בשלהי 2024 התגרש חנן בן ארי מאשתו הדס, אחרי 16 שנות זוגיות ושבעה ילדים משותפים. פחות או יותר באותה העת הודיע עוז זהבי שהוא מפרק את החבילה ונפרד מרעייתו ואם שתי בנותיו, הגר דנון, אחרי שבע שנות נישואין. בעודנו מתאוששים משתי הפרידות האלה, עומר אדם ויעל שלביה פרסמו שהם כבר לא ושברו לנו את הלב. לרשימה המבאסת הזו נוספו ממש לאחרונה לירז צ'רכי ותום אבני – עוד זוג שהאמנו שלא ייפרד לעולם – כשהודיעו על גירושים אחרי 16 שנים ביחד ושתי בנות.
וכמובן, לא רק סלבס מפרידים כוחות. בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעורי הגירושין בישראל. ולצד אלה שכבר התגרשו יש זוגות שבוחרים להישאר ביחד משלל סיבות, אבל סובלים בתוך מערכת היחסים וחולמים על היום שבו ייצאו לחופשי. לאור כל אלה, זוגות שמצליחים לשמור על יציבות ואושר יחסי במשך עשור נחשבים ליוצאי דופן. זוגות שהכירו בגיל תיכון, נישאו בגיל צעיר, שורדים ביחד עשרות שנים ולא מתחרטים על דבר, הם כבר פלא של ממש.
גילוי נאות: גם אני נחשבת ל"פלא". את בעלי הכרתי כשהייתי בת 17. בכל פעם שאני מספרת לאנשים שהתחתנתי עם החבר הראשון שלי, הם בוהים בי לרגע במבט המום, ואז ממלמלים: "וואו, הייתם ממש צעירים! זה קטע, זה ממש קטע". אחר כך מגיעה ההתלהבות או לחילופין - הביקורת. אף אחד לא נשאר אדיש. האדם היחיד שנשאר קצת אדיש מול כל התדהמה הזו כל פעם מחדש הוא אני. החיים בישראל הקנו לי פרופורציות והאירו לי מה חשוב ובעיקר – מה חשוב פחות. בעיניי זה לא "ביג דיל". יחד עם זאת, בעידן שבו זוגות רבים נוסעים לרבנות כדי לפרק בית ותוכניות ריאליטי מציגות תחלופת מערכות יחסים בתדירות של אחת ליומיים, עניין אותי לשוחח עם שלוש נשים - שממש כמוני - נישאו לבן הזוג הראשון שלהן וחיות עמו עד היום. איך שורדים? על מה מוותרים ואיך מתמודדים עם התגובות?
"אנשים הימרו שזה לא יחזיק מעמד"
גילי מזרחי, בת 53 מהוד השרון, מורה ומאמנת רגשית לילדים ונוער, הכירה את בעלה משה כשהייתה בת 14, והוא היה בן 16.
"מישהי שהייתה חברה שלי לחופש גדול אחד ומיוחד בשנת 1987, הכירה לי אותו", היא מספרת, "היא עצמה רצתה לצאת עם החבר הטוב שלו, וחשבה שזה יהיה רעיון טוב לשדך בינינו. וככה, ערב אחד של סוף הקיץ, בעודי צועדת לביתי, אחרי שיעור מחול, היא ערכה בינינו היכרות ברחבת הבורגר ראנץ' המיתולוגי ברעננה. זה היה רגע לפני יום כיפור, וקבענו שניפגש אחרי הארוחה המפסקת, וכמיטב המסורת, נצעד יחד הלוך חזור את רחוב אחוזה. וכך היה. צעדנו ודיברנו כל הלילה, וגם בכל היום שלמחרת. בסיום הצום הוא דפק על דלת בית הוריי עם רעמת תלתלים, קסדה ביד וחיוך מאוזן לאוזן. וזהו, ב-2 באוקטובר 1987 הפכנו לזוג רשמי. 10 שנים אחר כך התחתנו ועד היום אנחנו ביחד".
38 שנה. בטח היו גם תקופות מאתגרות.
"כן, תקופת הצבא הייתה אתגר לא פשוט. בתקופה ההיא גם לא היו טלפונים סלולריים, והטלפון היחידי שיכולת להתקשר ממנו היה הטלפון הציבורי בבסיס. לפעמים עבר חודש שלם שבו לא דיברנו בכלל. בסוף התקופה הזו החלטנו להיפרד אבל תוך חודש חזרנו להיות זוג.
