הזוג של תומר און: משה וריבי און
הזוג הכי ישראלי שאי פעם הכרתי הם משה ורבקה. לא, לא אלו מהתנ"ך, אלו משכונת נווה שאנן בחיפה. ממש במקרה הם גם היו סבא וסבתא שלי. שניהם הגיעו ממשפחות אשר נמנו עם מקימי הישובים בהם נולדו. סבא משה נולד בכפר תבור וסבתא ריבי (רבקה) ביבניאל. כשסבא רצה לשאת לאישה את סבתא, אביה הסכים בתנאי שהנער משה יאמץ לעצמו שם משפחה עברי. אחרת, הבהיר - אין חתונה.
סבתא ריבי שימשה כגננת בקיבוץ ואחר כך גננת בגן עירייה, שם עבדה עד הפנסיה. לפני זה היא חלטרה בדוגמנות עבור אחת מחברות האופנה הישראליות הראשונות - משכית. העברית שבפיה הייתה ללא דופי, והיא תמיד התנהלה כמו ליידי.
סבא משה היה קצת יותר ז'לוב. לפני שהכיר את סבתא, הוא התגייס לצבא הבריטי ושירת כנהג אוטובוס לחיילים האנגלים וכנהג משאית תובלה של מטוסים פגומים שהצבא הבריטי שינע כל הדרך מאלכסנדריה לתיקון בחיפה. סבא היה מחזיר אותם למצרים ללוחמה בחזית מול הנאצים, שניסו להגיע לישראל דרך אפריקה.
את בנו הבכור, אבא שלי, הוא חיתן במהלך מלחמת יום הכיפורים, כאשר גם הוא וגם החתן מופיעים בכל תמונות החתונה במדים. מיד אחרי שסיימו עם הקבבונים והסלואו עם הדודה, הם חזרו להילחם בחזית. אבא היה בפתחה של קריירה כאיש צבא קבע, בעוד סבא שלי היה מג"ד במילואים.
הם היו האנשים הכי ישראלים שהכרתי בלי לנסות יותר מדי. בלי אג'נדות, בלי פוליטיקה, בלי הצהרות ובלי החצנה - הם פשוט היו. עד היום אני מתגעגע, לישראליות שלהם, ולהם
משה וריבי היו טובי מזג, אהבו להיפגש עם אינספור החברים שלהם, אהבו לטייל בארץ אבל גם בעולם. הם היו ילדי מושבים שהחלו את דרכם הזוגית בקיבוץ ובסופו של דבר גידלו את משפחתם בעיר. סבתא אהבה להכין אוכל אירופאי משובח, וסבא אהב לקחת אותי לפלאפל בעיר התחתית.
סבא וסבתא שלי תמיד היו ישראלים באופן מאוד טבעי וצנוע. הם לא הכבירו בהתרפקות על זיכרונות, למרות שתמיד היו חלק מההתרחשות ההיסטורית, גם אם בשוליה. הם היו ישראלים מבפנים. הם בחרו במקצועות שמהותם הוא מתן שירות לישראלים אחרים ולפיתוח הארץ.
סבתא שלי חינכה ילדים ופעוטות, והשפה היחידה שהכירה לא הייתה יידיש או לדינו, אלא עברית. סבא אומנם לא היה באף אחת מהמחתרות, אבל לקח חלק בהגנה על הארץ עוד עם הבריטים, ולימים התגייס לצה"ל והפך למג"ד בתותחנים ואח"כ בנ"מ, והיה בעצם חלק מהדור הראשון של כיפת הברזל ששומרת על ישראל מפני הפצצות האויב.
הם היו האנשים הכי ישראלים שהכרתי בלי לנסות יותר מדי. בלי אג'נדות, בלי פוליטיקה, בלי הצהרות ובלי החצנה - הם פשוט היו. עד היום אני מתגעגע, לישראליות שלהם, ולהם.
הזוג של סיון קנטי אביטן: שולי רנד וצופית גרנט
אחד הזוגות הישראלים המפתיעים ביותר שנצפו לאחרונה הוא זוג שמייצג את פני החברה הישראלית האידאלית: שולי רנד וצופית גרנט.
