי הוא זיכרון מאוד עמוק. כאשר אנחנו מתאהבים, המוח עובר עיבוד רגשי חזק מאוד. אנחנו קוראים לזה בשפה המדעית 'אקסיטציה', זאת בעצם עוררות רגשית חזקה. זה סוג של טראומה, אבל במובן החיובי. העיבוד הרגשי מפעיל פעילות הורמונלית במוח, שהיא לא בהכרח נשלטת".
"תהליכי אהבה הם חיוביים בכך שהם יכולים לתרום לחדות חושים. ברגע שהמוח יותר פעיל, יותר מחווט, יותר ער ונמרץ, הוא גם בריא יותר וזה משפיע על התהליכים הקוגניטיביים"
פעילות הורמונלית?
"בהחלט. ישנם שני הורמונים המזוהים עם אהבה: האחד הוא אוקסיטוצין, המשחק תפקיד חשוב ביצירת קשרים חברתיים ובתחושה של שייכות, הורמון שמשחק תפקיד חשוב כבר בשלב ההתקשרות בין האמא לתינוק עוד בשלב הינקות. ההורמון השני הוא וזופרסין, המשחק תפקיד מרכזי בתהליכים של חיבור, שייכות, ביטחון עצמי ואמון.
"אוקסיטוצין וזופרסין הם הורמוני אהבה חברתיים, אבל מצבי אהבה מפעילים אצלנו מנגנונים מוחיים הורמונלים נוספים, כמו הפרשה מוגברת של דופמין, הורמון ההנאה והעונג. כשמופרש דופמין, אתה חווה תחושה שאתה רוצה לשמר אותה, לחזור עליה, אתה במידה מסוימת מתמכר אליה. לא בכדי דופמין משחק תפקיד דומיננטי בתהליכי התמכרות. דופמין מתכתב ומשתף פעולה עם הורמון האדרנלין, הורמון המרץ והאנרגיה.
"במצבים מסוימים אנחנו מזהים פעילות מוגברת של סרוטונין, הורמון הקשור לתהליכי רוגע, לשלווה, נחת וביטחון, או דווקא את המנוגד שלו שזה הקורטיזול, שמשחק תפקיד במצבי לחץ וחרדה. ההורמון הזה יופרש למשל כאשר קיימת חרדת נטישה או פחד גדול לאבד את היחסים או את מושא האהבה. קורטיזול משפיע על השחיקה של המוח. כאשר אדם נמצא כל הזמן במצבי לחץ, נוצרת פגיעה בתפקוד המוחי שלו".
אם כך, התאהבות יכולה במצבים מסוימים רק להזיק למוח שלנו.
"ככלל, אנחנו מתייחסים לאהבה כאל רגש חיובי, אנחנו זקוקים לו גם לבריאות הנפשית, המנטלית שלנו, גם לבריאות המוח, לתחושת החיוניות. תהליכי אהבה הם חיוביים בכך שהם יכולים לתרום לחדות חושים או למצב רוח מרומם. ברגע שהמוח יותר פעיל, יותר מחווט, יותר ער ונמרץ, הוא גם בריא יותר וזה משפיע על התהליכים הקוגניטיביים.
"מחקרים הראו שאנשים שנמצאים במערכות יחסים של אהבה הם בריאים יותר מבחינה מוחית, יש ממש מובהקות ברורה שמקשרת בין אהבה לבין בריאות המוח. דוגמה לכך היא הגיל השלישי - אחד הגורמים המשמעותיים בירידה קוגניטיבית בקרב מבוגרים בגיל הזהב היא תחושת הבדידות.
"אז אהבה היא חיובית כאשר היא מעצימה ומחזקת אותנו, מפתחת ועוזרת לנו לשמור על מוח בריא יותר לאורך זמן, אבל בהחלט עלינו להיות מודעים לכך שאהבה, בעיקר כאשר היא מפעילה אצלנו עוצמות עזות של רגש, יכולה להיקשר ולהתלות גם לתחושות ולרגשות שהם לא בהכרח חיוביים.
