לפני חצי שנה הוא שיתף בחלום - "מתחשק לי לטוס לקוסטה ריקה למספר שבועות, לבקר חבר ולהרגיש קצת כמו טיול אחרי צבא". התגובה הראשונית שלי הייתה - "איזה יופי. לך על זה". והשנייה הייתה - "רגע, גם אני מוזמנת?"
הוא מיד אמר שברור, אבל בפנים החלו לעלות שאלות: האם מתאים לי לעזוב את הילדים לכל כך הרבה זמן? האם קוסטה ריקה היא החלום שלי כרגע? והאם כשהוא אמר שגם אני מוזמנת, הוא התכוון לזה באמת? כי אחד המאפיינים של טיול אחרי צבא הוא דווקא החופש, האפשרות לפעול כמו שמתחשק לי ורק לי.
אז התבשלנו עם זה עוד כמה ימים ובשיחה הבאה שיתפנו כל אחד במה שהוא באמת רוצה לעשות - אני רוצה לנסוע עם הילדים לעשות טרק בהרים, לבלות איתם זמן איכות כי הגדול כבר סיים י"ב, ועוד מעט לא יהיו הזדמנויות כאלה, והוא רוצה להתנסות בלהיות לבד קצת, לפגוש את עצמו, לראות איך הוא מסתדר בטיול שבו כל ההחלטות הן שלו, בלי לקחת בחשבון אף אחד אחר.
ועכשיו זה קרה - כל אחד בקצה האחר של העולם. הוא בקוסטה ריקה, מבקר חבר יקר ונהנה לראשונה בחייו מהחופש האמיתי שבטיול לבד, ואני באלבניה עם הילדים, בטבע ופשטות קסומים ונעימים. ולמרות שבהיגיון מאוד ברור לי שזה היה הדבר הנכון, יש בזה הרבה געגוע. אצלי זה מיד מעלה את הפחדים הרגילים - איך אפשר לשמור על ה'ביחד' בזמן שכל כך רחוקים פיזית? האם נצליח להתקרב שוב? ומה אם זה יהיה ממש קשה?
יש רגעים שהפחדים עולים והגעגוע מכה חזק. לפעמים עולה גם השאלה - למה זה היה טוב בעצם? בדיוק ברגעים הללו אני מנסה להזכיר לעצמי ש"געגוע הוא הדבק החזק בעולם", ואני באמת מאמינה בזה.
לזכור את עצמי גם בתוך מערכת היחסים
בעבודתי בקליניקה וגם בחיי האישיים השיחה היא לא מעט ב"אנחנו"- אנחנו חושבים, אנחנו נוסעים, אנחנו בהריון. לפעמים יש כל כך הרבה אנחנו עד שקצת נשכח האני. כשזוגות נמצאים יחד הרבה זמן, זה מתעצם עד שהם כבר לא זוכרים את הרצון המקורי שלהם. החלומות האישיים נשכחים, התא המשפחתי והזוגי הופך למקום שבו מקיימים ומגשימים.
אולם אחד העקרונות בזוגיות טובה הוא דווקא היכולת להיות במובחנות. כלומר, לזכור אותי ולפעול מתוך הצרכים והרצונות שלי, גם בתוך מערכת יחסים זוגית קרובה. מובחנות היא מושג הלקוח מעולם הביולוגיה, והוא מתייחס ליכולת שלנו להישאר אותנטיים ונאמנים לעצמנו, גם בתוך קשר זוגי.
נשמע פשוט, אך בפועל, ישנם רבים שעבורם עיקרון זה לא תמיד קל ליישום. הצורך להיות אהובים ושייכים הוא גדול כל כך, עד שיש כאלה שיעדיפו לוותר על רצונותיהם וצרכיהם, רק כדי שצרכים אלה לא יאוימו או ייפגעו.
זה יכול להיות בדברים קטנים - אני רוצה ללכת לטיול על שפת הים והוא רוצה ללכת לסרט. זה יכול להתבטא ברצון ללכת ללמוד משהו שמאיים על בן הזוג שלי, וזה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שכל אחד רוצה לטייל בצד אחר של העולם.
המציאות מראה לי כל פעם שכשבני זוג מסכימים להביע את עצמם באותנטיות ובכנות, משהו חדש נפתח שם. לא תמיד זה קל. בעצם, הרבה פעמים זה לא קל. אבל מה החלופה בעצם?
יהיו כאלה שיעדיפו לשמור על קרירות שקטה ברחבי הבית, להיאכל מבפנים ולא לבטא את הקושי או הצורך שלהם. יהיו כאלה שיריבו בקולי קולות, לעיתים על דברים לא קשורים בכלל, בשביל לבטא את התסכול שלהם, בלי לומר על מה הוא באמת. ויהיו את אלה שיברחו בעדינות "ויגנבו" לעצמם את מה שהם מבקשים ולא מעזים לומר. האם זה עדיף? בעיניי לא.