5 צפייה בגלריה
צופית גרנט ושולי רנד. מצליחים להתעלות מעל ההבדלים החיצוניים ולראות את הנשמה הטהורה האחד של השני
(צילום: ענת מוסברג)
במערכה מתמשכת של מלחמות, חשוב להבין כי האויב הוא לא מבית, ועל כן מוטב להילחם דווקא בקיטוב ובפילוג הקיימים בעם ישראל ולשאוב השראה מהזוג הישראלי הכי אידיאלי שקיים: זה שבחר להתעלות מעל ההבדלים החיצוניים והאידיאולוגיים, ולראות את הנשמה הטהורה האחד של השני, ופשוט להתאהב. הסיפור של השניים נותן תקווה והצצה אל עם ישראל היפה והמאוחד.
"הקשר ביניהם מהווה גשר בין דתיים לחילונים, בין מאה שערים לתל אביב ובין קודש לחול, והוא דוגמה ומופת להכלה, סובלנות והתעלות מעל הפערים הדתיים והתרבותיים העמוקים שקיימים בחברה שלנו"
שולי רנד הוא יוצר, זמר ושחקן קולנוע ותיאטרון מוערך, והוא גם חוזר בתשובה המזוהה עם חסידות ברסלב. צופית גרנט היא שחקנית, מנחת טלוויזיה ואקטיביסטית חברתית, שמגיעה מהעולם החילוני. הקשר ביניהם מהווה גשר בין דתיים לחילונים, בין מאה שערים לתל אביב ובין קודש לחול, והוא דוגמה ומופת להכלה, סובלנות והתעלות מעל הפערים הדתיים והתרבותיים העמוקים שקיימים בחברה שלנו.
צופית ושולי הבינו שהם לא צריכים לבטל את עצמם כדי לחיות עם השונה מהם. צופית לא הפכה לחרדית ושולי לא הוריד את הכיפה. הם מקבלים האחד את השנייה כמו שהם ולא מנסים לשנות זה את זה, ובטח לא את דרך החיים שבה הם בחרו מלכתחילה. יש ביניהם כבוד הדדי ואהבה ללא תנאים, כי הם לא רואים את החזות החיצונית כאיום אלא כהשלמה.
באחד הראיונות סיפר שולי שצופית היא "מתנה נדירה" שהקב"ה העניק לו, ואילו היא תיארה בפוסט מרגש לרגל יום הנישואים השלישי שלהם את אהבתם כ"פשוטה ונקייה", ואותו בתור "החבר הכי טוב שלי. זה שצוחק איתי עד דמעות ומחזיק אותי כשאני נשברת".
בעיניי, הם מייצגים ישראליות מחוספסת וחזקה ביכולת לצמוח יחד מתוך משברים, וסיפור החיים של שניהם רצוף מהמורות בדיוק כמו ההיסטוריה של עם ישראל. שולי עבר שנים מטלטלות של מאבקים אישיים ומשפטיים וצופית עסקה רבות באיחוי קרעים משפחתיים של אחרים. שניהם מצאו זה את זה בגיל המעבר, התחילו פרק חדש של זוגיות בחייהם והביאו עימם את האופטימיות שכולנו זקוקים לה, דרך שיח פתוח וחשוף על אמונה, כאב וגם פחד.
באחד הציטוטים היפים שלה, תיארה צופית את הבית שלהם כ"טריטוריה דתית בשבתות ובחגים", ציטוט שמתאר את התחזקות האמונה של עם ישראל וההתקרבות לדת מאז 7 באוקטובר. עבור החברה הישראלית שמתקוטטת לעיתים קרובות על פרהסיות ושבתות, שולי וצופית מציעים מודל אחר. הם מציגים את השבת כרגע של מפגש ולא של התנגשות. היא בוחרת בסימני כבוד דתיים לא מתוך כפייה אלא מתוך אהבה לבעלה ולמסורת. החיבור שלה ליהדות נובע מרצון פנימי ללימוד וצמיחה, שהיה קיים עוד לפני שנכנס לחייה, והוא מעניק לה את החופש להיות מי שהיא.
