רוב הזמן אנו מתעלמים מהעבודה שלכל מערכת יחסים שאנחנו מנהלים יש תאריך תפוגה. לעיתים זאת פרידה שקוטעת הכול, ולעיתים אחד מבני הזוג נפרד מהעולם ומותיר את מערכת היחסים חסרה. אפילו אם זו הזוגיות הכי ארוכה או חשובה או עוצמתית בחיינו, מתישהו היא תסתיים.
אצל מרב עוזיאל רפטוב (52) זה קרה לפני עשור. בדיקת דם שגרתית שעשה בעלה אדי, גרמה לרופא שלו לשלוח אותו למיון. הוא אובחן כחולה לוקמיה, ואושפז עוד באותו היום. חודש בלבד לאחר מכן, אדי המשיך לעולם הבא, ומרב נשארה לבד בעולם הזה.
המזכרת החשובה ביותר שהשאיר לה בעלה הייתה נועם, בתם. היא הייתה אז בת שש, וכמה ימים לאחר ההלוויה, עלתה לכיתה א'. ואם כל זה לא מספיק, אז באותם ימים בדיוק החלו לערוך בבניין שבו התגוררה, עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א. בניסיון לעשות סדר בראש, או אולי כאמצעי התמודדות, החליטה מרב לכתוב החוצה את כל מה שישב לה על הנשמה. בימים אלו היא משיקה את ספר הביכורים שלה, "שרירי ליבה" (הוצאת ידיעות ספרים), אשר מבוסס על סיפורה האישי.
פרנד-זון
סיפור האהבה של מרב ואדי נולד בקומה העשירית של עיריית תל אביב. הם אומנם עבדו באגפים שונים, אבל ההיתקלויות במסדרון הפכו לידידות, ובהמשך לחברות קרובה שנמשכה מספר שנים, במהלכן מרב הבינה שהיא מאוהבת. ואז כל העובדים טסו לקניה. "ישנו באותו חדר, ושם זה התחיל", היא נזכרת.
"הוא היה כל כך מצחיק וכריזמטי, והתלהבתי נורא ממנו, למרות שהוא לא נראה כמו שאני רוצה, או כמו גברים שיצאתי איתם לפני כן. הוא היה יותר עדין ומופנם לעומתם, מקריח עם משקפיים. אני נטיתי לצאת עם גברים שהזכירו לי יותר את אבא שלי, ובסוף התחתנתי עם מישהו שיותר מזכיר את אימא שלי", היא צוחקת.
נכון, אדי לא היה מה שהיא כיוונה אליו, אבל מיום ליום מרב הבינה שהיא רק הולכת ומתאהבת בו יותר ויותר. בראשה כבר תכננה איך היא תתפוס אותו בשעת כושר רומנטית על רקע שקיעה, ותגיד לו את אשר על ליבה, אבל הזדמנויות מושלמות כמעט אף פעם לא נקרות בדרכנו, ומכל המקומות מצאה את עצמה מרב חושפת את סודה בפני אדי בקפטריה של העירייה, על רקע מגשי פלסטיק עמוסים בשאריות מארוחת הצהריים של הקולגות שלהם. "אמרתי לו, 'אז מה דעתך עליי ועליך'? והוא אמר לי, 'חשבתי על זה, וזה לא מתאים'". בום.
"אני נטיתי לצאת עם גברים שהזכירו לי יותר את אבא שלי, ובסוף התחתנתי עם מישהו שיותר מזכיר את אימא שלי"
תחושת הדחייה התחברה לכל החששות של מרב שהם בכלל לא מתאימים, וזה בסדר כי הרי הוא בכלל לא הטיפוס שלה. העלבון והמבוכה הובילו לנתק של כמה חודשים, אבל מתחת לפני השטח, לא ניתן היה למסמס את החיבור בין השניים. לאט-לאט חזרה החברות והרימה ראש.