"כך, כאשר עוצמת הרגש גבוהה מאוד, אנחנו אומנם פעילים וחיוניים יותר, אבל גם חשופים יותר לפגיעה ולסיכון. על פי מחקר עדכני שבחן מקרים של התמכרות לאהבה, מדובר בסוג התמכרות עם מאפיינים דומים מאוד להתמכרות לסמים, והם כוללים מחשבות אובססיביות, תחושת אופוריה כאשר האדם האהוב בסביבה, ותחושת דיכאון כאשר הוא נעדר. אז כן, אהבה יכולה להיות כרוכה גם באספקטים ובתופעות קוגניטיביות שאינם בהכרח חיוביים, לעיתים אפילו שליליים. אפשר להגיד שככל שהאהבה חזקה יותר, כך הסיכוי לתחושות שליליות גדל".
מה הן ההשפעות השליליות שעלולות להיגרם כתוצאה מהתאהבות עוצמתית?
"אהבה מגבירה משמעותית את הפעילות המוחית, וכל דבר שהוא יותר מדי הוא לא טוב כי הוא יכול לשחוק את המוח. מחקרי עומק שנערכו בנושא מצאו שכאשר אנשים מאוהבים, בעיקר בשלבים התחלתיים של האהבה, הם עסוקים במחשבות על מושא אהבתם בין חמישים לשמונים אחוז מטווח זמן הערות שלהם, ואני לא מדבר על חלימה.
"זה המון, וזה יכול בהחלט להפוך להסחת דעת משמעותית מכל דבר אחר בחיים שלנו, הסחת דעת דומיננטית שעשויה למנוע מאיתנו להיות מפוקסים, מרוכזים, ולקלוט מידע חשוב בזמן אמת לזיכרון לטווח קצר. אתה עלול לשכוח דברים, אתה במצב של היי, של ריחוף, ואתה עלול שלא להבחין בין עיקר לטפל.
"אתה קולט מידע פחות טוב כי המוח שלך נמצא במקום אחר, מצב שאנחנו קוראים לו 'נדידה מחשבתית'. הגוף במקום מסוים והמוח נודד למקומות אחרים, וכשאתה לא שולט על משהו והוא שולט בך, זה כנראה לא טוב.
"באותם שלבי התאהבות התחלתיים, אנחנו פועלים בצורה מאוד רגשית, בחלק מהמקרים רגשית יתר על המידה, וכאן עלולה להיות פגיעה תפקודית. יש גם מקרים מסוימים בהם אהבה יכולה לעורר בנו תחושות של לחץ, חרדה, מצבי מתח מוגבר, חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שהם ודאי שליליים. אנשים מתאהבים בצורה שונה וכמובן בדמויות שונות".
"מחקר שבחן מקרים של התמכרות לאהבה, מצא שמדובר בסוג התמכרות עם מאפיינים דומים מאוד להתמכרות לסמים, והם כוללים מחשבות אובססיביות, תחושת אופוריה כאשר האדם האהוב בסביבה, ותחושת דיכאון כאשר הוא נעדר"
יש אם כך הבדל משמעותי בין שלבי התאהבות התחלתיים, שהם פעמים רבות פגיעים, לבין שלבים יותר מתקדמים במערכת יחסים רומנטית.
"במחקר שעסק בנושא הזה, מצאו שבמערכות יחסים בשלות ומתקדמות יותר של אהבה, אזור קליפת המוח הקדם מצחי הוא הפעיל יותר, זה האזור שמייצג את התפקודים הניהוליים ואת קבלת החלטות. מכאן שבקשרים יותר בשלים, אנחנו יודעים לנהל ולווסת את הרגש בצורה טובה יותר. להבדיל, במערכות יחסים התחלתיות, הפעילות חזקה יותר באזורים עמוקים הקשורים לפעילות ההורמונלית שלנו שהם גם אזורי העיבוד הרגשי.
"המושג אהבה הוא לא מושג חד-ערכי", הוא מסכם, "הוא יכול להשתנות, וגם בתוך האהבה הרומנטית יש הרבה מאוד גוונים. אהבה אחת מפעילה אצלך אזורים כאלה ואצל אחרים היא מפעילה אזורים אחרים. יש לה גם ביטויים רבים בקרב מוחות שונים, מאחר ואנשים אוהבים בצורה שונה ומשתנה. המוח שלנו מאוד מורכב ולכן האהבה המיוצגת בו היא מורכבת, אף פעם לא שבלונית".