"תקופה מאתגרת נוספת הייתה כשעברנו לגור באילת, העיר שבה התחלנו את דרכנו - אני בחינוך והוא בקמעונאות. שלוש שנים אחרי שנישאנו נולד הבן הבכור ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה. היינו רחוקים מהמשפחה המורחבת, ויצרנו לנו חיים משפחתיים משלנו. כשהילד היה בסוף גן חובה החלטנו שאנחנו רוצים לחזור למרכז, ומשה עבר שמונה חודשים לפני. אני זוכרת שהיה לנו קשה אבל החלטנו שאנחנו צולחים את התקופה הזו בכוחות משותפים".
"זה הדבר היחיד שאני מכירה, ויודעת ושמההתחלה זה היה משובח, מעצים, איכותי, טוב, ובעיקר מלא באהבה"
אנשים משתנים עם השנים, גדלים, מתפתחים לכל מיני כיוונים, מפתחים תחביבים... איך מתמודדים עם כל השינויים האלה?
"כשהתגוררנו באילת באמת הייתה תקופה של שינוי - הוא החליט להיות עצמאי, ופתח חברת הובלות. שם הרגשתי שהעולמות שלנו מתרחקים, וכל אחד עסוק בענייניו. בנוסף, נכנסנו להרפתקה שהכניסה אותנו לסחרור כלכלי. צלחנו את התקופה הזאת בזכות התשתית היציבה של החברות בינינו, אורך רוח, סבלנות וההחלטה לתת לכל אחד מאיתנו לעשות את הדרך שלו, גם אם בסוף היא מתגלה כשגיאה. שנינו התפתחנו ברמה האישית וברמת הקריירה וצירי ההתפתחות התרחשו במקביל. זה איחד כוחות. הוא עשה הסבה מקמעונאות, וכיום הוא בעלים של אקדמיה לאומנויות לחימה, וצלם בתחום. אני התפתחתי בתחום החינוך. בנוסף, בעשור האחרון, אימצתי את הריצה כתחביב. זה דורש הרבה זמן, כולל לקום מוקדם בשבתות וללכת לישון בשישי מוקדם, ואין תומך ממנו. במקביל, הוא פיתח את נושא הצילום, וזה דורש זמן ונסיעות. היום אפשר לומר שאנחנו נהנים מהתחביבים זה של זו".
איך אנשים מגיבים לזוגיות שלכם?
"האמת היא שבהתחלה כולם הימרו שזה לא יחזיק מעמד. בסופו של דבר הם רקדו בחתונה שלנו. לסביבה תמיד יהיה מה להגיד. כשהתחלנו את החיים ביחד, גרנו בקרוון במושב צופית, ושנינו היינו סטודנטים. היינו כבר עשור ביחד וכולם סביבנו לא הפסיקו לשאול מתי אנחנו מתחתנים. אחרי שהתחתנו התחילו עם 'מתי אתם מביאים ילדים?'. אנשים חדשים שנכנסים לחיים שלנו מתפלאים לשמוע שאנחנו ביחד מגיל כל כך צעיר, שואלים אותי איך אפשר לשרוד חיים שלמים עם בן זוג אחד וגם האם העובדה שאין לי ניסיון עם אחרים מפריעה לי".
מה את עונה?
"שזה הדבר היחיד שאני מכירה ויודעת ושמההתחלה זה היה משובח, מעצים, איכותי, טוב, ובעיקר מלא באהבה. היום התגובות בעיקר חיוביות. אנשים מתלהבים, זה מרגש אותם. אומרים שזה מטורף, לא להאמין, אומרים שאנחנו השראה עבורם".
"בעיניי הוא עדיין הגבר הכי חתיך בחדר"
טלי ארז, בת 50, מקריית אונו, מנכ״לית עמותת עלם לבני נוער וצעירים בסיכון, הכירה את בעלה, שחר, יזם הייטק ומנכ״ל סטארט אפ בתחום ה-AI, כשהייתה בת 13 בלבד: "למדנו יחד באותה כיתה, מכיתה ז' ועד כיתה ט׳, בפתח תקווה. ב-20 ביוני 1990, היום האחרון ללימודינו בכיתה ט', נסענו לים ביחד, מחזיקים יד ביד. מאז זה התאריך הרשמי של תחילת הזוגיות שלנו ועד היום – 35 שנה אחרי - אנחנו מציינים אותו כל שנה".
