בשנים האחרונות וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, פוסט טראומה מככבת בשיח הציבורי. פוסט טראומה משפיעה לא רק על מי שעבר אירוע אלים, אלא גם ובמידה ניכרת על סביבתו המידית - על בני משפחתו, ילדיו ועל בן/ת הזוג שאיתו.
עם זאת, 7 באוקטובר הוא אירוע טרי יחסית במונחים של טראומה. בישראל חיים אנשים רבים שהפוסט-טראומה, בעיקר של אבותיהם, עיצבה או לפחות השפיעה מהותית על ילדותם. אבי דקל הוא אחד האנשים האלה. אביו לחם במלחמת יום הכיפורים כשיריונר ברמת הגולן, שם פגש עם חבריו לנשק אויב עצום, נשק מתקדם ולא מוכר וקרב הישרדות לאומי.
הפצע השקוף של אביו עיצב והשפיע על אישיותו של דקל, ובימים אלו "בתמוז", ספר שירה שכתב יוצא לאור בהוצאת 'שירה עברית', ומאפשר הצצה נדירה לעתיד של החברה הישראלית. כלומר, לאופן שבו הטראומה של ניצולי אוקטובר עלולה להשפיע על לבבותיהם של ילדי הניצולים והלוחמים, במידה והם לא יקבלו את הטיפול המתאים והראוי.
בספר השירה שלו דקל משתמש בשפה ישירה, בועטת, לעיתים גרפית מאוד. הוא לא מנסה לייפות או להאדיר את עצמו או את רגשותיו, והוא חולק עם קוראיו באומץ את חווית הילדות בבית פוסט טראומטי.
"בבית הזה הכול היה תחת זכוכית מגדלת: איך אתה מדבר, איך אתה מתנהג, איך אתה נראה. הגוף הפך לזירת מאבק מרכזית, והתחושה שאתה ראוי רק אם אתה עומד באיזשהו אידאל של הצלחה, יופי ושליטה, ליוותה אותי שנים ארוכות"
"בבית שבו גדלתי אסור היה באמת להיות ילד. זה היה בית של שתיקות, של פחד, של ביקורת בלתי פוסקת ושל כללים סמויים לגבי מתי אתה ראוי לאהבה ומתי לא. אבי היה הלום קרב, אדם שקט ומסוגר, כזה שלפעמים היה נעלם לשבועות לתוך חדר השינה ואינו באמת נוכח בעולם.
"אמי, שגם היא באה מרקע משפחתי מורכב מאוד, כזה שגם בו התגלו פצעים, הפרעות ומחלות מדור לדור, נאלצה לקחת את המושכות - ועשתה זאת בצורה דורסנית, תובענית וחונקת. בבית הזה הכול היה תחת זכוכית מגדלת: איך אתה מדבר, איך אתה מתנהג, איך אתה נראה. הגוף הפך לזירת מאבק מרכזית, והתחושה שאתה ראוי רק אם אתה עומד באיזשהו אידאל של הצלחה, יופי ושליטה, ליוותה אותי שנים ארוכות".
למרות שגם לאימו היו שדים משלה להילחם בהם, דקל מעדיף שהריאיון הזה ישים את עיקר הדגש על ההתמודדות של אביו. הוא מעולם לא הצליח לדלות ממנו פרטים על האירועים או התקופה שהותירה אותו מצולק. אביו מעולם לא הכביר במילים על שום דבר ובטח שלא על זה, ובכלל נמנע מקשר עם העולם.
אהבה על תנאי
אבל דקל נלחם בפצע, בפצע שאינו שלו. הוא נזכר כיצד היה בוחן את אביו בזמן הגילוח, ואביו היה חופר בעורו עם התער או עם קיסם, מסביר לבנו שהוא מרגיש שיש לו רסיסים מתחת לעור והוא מנסה להוציא אותם. דקל מנסה להוציא את הרסיסים האלו באמצעות המילים שהוא שוזר לכדי שירים.
אתה באמת לא יודע כלום על מה שאבא שלך עבר? ?