למרות הדחייה שחוותה, החליטה מרב להזמין אותו לטיול חברי לניו-יורק, ואדי השיב בחיוב. מרב הרגישה שיש פה סיכוי להזדמנות שנייה. "כבר קיבלתי סירוב, כבר עשיתי את הצעד, כבר נעלבתי, אבל זה היה לי כל כך חשוב להגיד לו. זה החיים שלי. אני כבר הייתי בת שלושים ומשהו, אני לא נעשית יותר צעירה, אז הרגשתי ששווה להסתכן עוד פעם".
מרב תכננה לחכות עם השאלה עד סוף הטיול כדי לא להרוס, אבל ארוחה אינטימית לא מתוכננת הפכה לשיחה על החיים ובסופה אדי היה זה שיזם את הנשיקה. "זה היה כזה רגע שפנטזתי עליו שנים, וזה קרה". היא מספרת שהייתה להם זוגיות מעולה ותקשורת מעולה עם הרבה הומור. כשנולדה נועם, אדי גם התגלה כאבא מדהים. "זה היה כאילו באמת הגעתי למנוחה ולנחלה. לקח לי הרבה זמן, כן? המון שנים, אבל זה היה שווה את זה".
קריסת מערכות
למרב ולאדי היה חודש ימים להעביר יחד עד שנפטר כתוצאה מזיהום שתפס בבית החולים, זיהום שתפס אותו ללא מערכת חיסונית בעקבות הטיפול במחלה. את החודש הזה אולי היו יכולים זוג האוהבים לנצל כדי להגיד מילות פרידה זה לזו, לדבר על מה שלא דובר, לחלוק פחדים על הדרך שהוא או היא עומדים בפניה - אבל זה לא קרה. מרב ואדי לא היו מסוגלים להאמין שסיפור האהבה שלהם עומד להסתיים, לפחות לא מהר כל כך.
אדי הצהיר שהוא הולך להילחם במחלה עד הסוף, ועם 80% סיכויים להחלמה, היה ברור להם שהם בדרך לצלוח את המכשול. "היינו נורא אופטימיים. אדי היה ממש כזה - 'אני הבנתי מה הולך. אני עם סכין בין השיניים ואנחנו צולחים את זה'. היינו משוכנעים שהוא הולך להשתלת מח עצם, שנה קשה-שנתיים קשות, ואנחנו עוברים את זה".
5 צפייה בגלריה
מרב, אדי ז"ל ונועם. התכוננו לשנה-שנתיים קשות. לא ציפו שימות מהר כל כך
(צילום: אלבום משפחתי)
חודש לתוך המאבק, למרות שאדי היה תחת בידוד, התגלה אצלו זיהום שהתפתח מהר מאוד לדלקת ריאות. באחד הבקרים, נזכרת מרב, הגיע הרופא והסביר שהם חייבים להרדים את אדי ולהנשים אותו כדי לטפל בדלקת הריאות. אבל מההרדמה ההיא אדי כבר לא התעורר. יומיים לאחר מכן גופו חווה קריסת מערכות.
"היינו נורא אופטימיים. אדי היה ממש כזה - 'אני הבנתי מה הולך. אני עם סכין בין השיניים ואנחנו צולחים את זה'. היינו משוכנעים שהוא הולך להשתלת מח עצם, שנה קשה-שנתיים קשות, ואנחנו עוברים את זה"
"היינו בהלם. היינו בכלל בטיפולי פוריות באותה תקופה. ממש יום אחרי שגילו לו את הלוקמיה הייתה אמורה להיות החזרה של שני עוברים ואחד הטלפונים הראשונים היה לרופא להגיד לו - 'אני לא באה כי הולכת להיות עכשיו תקופה של טלטלה אז נדחה את זה, נעשה את זה אחר כך'. זו הייתה המחשבה, כאילו אנחנו שמים כרגע את הדברים על הולד אבל אנחנו נחזור אליהם. לא חזרנו".