באחת הפעמים הדגישה צופית ש"לא צריך לחשוב אותו דבר כדי להיות משפחה אחת, מה שצריך זה רצון והקשבה". השניים מלמדים אותנו מיהו עם ישראל בתפארתו, ושהדרך להילחם בקרע הקיים בעם שלנו עוברת בלהכיל את המורכבות והשונות של האחר ולהקשיב בלי שיפוטיות וביקורתיות. שולי וצופית הם עדות רומנטית קיימת לכך שאם יש רצון יש דרך, והאהבה כן מנצחת את הכול.
הזוג של חגי אייד: דוד וסוזן אייד
הזוג הכי ישראלי בעיניי דווקא לא תפס את עצמו ככזה. במידה מסוימת, הוריי - דוד וסוזן אייד תמיד הרגישו כאן קצת אאוטסיידרים. היא גדלה בניו יורק, בתו של עורך דין מצליח ומעריצה של אלביס. הוא גדל בתוניס, במעברה, בנו של רב אלכוהוליסט. אמא שלה לבשה מינק, אמא שלו הסתובבה עם מטפחת על הראש. שניהם ביקשו להשתחרר מהבית שבו גדלו, לצאת לדרך ולמקום חדשים, לבנות אלטרנטיבה למציאות שדיכאה אותם.
היא באה עם חברה, הוא הגיע עם חבר, והם הכירו בצהרי שבת לוהטת בחוף הים היפה של נתניה. מהר מאוד הם צללו אל תוך רומן תשוקתי עמוס בדרמות, שהסתיים בהריון לא מתוכנן, חתונה עם בטן ושלושה ילדים שהגיעו אחרי כן. מלאי תקווה ורצון טוב, הם חוו יחד הצלחות מרגשות מול משברים ומלחמות, סיפקו למשפחתם ביטחון ואהבה, גם אם בלי לדעת הם גם פגעו וצלקו את אלה שיקרים להם מכל.
"אלה ההורים שלי שממש כמו המדינה שלנו, מלאי ניגודים וחוויות בלתי נתפסות. בדיוק כמו המקום הזה שאנחנו חיים בו, גם החיים בתור הבן שלהם לוו בקשיים ובאתגרים, בהבנה שהם חלק ממני ואני חלק מהם"
היא שמעה דון מקליין, העריכה את שולה אלוני, הוא התענג על פריד אל אטרש, והעריץ את בגין. שניהם אהבו לרקוד, לטייל, ואת הים. הם היו נשואים רק עשר שנים, ואז הגיע סכסוך גרושים ארוך ומר, לטוב ולרע גורלם נקשר. הוא נישא בשנית, היא נסעה לטייל בעולם. הוא הסתבך עם מס הכנסה ועם הצבא ועם אשתו השניה, נפל להימורים מסוכנים, בזמן שהיא ייסדה קבוצות פמיניסטיות והתנדבה במחסומים.
בתגובה ליציאת הבן שלהם מהארון, הוא לא דיבר איתו במשך שלוש שנים, היא הניפה דגל במצעד הגאווה. גם אחרי חמישים שנה כאן עדיין יש לה מבטא אמריקאי שאי אפשר לפספס, ולמרות שהוא עלה לארץ בגיל שלוש, הוא עד מותו הרגיש כאן מקופח.
כשהתאשפז לטיפול פרוצדורלי בבית חולים מקומי, הוא חטף זיהום ותוך יומיים נפטר. היא עדיין בחיים (ושתאריך ימים), עדיין נכנסת להיסטריה מאזעקות, נחרדת מהמצב, מזועזעת ממה שקורה.
אלה ההורים שלי שממש כמו המדינה שלנו, מלאי ניגודים וחוויות בלתי נתפסות. בדיוק כמו המקום הזה שאנחנו חיים בו, גם החיים בתור הבן שלהם לוו בקשיים ובאתגרים, בהבנה שהם חלק ממני ואני חלק מהם, ממש כמו שאני חלק מישראל וישראל היא חלק ממני. לעד תבער בתוכי תחושת האהבה והאכפתיות אליהם, אל הבית שלנו, אל אבא שלי, דוד אייד זכרו לברכה, ולאמא שלי סוזן אייד, שתאריך ימים.