מחקרים מראים שאנשים עם מובחנות גבוהה הם בעלי יכולת להפסיק להזדקק לאחרים או לרצות. אותם אנשים מסוגלים לווסת רגשות ודחפים, להיות באינטימיות, לשתף אחרים בעולמם ולראות את הצרכים של האחר. אנשים אלה הם גם בעלי יכולת לשאוף, לחלום ולהגשים. יש הרבה יתרונות במובחנות, גם אם הם לא מושגים בקלות.
מה קורה במערכות יחסים שאין בהן מובחנות? פעמים רבות נמצא את עצמנו בריצוי, בוויתור, נחווה ירידה בכוחות החיים, אובדן תשוקה, תסכול, קושי ועוד. לא בסיס בריא למערכת יחסים.
בזוגיות שלנו בחרנו להגיד את כל מה שחשוב לנו, גם אם לפעמים לצד השני זה ממש לא פשוט. גם את אלה שאני פוגשת בקליניקה אני מנחה להביע את מה שבאמת על ליבם. כן, ישנה חשיבות לאופן שבו אומרים את הדברים ולתזמון, אבל בתפיסה שלי, אם אני אביא את האמת שלי, אהיה יותר קרובה לעצמי. ואם אהיה יותר קרובה לעצמי, אוכל גם להיות קרובה יותר לבן הזוג שלי.
אז מהם הצעדים הראשונים ליצירת מובחנות?
ראשית, להזכיר לעצמי אותי ואת הצרכים שלי. גם זה נשמע פשוט, אבל יש לא מעט אנשים שאני פוגשת ושואלת אותם - מה בא לך לעשות? למה יש לך תשוקה? והתשובה ממאנת להגיע. לפעמים איבדנו את התשוקה שלנו בדרך ואנחנו כבר לא זוכרים מי אנחנו ומה חשוב לנו כשאנחנו לא בזוג. אז רגע לעצור ולשאול מה בא לי? ממש כמו ילד קטן. ולהתחבר לרצונות ולחשקים האלה, להקשיב להם, לתת להם מקום.
שנית, לייצר לעצמנו זמנים של לבד. זמן לכתוב, לחשוב, לפגוש את החברים שלי (ולא שלו דווקא), לעשות את הדברים שרק אני אוהבת לעשות, לרקוד בסלון עם עצמי לבד. גם זה לא פשוט, כי יש משהו קצת מפחיד בלהיות לבד. מה אם אני אשעמם את עצמי? מה אם לא אמצא אף חברה להיפגש איתה? מה אם המחשבות המעיקות יעלו בי פתאום?
שלישית, להתחיל לתקשר את שעל ליבי. להסכים להביא יותר אמת למרחב הזוגי. לקחת נשימה ולהגיד, "חשוב לי ש...", "הייתי רוצה ש...", "קשה לי כש...", ומומלץ מאוד לעשות את זה בתנאים מתאימים ולא בעמידה מטבח תוך כדי שטיפת כלים וילדים צורחים.
לפעמים אני ממש מכריחה את עצמי להגיד, כי זה באמת מורכב וכי אולי משהו כואב יבוא בעקבות זה. אבל בשביל לזכור אותי בתוך ה'ביחד', אני ממש זקוקה לאפשרות הזו, להגיד את מה שבאמת.
ועכשיו, אחרי שאמרתי, זה הזמן לחפש את הדרך. הדרך שבה כל אחד ירגיש בטוח, אהוב, מוערך, גם אם הוא רוצה משהו שהשני לא רוצה. מאתגר? כן. מפחיד? בהחלט כן. אבל בליווי, תמיכה, הקשבה ואהבה, זה אפשרי.
זו אומנות אמיתית להצליח לשמור על מובחנות בתוך הקשר בלי לפגוע באהבה, בתקשורת ובחברות. אבל יש בזה מתנה גדולה. עבורי, העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גם את העולם שלו, עם הדברים שהוא אוהב לעשות היא חלק חשוב מה'יחד' שלנו.
גם הנסיעה הזו, שברגעים רבים לא פשוטה לי ויוצרת מחנק בגרון, היא הזדמנות עבורי לחזק אותי ואת הבחירה בעצמי, ויחד עם זה גם לחזק את האמונה באהבה שלנו, אפילו שהיא רחוקה. כי עמוק בפנים, אני מאמינה באהבה. מאמינה באהבה שלנו וביכולת שלה לשרוד מרחקים ומורכבות. אז ברגעים מורכבים אני לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת על הנוף המטורף שיש כאן סביב, מחבקת חזק את הילדים שלי שנותנים לי המון כוחות, ומחזירה לעצמי אהבה.
