תומר ושרהתומר ושרה
תומר ושרה. סיפור אהבה שהתחיל ממש פה, ב-ynet
(צילום: אלבום משפחתי)


אתה לא באמת יודע איך תפגוש את הבנאדם שיהפוך להיות בן הזוג שלך, שיחצה איתך את החיים האלה, שתקים איתו משפחה. הרגע הזה הוא רגע מכונן וחשוב לאין ערוך, אבל רובנו לא בהכרח מבינים שזה הרגע באותו הרגע. רק בדיעבד אנחנו הופכים אותו לסיפור, מוציאים אותו מתיקיית האירועים שקרו לנו בחיים, בוחנים אותו מכל מיני זוויות, מייפים אותו לפעמים ושמים לו איזה פילטר שייראה יותר מיוחד מכפי שהוא נראה לנו אז.
את התיקייה שלי ושל אשתי אני מוצא אי שם, בבוידעם של הזיכרונות. אני פותח את התיקייה הזו וחוזר אחורה שמונה שנים, לתקופה שאותה מילאתי בקבצים, קבצים אמיתיים של טקסטים שאותם שלחתי ל-ynet. בטקסטים ההם שיתפתי את הקוראים בחוויות שלי כרווק. סיפרתי על כל מה שקרה לי כשניסיתי למצוא אהבה. אני זוכר איך ניסיתי להיות אמיתי ולשמור על העובדות, להגזים בשביל למשוך תשומת לב, להצחיק כדי להסתיר את העצבות, ולהרגיז כדי לפרוק את התסכול.
בראש מעייניי, כמי שחלם באותם ימים להיות תסריטאי ולעבוד כאיש תוכן וכתיבה, בעיקר ניסיתי להישאר במדור. ניסיתי לכתוב טורים דרמטיים, טורים מטופשים, טורים מהורהרים. כל הזמן ניסיתי. אלו היו הצעדים הראשונים שלי בתור כותב, ועוד יותר מכך - כותב עם קהל. אבל דבר אחד לא ניסיתי בכתיבה שלי - לא ניסיתי למצוא איתה אהבה.
או-קיי, ברור שהייתה לי פנטזיה שקוראת תתאהב בכתביי, תמצא אותי ותתאהב גם בי ואני בה, אבל הייתה לי פנטזיה לגבי כל דרך היכרות אפשרית כמעט: הייתה לי פנטזיה להכיר את אשתי לעתיד במסיבת תחפושות ושנתאהב מבלי לראות זה את פניה שלו זו. הייתה לי פנטזיה להכיר את אשתי לעתיד אחרי שהיא כמעט דרסה אותי במעבר החצייה. הייתה לי פנטזיה שאכיר את אשתי לעתיד כשאציל אותה ואת החתול שלה מבניין בוער. הייתה לי פנטזיה שאכיר את אשתי לעתיד בחתונה של חברים. גם על סיפון הטיטניק פנטזתי. אך דווקא כשהצטרפתי לאתר היכרויות לא הייתה פנטזיה שאכיר את אשתי דרך האינטרנט. זה לא היה מספיק רומנטי בשביל רומנטיקן "שמאלץ" שכמותי.
אגב, להיות רומנטיקן מתחיל לעייף אם אתה מנסה להתמיד עם זה לאורך שנים, כי החיים הם לא קומדיה רומנטית, או סרט אקשן או דרמה תקופתית. החיים הם החיים, והם בדרך כלל לא מורכבים מאירועים דרמטיים וגדולים מדי, אלא מהמון רגעים פשוטים שמצטברים או מתנגשים בכוונות אחרות שהיו לנו לגביהם. אז לפעמים הייתי קצת עייף ומיואש מהחיפוש אחר האהבה, ובאחד הטורים שיתפתי את קוראיי הנאמנים והטרולים הנאמנים לא פחות, באותו פחד שחוויתי, שאולי לא אמצא את האחת.
שבוי בחלומות על התאהבות מהסרטים, הרגשתי שמישהו הדליק את האורות, וגיליתי שנרדמתי בסרט וכולם כבר יצאו, ואני לא יודע איך הוא נגמר ואין לי את מי לשאול, וזו הייתה ההקרנה האחרונה אי פעם. חמוש בתחושה הזו כתבתי בטור שלי שאולי לא נשארה אף אחת טובה בשבילי כי כל הטובות כבר תפוסות. חייבים להודות - זו אבחנה או טענה די מתריסה, לפחות כלפי הקוראות הרווקות שהיו לי. סוג של יריקה בפנים שאומרת – "אתן פה כי אתן לא שוות. אתן לא טובות מספיק". האם כתבתי את זה כדי להכעיס מתוך ידיעה שזה יעשה לי טוב לרייטינג? אולי. האם הייתי חסר רגישות? חד וחלק.
ובכל זאת, יש לי שתי הסתייגויות. ההסתייגות הראשונה היא שבאמת הרגשתי ככה, וגם אם ידעתי שזה לא נכון, לא שלטתי בפחד שלי - בפחד להישאר לבד, או להתפשר ולהיות עם מישהי שאני לא מספיק אוהב רק בשביל שלא אישאר לבד. ההסתייגות השנייה היא שסיימתי את אותו הטור באופטימיות, בתקווה, שאם אני פה ואני רווק ואני בסך הכול בחור שאולי שווה להתאהב בו, בטוח שיש שם בחוץ עוד כמה כאלו ששווה להתאהב בהן. עד היום אני מאמין שהן תמיד שם, צריך לב פתוח וגם לא מעט טיימינג ומזל.