"כלום אני לא יודע, כלום, אבל אני כן יודע איזה אבא אני קיבלתי. אין לי בסיס להשוואה, אבל אני יודע שמה שאני קיבלתי זה כנראה תוצר של משהו נורא מאוד, כי אני קיבלתי בן אדם שהוא נמצא ולא נמצא, וכשהוא נמצא הוא יכול להיות מאוד קצר ומאוד כועס. זה לא אב שיש לרוב הילדים. אז כילד אני לומד להכין אוכל לבד, אני מחזיר את אחי הביתה לבד, אני גדל בעצם לבד. אין שם מישהו ששומר ומגן כי גם כשהוא מגיע, אז הוא בתוך עצמו. אין לו פנאי להיות אבא".
אני מתעקש, ומנסה ללחוץ על דקל, אולי בכל זאת יש לו זיכרונות טובים מהילדות, מאביו. דקל נזכר במשחק הכדורגל הראשון שאביו לקח אותו אליו. כשהגיעו לאצטדיון הוא קנה כרטיס בודד ונשאר בחוץ. דקל נזכר ביציע הגדוש, בהמון המשולהב. בקללות. כשאני לקחתי את בתי לבלומפילד בפעם הראשונה לא הייתה שאלה אם אכנס בעצמי, למרות שבניגוד אליה אין לי ממש חיבה לכדורגל, ואני לא יכול לתאר לעצמי אותה לבד בסיטואציה שכזו. לדקל לא הייתה ברירה.
"אני יושב שם, בן תשע בטריבונה שמלאה אנשים שאני לא מכיר, מקללים וצועקים ואני לבד. זה פעם ראשונה בחיים שאני הולך למשחק כדורגל והוא לא נכנס, ובסוף הוא פוגש אותי בחוץ ואני יודע שאין טעם לשאול למה לא נכנסת כי אני לא אקבל תשובה".
בתור ילד, אמרו לך בבית שאוהבים אותך?
"האהבה הייתה מותנית. אם תענה, אם לא תענה, אם תהיה ילד טוב, אם תהיה מספיק יפה, אם תתלבש ככה, אם השיער שלך יהיה ככה, אם תעשה ככה. זו אהבה שתמיד הייתה תלויה בדבר. היא אף פעם לא הייתה טהורה. תמיד היה בה איזשהו תנאי.
"אחד המשפטים שאני שמעתי הרבה בתור ילד זה - אני קונה לך את זה, אבל תדע לך שלא מגיע לך. אני בחיים לא אגיד כזה דבר. לא יעבור לי בראש אפילו להגיד את זה לילדים".
מה לגבי מגע?
"אף פעם לא. אולי בבר מצווה היה איזה חיבוק, אבל גם רק בשביל הצלם. ושום אני אוהב אותך, כלום כלום".
"האהבה הייתה מותנית. אם תענה, אם לא תענה, אם תהיה ילד טוב, אם תהיה מספיק יפה, אם תתלבש ככה, אם השיער שלך יהיה ככה, אם תעשה ככה. זו אהבה שתמיד הייתה תלויה בדבר. היא אף פעם לא הייתה טהורה. תמיד היה בה איזשהו תנאי"
איך אתה עם הילדים שלך?
"אין יום שלא עובר שאני אומר לילדים שלי לפחות שלוש פעמים 'אני אוהב אתכם'".
לאהוב בלי שפת אם
כן, לדקל יש שני ילדים, נמרוד בן ה-12 ואלה בת התשע. הוא נשוי באושר למוניקה, אותה פגש כשלמד בפינלנד. "תמיד ניסיתי למרוד, או לברוח רחוק. מירושלים לפינלנד, אחר כך להונגריה. למדתי שפות, מוזיקה ותרבויות אחרות, מתוך מחשבה שאם אתרחק מספיק - אצליח להשאיר מאחור גם את עצמי. בסוף חזרתי לישראל, התחתנתי ונולד בני הבכור. ואז, באופן שכמעט שיחזר את הסיפור שעליו גדלתי, משהו בי התערער. בעקבות פחדים ואירועים שחוויתי סביב ההתפתחות הראשונית שלו, נכנסתי לתקופה ארוכה של חרדה ומרה שחורה, מתוך אימה שאולי גם אני מעביר הלאה את מה שקיבלתי בירושה".
