כבר שנים שהלב שלך לא הרגיש. לא כשהוא נגע או נישק, לא כשהוא כתב לך שהוא בא או שאת מיוחדת. כבר שנים שהלב שלך לא הרגיש כיווץ כזה של אושר או כאב. ואת מתה להיפגע קצת, לדמם מכוחה של האהבה, רק כדי שתוכלי לוודא שהוא עוד קיים, עוד מהבהב, עוד מאמין בדבר המופלא והאכזר הזה שנקרא להתאהב. אבל זה לא מגיע, זה אפילו לא קרוב.
אז את יוצאת לדייט ולעוד אחד, מזמינה יין ועוד בקבוק. עושה לך שאכטה כי אם לא הולך, אז לפחות שיהיה מצחיק, ואת מספרת על עצמך שוב ושוב. איפה גדלת, איך זה לעבוד בעבודה שהיא מסביב לשעון, ולמה דווקא עכשיו את כן מוכנה לפנות מקום "לדברים החשובים באמת".
כל פעם מחדש עלייך להיות בפרפורמנס הכי טוב שלך, למרות שאת יודעת שלא תראי אותו יותר. אבל בשביל המוניטין את מרימה הופעה, גם אם זה רק לכמה שעות. עולה הביתה, עושה עוד שאכטה ונאנחת לתוך עצמך בידיעה שהלב שלך שוב לא פעם.
את כבר לא צעירה. שתי שערות לבנות החלו לבצבץ להן בשביל של השיער. גם בהן את לא מצליחה להתאהב, אבל את מנסה. בכל כוחך את מנסה שהלב שלך ירגיש. מסתכלת על העשור האחרון. כל כך הרבה דברים קרו לך במהלכו, ובין בליל הדברים, ההישגים, הנסיעות, החוויות; בין כל הריגושים שבלילות, בין כל הטיולים והנשמות האבודות שפגשת לאורך הדרך, ליבך החסיר פעימה רק פעם אחת.
זה קרה כשאיבדת את עצמך לתוך מחול של שדים וסמים עם הגבר שחשבת להביא להורים. אותו אחד עם המכופתרת שראה אותך כמו שאף גבר אחר לא ראה, זה שלקח לך את הלב והחזיק אותו חזק, כל כך חזק עד שזה כאב, וכשהוא נעלם, משהו בתוכך אבד. מאז את כמהה להיות שלמה. שומרת על אופטימיות ומחכה ליום שבו הלב יתרגש, ישתוקק וייפתח מחדש.
ואז הוא הגיע.
והוא מורכב ומסובך ואלוהי. את שוקעת אל תוך ים סוער של תשוקה ומגע ורגשות. נשאבת מטה לזרמים התת-הקרקעיים שאוחזים בך, מהירים כמו רכבת הרים אכזרית. אין לך מושג אם בצד השני יש חושך או שתגיעי למתקן הבא בדיסנילנד. בינתיים את מבולבלת ומלאת שאלות. על אף אחת מהן אין תשובות, והמעטות – זעירות ולא מספקות.
את נקרעת בין הרצון שלך לאהוב ולחוש נאהבת, לבין הפחד הבלתי נמנע לאבד את הדבר הכי מסעיר ומספק שקרה לך בשנים האחרונות. זה שגרם למכונה שמזרימה דם לכל הגוף, להתערבל. חוסר הוודאות הזה משגע, ומכניס אותך ללופ שלא נגמר. הלב פועם מהר, אך הוא עדיין לא מחסיר. הוא בדרך לשם. נע במהירות האור אל הכוכב השמיימי הזה, שמרחוק נראה כה זוהר וממגנט, אך כשמתקרבים אליו הוא שורף כמו השמש.
ושורף לך, אבל את מתקרבת עוד קצת. העור שלך כבר מתקלף, העיניים התייבשו, אבל כשזה שורף, זה מרגיש. ואת הרי מתה להרגיש. אז את ממשיכה בלי לדעת איך זה ייגמר, לאן זה יוביל והאם בכלל תשרדי את הדרך לכוכב.
"הלב פועם מהר, אך הוא עדיין לא מחסיר. הוא נע במהירות האור אל הכוכב השמיימי הזה, שמרחוק נראה כה זוהר וממגנט, אך כשמתקרבים אליו הוא שורף כמו השמש"
ההיסטוריה קראה לזה בכל כך הרבה שמות, מ"יחסינו לאן" ועד "תגיד, אתה שוכב עם אחרות?". שאלת האקסקלוסיביות נותרה עומדת יציבה ואיתנה, אבל היא טומנת בחובה כל כך הרבה מעבר. לא מגיעה לך אהבה של בני 20? כזאת שתרטיט כל חלק בגופך? ודאי שמגיעה לך, אבל כרגע את מוכנה להסתפק גם בזה שיגיע בחצות למענך.
שלא יחצה ערים, שלא יעלה על גבעות. שרק יתניע את הרכב וייסע חצי שעה בפקקים של תל אביב. העיקר שהוא יעיף אותך באוויר וייקח אותך לטייל ושתזדיינו בכל מקום ותרגישו שוב כמו בני 20. כי אם זה יקרה, הלב שלך יחסיר פעימה ועוד אחת ועוד אחת, עד שזה יכאב ויזכיר לך שעוד יש תקווה. שאומנם יש פחד לאבד, אבל לפחות יש את מה.
בינתיים את מאבדת את עצמך בדרך. מסתכלת לו בעיניים ולא אומרת מילה. מבפנים את נקרעת, זקוקה לעוד משהו. לעוד קצת. לעוד טיפה. האם גם הוא בדרך לכוכב השמיימי שלו? האם גם לו זה שורף? ואם הוא גם בדרך לשם, אז לא חבל על המונית? שיעלה איתך על החללית המשוגעת הזאת שקוראים לה אהבה, ושנטוס לאינסוף ונישבר וניפצע. הלב שלך כבר מוכן להחסיר איתו פעימה.
עכשיו אנחנו על הספה, אחרי שעשינו כל כך הרבה אהבה, בלי לתת לה שם. בלי לדחוף לה תווית זולה. "הכול טוב"? הוא שואל. את מסתכלת עליו, מחייכת ועונה, "הכול מצוין, תביא נשיקה".