ספרי לי קצת על הזוגיות שלכם.
"עברנו המון ביחד. בהתחלה, שלוש שנים של טיפולי פוריות מלאות אכזבות ועוגמת נפש. בהמשך, בגיל 33 עשינו רילוקיישן לקליפורניה בעקבות העבודה של שחר. עברנו לשם עם שני ילדים קטנים, ושם נולדה הבת השלישית. עברנו כי הבנו שיש פה הזדמנות עבורו. כשאחד מבני הזוג מתקדם בעבודה, והשני נשאר עם הילדים בבית זה אתגר לא פשוט שמעלה הרבה שאלות: מי אני, מה אני. אם לא די בכך, בגיל 37, במהלך השהות שלנו שם, חליתי בסרטן הכבד. במשך שנה עברתי טיפולים כימותרפיים וניתוח. שחר ליווה אותי במסירות אין קץ. הסרטן הבהיר לנו מה הדברים החשובים באמת בחיים וחיזק את הזוגיות שלנו. אחרי חמש שנים חזרנו, החלפנו קריירות ועברנו אתגרים לא פשוטים עם הילדים. אנחנו תמיד זוכרים שהכוח שלנו זה אנחנו כזוג. מבחינתי, הוא העוגן של חיי, האדם הכי קרוב אליי. לפעמים, מרוב שאנחנו כל כך הרבה שנים ביחד יש תחושה שהפכנו לאדם אחד. לאחרונה החלטנו לציין את חתונת הכסף שלנו באירוע המוני עם טקס, מסיבה ואפילו שמלת כלה".
"הילדים צוחקים שלאף מהם אין זוגיות כי הצבנו רף גבוה מדי. אנחנו זוג הורים שהם קודם כל חברים ואוהבים. זה מודל שקשה לעמוד בו"
איך שורדים ביחד כל כך הרבה שנים?
"אני חושבת שהכול מתחיל ונגמר בנראות. כולנו רוצים שיראו אותנו, שלא נהיה שקופים ושבן הזוג שלנו לא ייקח אותנו כמובן מאליו. אני רוצה לחזור מהעבודה ושהפרטנר שלי לחיים האלה יסתכל לי בעיניים וישאל אותי איך עבר עליי היום ושהתשובה שלי תהיה חשובה. אני רוצה להרים טלפון ושכבר מהמילה הראשונה הוא יבין איך אני. הערכה הדדית היא קריטית ושהאושר של בן הזוג יהיה חשוב לי לא פחות מהאושר האישי שלי. לצד זה, אסור לוותר על עצמך, על מי שאת ועל מי שאת רוצה להיות. אנשים, תשקיעו בזוגיות שלכם, אל תשכחו לייצר לכם זמן איכות ולתת זוגיות מקום של כבוד גם שקשה ומתיש ואינטנסיבי".
איך אנשים מגיבים כשהם שומעים שהתחתנת עם החבר הראשון שלך?
"הילדים צוחקים שלאף מהם אין זוגיות כי הצבנו רף גבוה מדי. אנחנו זוג הורים שהם קודם כל חברים ואוהבים. זה מודל שקשה לעמוד בו. התגובות של הסביבה השתנו עם השנים. בעבר היו שואלים: 'מה זה החבר הראשון שלך? היחידי? לא חשבת על זה? הוא לא חשב על זה?'. היום אנחנו כבר בגיל שהרבה מסביב מתגרשים, אז דווקא רואים בכך דוגמה לחברות ואהבה".
בהנחה שמדובר במונוגמיה, להתחתן עם בן הזוג הראשון בעצם אומר לשכב רק עם אדם אחד כל החיים. את לא מרגישה סוג של החמצה מבחינת המיניות, ובכלל איך שומרים על משיכה אחרי כל כך הרבה שנים?
"יש סוג של החמצה. אני לא נאיבית ומדי פעם עולה הסקרנות. ביומיום זה לא מעסיק אותי בכלל. אולי זה נשמע אקסטרה קיטשי ורומנטי אבל בעיניי שחר הוא כמעט תמיד הכי חתיך בחדר. ככה אני רואה אותו. כשהמשיכה מגיעה בעיקר מחברות ומקרבה ולא מבוססת בהכרח על כמה אני יפה כמו שהייתי בגיל 16 - זה אחרת. החיים הם עליות וירידות, וגם לנו כזוג היו תקופות טובות יותר ופחות אבל לשנינו המקום הזוגי חשוב ואנחנו דואגים להשקיע בו. מעבר לכך, אני יכולה להגיד שבאופן אישי המראה החיצוני משמעותי בעיניי וכן חשוב לי להראות יפה ומושכת בעיני שחר. אני לא מזניחה את עצמי, קודם כל עבורי ואח"כ גם עבורו".