אבי ומוניקה בתחילת הקשר. בהשראתה נכתב השיר ״נאהב״ שמופיע בספר
(צילום: אלבום פרטי)
אני תוהה איך אדם כמו דקל, שגדל באווירה שכזו, לומד לאהוב. לומד להפגין אהבה כלפי אחרים וגדל בסופו של דבר בתקווה שהוא כן ראוי לאהבת אישה. לאהבה ללא תנאים וגבולות. דקל מעיד שמבחינתו הלמידה הזו הייתה דרך ניסוי וטעייה - הוא ניסה להתחבר לאנשים שסביבו ונכווה לא פעם. וכשלא ידע איך להתמודד או כעס על חבר או בת זוג, הוא השתמש בנשק של אביו - שתיקה.
כתוצאה מכך הוא איבד חברים ובנות זוג והתחיל להגיד לעצמו שמשהו לא בסדר. דקל הבין שהבית שעזב עדיין איתו. אי אפשר לעזוב את הילדות של עצמך. היא תמיד תהיה הבסיס לאדם שהינך. גם היום הוא מודה שהוא טרם הצליח לנער מעצמו את כל השאריות.
אז איך לומדים לאהוב לבד? בלי דוגמה מהבית? דקל ניסה למצוא דמויות אב חליפיות - דודים, חברים של המשפחה - אבל אף אחד מהם לא היווה דוגמה טובה. תמיד הייתה שם עוינות. מערכות היחסים הרעילות רדפו אותו. הפקפוק וחוסר הביטחון נותרו בעינם, אבל הוא לא נשבר. הוא הבין שהוא חייב להתמודד ולצמוח.
"אם אתה רוצה להרחיב את מעגל החברים ולהיפתח יותר לעולם, אז אתה צריך לעשות משהו. יכולים להיות שני דברים: או שכל העולם רע ואני צודק, שזו הגישה של אמא שלי, או שיכול להיות שאני צריך להסתכל על עצמי קצת יותר ולראות איפה אני יכול להשתפר".
"הצורה שאני ניגש היום למערכות יחסים מכל סוג שהוא, היא שונה. אני מגיע הרבה יותר בוטח, גם בעצמי וגם בצד השני. אתה מבין שאתה לא רוצה להמשיך ולשכפל את הדפוסים האלה, אז אתה מתאמץ. אתה מתאמץ למען עצמך, אתה מתאמץ למען המשפחה העתידית שלך. אתה מתאמץ למען מי שתהיה יום אחד בת הזוג שלך"
איך עושים את זה?
"אתה מקשיב למה שאומרים לך. אתה מנסה להבין. למה זה לא מסתדר? מה בהתנהלות שלך מפריע? מה בהתנהלות שלנו, בדינמיקה ביני לבינך עכשיו לא מסתדר? אתה תגיד באופן פתוח, אני אגיד באופן פתוח. אני אקשיב ואתה תקשיב ואז נמצא את עמק השווה. אתה מתחיל לעשות את זה, ואתה מגדיל לאט-לאט את מעגל החברים שלך.
"אני יכול להגיד לך שהצורה שאני ניגש היום למערכות יחסים מכל סוג שהוא, היא שונה. אני מגיע הרבה יותר בוטח, גם בעצמי וגם בצד השני. אתה מבין שאתה לא רוצה להמשיך ולשכפל את הדפוסים האלה, אז אתה מתאמץ. אתה מתאמץ למען עצמך, אתה מתאמץ למען המשפחה העתידית שלך. אתה מתאמץ למען מי שתהיה יום אחד בת הזוג שלך".
את בת הזוג שלו פגש בפינלנד. מוניקה הגיעה לשם מהונגריה במסגרת חילופי סטודנטים. דקל, שהתאהב בשפה ההונגרית ולמד אותה עוד לפני שפגש את מוניקה, מצא מישהי שיוכל להתאמן איתה אבל מהר מאוד הבין שיש בינהם יותר מזה.
מה היה שם שלא חווית קודם?
"היה שם משהו שמבחינתי לא היה קיים באף מערכת יחסים אחרת וזה היכולת שלנו להכיל אחד את השני באופן מלא ולקבל אחד את השני באופן מלא, על המגרעות ועל היתרונות ועל הכל, ובעיקר לא היה שם סימן שאלה. לא היה סימן שאלה לגבי האהבה שלה כלפיי ולגבי האהבה שלי כלפיה. זה הרגיש נכון ממש מההתחלה'.