תומר ושרהתומר ושרה
תומר ושרה. הוא לא ידע שטמן מלכודת
(צילום: אלבום משפחתי)


תומר ושרהתומר ושרה
בהתחלה היא אמרה לו שהוא אידיוט
(צילום: אלבום משפחתי)

חיי שרה

ידעתי שהטור הזה יקבל הרבה מאוד רייטינג וגם ידעתי שכתיבה מהלב מרגישה אמיתית לא רק מהצד של הכותב אלא גם מהצד של הקוראת, אבל דבר אחד לא ידעתי. לא ידעתי שאני טומן מלכודת: אחת הקוראות של הטור ההוא הייתה שרה. כמוני, הדימוי העצמי שלה בתחומי הזוגיות באותם ימים לא היה גבוה במיוחד, אבל היא לא הייתה מוכנה שיעלבו בה. היא לא הייתה מוכנה שאיזה דוש שחצן יגיד לה שהיא בחורה לא מוצלחת ובגלל זה היא עדיין רווקה. מזועזעת מעצם ההאשמה, היא החליטה לחפש אותי כדי להגיד לי בדיוק מה היא חושבת עליי ועל הטור שלי (שאת קריאתו לדבריה, אפילו לא סיימה).
עד היום אני משתגע כששרה לא מספיק סבלנית לטעמי. היא מקסימה וקשובה והבנאדם הכי אכפתי בעולם, אבל לפעמים אין לה כוחות להקשיב לחפירות וללרלורים שלי עד הסוף. ברגעים לא פשוטים - ובזוגיות יש כאלו הרבה - אני מזכיר לעצמי שאם שרה הייתה קוראת את הטור שלי עד הסוף, אולי בסוף הטור היו מסתיימים היחסים שלנו. הרגש החשוף, הכאב, התסכול והפחד גרמו לה למצוא אותי ולהגיד לי שאני אידיוט. אבל היא, מבלי להתכוון, התאהבה. והטור ההוא, ובכן, הטור ההוא שינה לי את החיים. הטור ההוא הביא לי אהבה.
את הדייט הראשון שלנו עשינו על חוף הים. היינו עייפים מהפאבים ובתי קפה הרגילים של העיר הגדולה, עייפים מדייטים. אפילו לא קראנו לזה 'דייט', ושנינו לא באמת ציפינו שהדבר הזה יתפתח למשהו מעבר לכמה לילות נחמדים ביחד. ירדנו אל החוף, השארנו את העיר מאחורינו ושכחנו את העולם.
דיברנו, התמזמזנו, ובאיזשהו שלב שמנו לב ש... גנבו לנו את הדברים. העניין הוא שהיינו כל כך שקועים האחד בשנייה עד שאפילו גניבת החפצים המשפילה לא גרמה לנו לחזור אל העולם החיצוני. הדייט שלנו נמשך. כאילו שכבר אז הרגשנו שמה שחשוב באמת בעולם נמצא לנו פה מול העיניים.
כמה חודשים אחרי זה, היה איזה מבצע צבאי גדול, מאלו שאוהבים לעשות בארץ אחת לכמה שנים. שרה, שעשתה מילואים בתור קצינת חמ"ל, קיבלה צו 8. אני נשארתי בתל אביב המופתעת, ובכל פעם שנשמעה אזעקה יצאתי לחדר המדרגות וחשבתי עליה.
אם יש בקהל בעלי רגישות למתיקות יתר זה הזמן להפסיק לקרוא, שלא תגידו שלא הזהרתי, כי כששרה חזרה מהמילואים קבענו להיפגש בפינת הרחוב, אבל כשראיתי אותה לא התאפקתי ורצתי אליה. אמרתי לה שכשהיא לא הייתה פה הבנתי משהו. הבנתי שאני אוהב אותה.