סלחנות ואהבה
דבורית נבו, בת 59 , יועצת ארגונית ומאמנת מנהלים, מחיפה, הכירה את בעלה זאב כשהייתה בת 14: "הכרנו בחופש הגדול בין כיתה ח' ל-ט', והפכנו לזוג במהלך כיתה ט', בשנת 1980. זאב גר בבניין מול חברתי הטובה, ונהג לרכב על אופניים ולהקפיץ את הגלגל הקדמי. בקיץ הוא עשה קרחת, וזה משך את תשומת ליבי. שאלתי את החברה שלי מי זה, ואז היא הכינה פיצות והזמינה את השכן שלו, שהייתה מיודדת איתו, ואמרה לו שיביא גם את 'ההוא עם האופניים'. היינו ביחד לאורך כל תקופת חטיבת הביניים ואז לנפרדנו חצי שנה. הייתה לנו פרידה נוספת במהלך השירות הצבאי למשך שנה וחצי. בתקופה ההיא היה לי בן זוג אחר והוא יצא עם אחרות. חזרנו זה לזו בגיל 20, והתחתנו בגיל 23".
מה היו האתגרים שהתמודדתם עימם במהלך כל השנים האלו?
"האתגר הראשון היה כלכלי. השגנו הכול בכוחות עצמנו, החל מלימודים ועד מגורים ולא היה לנו קל. האתגר השני הוא להתמודד עם הצמיחה האישית. אנחנו מאוד שונים. אני מחפשת כל הזמן לנסות ולשנות, וזאב יותר סולידי. היו פעמים שהרצונות שלנו קצת התנגשו. לרוב, הוא מצטרף אליי עד שהוא ממצה, וכשהוא ממצה אז גם אני נעצרת. בעצם אנחנו די מאזנים האחד את השנייה. מאז שאנחנו מכירים תמיד דאגנו לדבר על הכול בצורה גלויה. אני מאוד ורבלית, פותחת הכול, לא נותנת לדברים לעבור, שמה אותם על השולחן. אנחנו חושבים ביחד ומקבלים החלטות ביחד".
"זוגיות זה משהו שצריך לטפח ולהשקיע בו, ואני לא בטוחה שהצעירים של היום יודעים לעשות את זה"
מה הסביבה אומרת כשהיא שומעת שהתחתנת עם החבר הראשון שלך?
"חלק מהסביבה מביעים הערכה, חלק נדהמים ואומרים שזה קטע הזוי. לפעמים יש גם ביקורת אבל אני חושבת שהזוגיות שלנו מסמלת את הנכונות לעבוד על דברים ולהצליח. בכלל, זוגיות זה משהו שצריך לטפח ולהשקיע בו, ואני לא בטוחה שהצעירים של היום יודעים לעשות את זה: להישאר ולעבוד על הדבר, ואפשר לראות אצלם את התחלופה בעולם העבודה וגם בחברויות. זוגיות היא תהליך משמעותי שחשוב ללמוד לעשות אותו. בתהליך ההתבגרות שלך אתה מבין שחשוב מה שאתה מרגיש ורוצה, אבל חשוב גם מה הצד השני רוצה וצריך, והקטע הזה של להתרכז רק בעצמי וברצונות שלי, זה משהו ילדותי שמתעלם מהסביבה שלך. אנחנו לא פרפקציוניסטים, אנחנו לא ביקורתיים או מחמירים זה עם זו אלא מסתכלים בסלחנות ובאהבה".
ומה לגבי מיניות? לא מפריע לך להיות עשרות שנים עם אותו אחד?
"ממש לא. אני חושבת שכל העניין של מיניות, במהלך השנים, זה לא רק עניין של תשוקה אלא בעיקר אהבה וחברות. צריך לדעת לשמור על הזוגיות באמצעות חופשות מתוכננות, בתי מלון, טיול בחיק הטבע, בילויים, ועוד. ואת זה אנחנו מקפידים לעשות כל הזמן, גם כשהילדים היו קטנים, וגם היום".