אבל כשנולד בנו הראשון, הוא תהה האם יכול לצאת מאדם פגום כמותו משהו מוצלח. בעיות התפתחותיות שהופיעו אצל בנו כמו אוששו את החששות הכי גדולים שהסתתרו בלבו. דקל ואשתו הסתערו על העניין ולאחר סדרת טיפולים מתאימים, הכל הסתדר. כשבתו נולדה הוא כבר היה במקום אחר מבחינה רגשית.
"אני מסתכל על הילדים שלי, איך שהם גדלים, ואני מקנא בהם. הלוואי ויכולתי לגדול כך. הם גדלים בתחושת ביטחון. ביטחון שאבא אוהב אותם, ואימא אוהבת אותם, ויש להם אוכל, ויש להם פה, ויש להם שם. אני גדלתי כל הזמן עם סימן שאלה. גם על הדברים הבסיסיים ביותר. זה סימן שאלה הרבה יותר קיומי, הרבה יותר בסיסי של האם אני ראוי".
וכשדקל אומר שסימן השאלה רבץ על הדברים הבסיסיים ביותר הוא מתכוון לאהבה. אהבה שאמורה להיות ברורה מאליה. אהבה שאנחנו רואים בבית, מעתיקים קצת, משכללים קצת ובסוף יוצאים אל העולם ומנסים למצוא אהבה משלנו, להקים משפחה משלנו, אבל תמיד בצלמה או בצלה של האהבה שחווינו בבית.
אז איך באמת, עם הדוגמה הבעייתית לגבי הורות שקיבלת בבית, בילדות שלך, איך אתה מצליח עם הילדים לבנות מערכת יחסים אחרת? איך אתה מצליח ללמד אותם משהו שאותך לא לימדו - לאהוב את עצמם?
"אתה לומד יותר לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך כי יש לך ילדים שחשובים לך ואתה מוכן לעשות את המאמץ הזה בשבילם. להיות איתם בסיטואציות שהם אולי לא היו נוחות לך בגלל דימוי גוף. ללכת איתם לבריכה ולהשתולל איתם במים ולשים פס על העולם. זה לא שאני הבראתי מזה, אבל למדתי לעשות מאמץ שאולי הוא מאוד קשה אבל אני יודע שלהם זה חשוב".
מה אתה חושב על עצמך בתור אבא?
"אני מרגיש שאני לא עושה מספיק, ושבהרבה מקומות הייתי צריך אולי להיות יותר נוכח ולהתערב ולעזור ולסייע. אשתי אומרת לי - אתה נמצא יותר מדי. אתה לא נותן להם אפילו את ההזדמנות לנסות לבד. אני מלקה את עצמי, ואני חושש לשכפל דפוסים שאני ראיתי.
"עכשיו, אם ארצה או לא ארצה אני משכפל אותם. כולנו. חלקים מהם, קטנים. אבל אם יש שאלה למה אני פה, למה אנחנו כאן, אני חושב שהמטרה היא לעשות תיקון. אני רוצה להיות הסכר, או השריון שכל החיצים ננעצים בו ולא עוברים הלאה. פה זה נקטע. אני לא מתיימר לעצור את הטראומות הלאומיות, אני לא מסוגל. אני בטוח שהם יצטלקו ממה שקורה מסביב, מהאזעקות, מהירידות למקלטים ועוד כל מה שצפוי להם, ואת זה אני לא אוכל למנוע ולעצור. אבל את מה שאני יכול למנוע ולעצור - זה את מה שקורה בחלקה הקטנה שלנו".
בגלל זה הספר?
"במובן מסוים, הספר נכתב מתוך ניסיון להבין איך פצע אחד עובר הלאה בתוך משפחה ומשנה את הצורה שלו מדור לדור. הורים עד גיל מסוים הם פונקציונליים לילד, הם כמו קופסה שחורה, וטוב שכך. הם צריכים למלא איזשהו תפקיד. הספר הזה נועד גם לכך שאם הילדים שלי ירצו פעם להכיר אותי, ולדעת איזה בן אדם הייתי, ומה הטריד אותי ומה הפריע לי והכול, הם יוכלו לקרוא את זה. אני לעולם לא אוכל להבין את ההורים שלי כי הם לא ישאירו אחריהם שום דבר כזה. הם יישארו קופסאות שחורות לנצח".