עולים כיתה
"הכל השתנה ביום אחד. מצאתי את עצמי פתאום בלי בעל, בלי אבא לנועם. לא הייתה לי עבודה כי הייתי עצמאית וידעתי שאני לא יכולה להישאר עצמאית כי זה לא מספיק כדי לפרנס אותנו. בעירייה היו מדהימים, והציעו לי לחזור. הם אפילו בנו תפקיד במיוחד בשבילי. אחד הסמנכ"לים אמר - 'אם לא תרצי את התפקיד הזה, אנחנו נעשה שיעורי בית עד שנמצא לך משהו שתאהבי".
אז בחזית הזאת מרב קיבלה סוג של שקט, אבל בחזיתות האחרות הכול היה חדש. העלייה של בתה לכיתה א' התרחשה תוך כדי השבעה. כמה ימים מאוחר יותר, חזרה מרב לביתה כדי לגלות שהוא מוקף בפיגומים.
"הכול נהיה מעורפל", היא משחזרת. "לא נהגתי חודש, אבא שלי נהג במקומי. ירדתי 12 קילו בחודשיים. הייתי בנפילה. אדי היה משענת לכל מה שרציתי, ופתאום הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש. בלי המשענת שלי, בלי החבר הכי טוב שלי, בלי אהבת חיי. היה עליי ללמוד איך נושמים בלעדיו".
והבת שלך?
"הרגשתי שמי שנפטר היה ההורה היותר טוב מבינינו. ממש הרגשתי שנועם נדפקה פעמיים: שהיא נשארת עם אימא שהיא פחות מוצלחת מאבא, כי אבא היה סבלני נורא, ומכיל מאוד, ואני הייתי אימא יותר קצרה, ועצבנית, בטח עם המצב עכשיו והבנתי שאין מי שיהיה חוצץ בינינו. זה רק אני עכשיו. וסיגלתי את עצמי. מאוד".
מרב ונועם סיגלו לעצמן מציאות חדשה של להתחפר יחד מתחת לשמיכה, ולצפות שוב ושוב בכל הפרקים של "בנות גילמור". ללכת לסרטים באמצע השבוע. לארח חברים של נועם במתכונת בית פתוח. "יכול להיות שזו הייתה שמיטה מכוונת של ההורות, ויותר הליכה לחברות. זה לא מכוון, אבל זה מה שיכולתי לתת. ניסיתי לייצר כיסים כאלה של נעימות, לעשות שיהיה נעים, כי הכל היה כל כך חרא".
"אדי היה משענת לכל מה שרציתי, ופתאום הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש. בלי המשענת שלי, בלי החבר הכי טוב שלי, בלי אהבת חיי. היה עליי ללמוד איך נושמים בלעדיו"
מרב שבה ונזכרת מכל הימים דווקא ביום כיפור. היום המיוחד-קדוש-מוזר הזה שבו יצאה מהבית עם בתה לרכב על אופניים, תפקיד או משימה שהייתה שמורה עד אותה שנה לבעלה. אך מעבר לתפקיד החדש, היא זוכרת איך יצאה אל רחובות העיר והרגישה שכול הרחובות מלאים בזוגות ובמשפחות ורק היא לבד עם בתה. התזכורת הזו לאסון שנפל עליה, חזרה בכל חג, בכל הדלקת נרות או מסיבת תחפושות. "היו שם דברים שממש עשו לי כל כך רע כל פעם מחדש, וגם לנועם אני מניחה. וכל פעם אתה נדרש להסיט את המבט ולא להסתכל, להוריד מסך, ולהגיד לעצמך, אוקיי, אני אעבור את זה. יאללה".
איך התמודדת עם המציאות החדשה?
"מהר מאוד חיפשתי מישהי שתבוא ותהיה איתנו אחרי הצהריים, גם כשאני שם. שתעזור לי לקפל כביסה, שתעזור בשיעורים, שתלך ביחד לעשות קניות, ומישהי שכאילו תהיה בעיקר עם העיניים על נועם. נגיד חשבון - אני לא טובה בחשבון, אני שלוש יחידות. ואיך אני אמורה לעזור לה עכשיו?".
כל הפתרונות הללו, דרכי ההתמודדות השונות, סייעו למרב ברמה הטכנית. להמשיך ולהתגלגל בחיים עד שהכאב קצת יירגע. אבל איך מרגיעים את הכאב? זו היה המקום שבו מרב גילתה את הכתיבה. היא החלה לכתוב פוסטים בפייסבוק, חשפה את העולם הפנימי שלה ואת ההתמודדויות השונות בעקבות פטירתו של בעלה. הרשת החברתית סיפקה לה במה לגיטימית לשתף, לבכות, להתלונן ולכעוס מול ועל העולם.
"מהר מאוד התווספו לי מלא חברים, כל מיני אנשים שלא הכרתי באמת. פתאום קראו אותי, קראו את הרגשות שלי, הבינו מה קורה לי בבית וזה עשה לי טוב", היא משתפת. "אנשים כתבו לי דברים בפרטי, וזה קצת פוגג את הבדידות. מצאתי את עצמי יושבת לקפה עם כל מיני אנשים. הרגשתי שאני מרחיבה את המעגל של האנשים שסובב אותי, וזה עשה לי מאוד טוב".
"אני זוכרת שיום אחד מישהו חיבק אותי, ועצמתי עיניים, ואמרתי, אני בשנייה יכולה להאמין שזה אדי מחבק אותי. וכשפקחתי את עיניי, זה לא היה הוא. זה כזה מטלטל"
מרב הבינה שהכתיבה עוזרת לה בהתמודדות עם אובדן בעלה, מספקת פורקן לכאב ונותנת לה תחושת שליטה בנרטיב. היא החליטה לקחת את זה שלב אחד קדימה. הייתה לה פנטזיה ליצור סדרת טלוויזיה המבוססת על סיפור האהבה הטרגי שלה ועל התתמודדות. כאשר חשבה למצוא אשת או איש מקצוע לטובת משימת הכתיבה, חברה המליצה לה ללכת ללמוד תסריטאות בעצמה. מרב נרשמה אך לבסוף החליטה להפוך את התסריט לספר.
דייטינג - סיבוב שני
מעבר לכל ההתמודדות החדשות בחייה, למרב הייתה התמודדות נוספת שיש לרובנו: הצורך בזוגיות ואהבה. כשנה לאחר פטירתו של אדי, מרב נכנסה לעולם האפליקציות, עולם שלא הכירה בסיבוב הראשון שבו חיפשה זוגיות. לשמחתה, כך היא מעידה, היא לא פגשה "מוזרים ויצורים למיניהם", אלא אנשים סימפטים ונחמדים. עם חלקם זה נמשך קצת יותר ועם אחרים קצת פחות אבל יותר מכל, היא נזכרת, "זה עזר. זה נתן איזשהו מומנט, כזה דינמו של חיים. עוד משהו שקצת נכנס במקום השקט שנפער, וזה מילא אותי".
עשית השוואות בין הגברים שיצאת איתם לבין הגבר שאיבדת?
"אני זוכרת שיום אחד מישהו חיבק אותי, ועצמתי עיניים, ואמרתי, אני בשנייה יכולה להאמין שזה אדי מחבק אותי. וכשפקחתי, זה לא היה הוא. זה כזה מטלטל. אבל כבר בשבעה ידעתי להגיד שאם יש משהו שאדי היה רוצה זה שתהיה לי אהבה חדשה, והייתה לי גם אמונה נורא חזקה שתהיה לי עוד אהבה נורא גדולה. שלא יכול להיות שככה חוויתי אהבה, ולא תהיה לי יותר. שאם יכולתי לייצר אותה עם אדי, אז מתישהו תהיה לי כזאת שוב".
בינתיים 'אלמנה' זו מילה גדולה וכבדה מדי עבורה. מרב אומנם לא מתכוונת להתכחש אליה, אבל גם לא להתהדר בה באיזו קדושה או התקרבנות. אחרי הכאב הגדול שחוותה, היא עדיין אוהבת. כנראה שלאהבה אשר בליבה אין ולעולם לא יהיה תאריך תפוגה.
