"פרידה היא חוויה אוניברסלית, כולנו שואלים את עצמנו, וגם אני כשחווייתי פרידה - מתי הכאב הזה יעבור? זהו חיפוש נואש לנקודה בזמן שבה הסבל ייגמר", אומרת שרית רצון-אבני, יועצת זוגית ואישית, "יתרה מכך, אם חלפו כבר מספר חודשים מאז הפרידה, אנחנו תוהים, האם זה נורמלי שאני עדיין בוכה? שאלה כזו שיש בה משום השוואה לאחרים רק מייצרת עוד כאב ומגבירה את תחושת הבדידות".
אז מה התשובה, האם הזמן מרפא הכול?
"התשובה היא כן, אבל - הזמן הוא רק המסגרת, ולא התרופה לריפוי. כלומר, הזמן הוא בהחלט מרכיב קריטי שמאפשר לפרספקטיבה להיכנס. מה שנראה כמו סוף העולם ביום הפרידה, עשוי להיתפס אחרת כעבור כמה חודשים. הזמן גם מאט את הדופק המהיר של כאב הפרידה. יחד עם זאת, הזמן לכשעצמו, הוא לא התרופה. זמן שחולף, בלי שנבחר לפעול באופן אקטיבי בתוכו, הוא זמן מבוזבז.
"הכאב האמיתי הוא לא בעצם הפרידה, אלא תוצר של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. כך למשל, אם משך הזמן אנחנו משננים לעצמנו משפטים כגון: 'היא פגעה בי, לעולם לא אמצא מישהו כמוהו, החיים שלי הרוסים', וכו' המשפטים האלה הופכים למעין מנטרות שמלוות אותנו. אנחנו בוחרים להאמין בסיפורים האלה, הם מזינים את הכאב שיש לנו בלב ומגבירים אותו. אנחנו מאמינים שאכן לעולם לא נמצא עוד אהבה, ונשאר לבד עד יום מותנו. בדרך הזו אנחנו מונעים מעצמנו לראות את הרגע הזה, ונותרים כלואים בעבר או בחרדה גדולה לגבי עתיד דמיוני.
"ישנו משל אינדיאני עתיק על סיפור שסיפר אב לבנו, שכל בני האדם נולדים עם שני זאבים בתוכם, זאב לבן וזאב שחור. הזאב הלבן מסמל את האהבה, הסבלנות, החמלה, השלווה, הכבוד, הנתינה, השקט ועוד מאלו, ואילו הזאב השחור מסמל כעס, קנאה, תסכול, כאב, פגיעות, פחד וכדומה. הבן שאל את אביו, 'מי מהזאבים ינצח?', והאב ענה: 'את מי שתאכיל'.
"כלומר, שימו לב למחשבות שאתם בוחרים להישאב אליהם. מחשבות כמו: 'אף אחד לא ירצה אותי, אני אישאר לבד, לא אמצא עוד אהבה' מזינות את הזאב השחור שבתוכנו, וכך קורה שבסופו של דבר קורה, אנחנו מאבדים את השליטה על עצמנו, ומי שמנהל אותנו הן אותן מחשבות שליליות.
"האתגר האמיתי הוא לא הפרידה ממנו או ממנה, אלא הפרידה מהחלום. לרוב זהו הקושי האמיתי. אנחנו לא נפרדים רק מהאדם, אלא מגרסה שלמה של עתיד שציירנו בראשנו: הבית, הטיולים, המשפחה, החברים והבילויים. יש כאן אבל כפול. אנחנו מתאבלים על הפרידה מהאדם שהיה איתנו ועל האדם שיכולנו להיות איתו. המחשבות על: 'מה היה קורה אם..', הן למעשה ביטוי של אבל על החלום שהתנפץ. חשוב שנזכור שהחלום הזה, כמו הכאב עצמו, קיים אצלנו רק בראש ובמחשבה. לכן, הדרך לריפוי נמצאת רק במקום אחד: ב-'כאן ועכשיו'. העבר כבר מת, והעתיד אינו יודע. יש לנו רק את הרגע הזה".
איך מיישמים את זה בפועל?
"בראש ובראשונה, התנגדות לכאב מייצרת עוד כאב, לכן ההמלצה שלי היא לא לנסות לברוח, להתעלם או להתנגד, אלא להיות נוכחים עם הכאב. הרשו לו להיות, הרגישו אותו בלי שיפוטיות. שימו לב איך אתם מרגישים בזמן הזה, האם החזה לוחץ, הבטן הכבדה, וכדומה. כשאתם בוחרים רק לצפות בתחושה (מלשון תצפית) ולא להזדהות איתה, אתם כמו לוחצים על 'כפתור הנוכחות' שבכם, ובכך אתם מסייעים לעצמכם בתהליך הריפוי.
"המורה הרוחני, אקהרט טולה, מחבר הספר 'כוחו של הרגע הזה', אומר, שכאשר אתה מגדיר משהו כרע, הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוכך, אך כאשר אתה מניח לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לך.
"בנוסף, שחררו את הסיפור של מה היה יכול להיות, זהו סיפור דמיוני, או את המחשבה האובססיבית על האם תחזרו מתישהו. במקום זאת היו נוכחים ברגע הזה, הקשיבו לנשימות שלכם, ובכל פעם שהמחשבה נודדת אל עבר או העתיד, החזירו אותה בעדינות לכאן ועכשיו: לכך שעכשיו אתם נושמים, שהרגליים על הקרקע. נסו לקבל את הקיימות של הרגע הזה כפי שהוא כעת".
מה עם החלום שנשבר?
"במקום להילחם על החלום, הכירו בתרומתו. הוא סימן לכך שיש לכם יכולת לחלום ולקוות, הוקירו את החלום על שהיה, אך שחררו אותו עם ההבנה שהוא שייך לעבר. מפה אתם מתחילים לחלום חלומות חדשים, ותקוות חדשות עוד יעלו ויציפו אתכם.
"מצאו חמלה לעצמכם, אם תמצאו אותה - תמצאו גם אהבה שוב. הרי אהבה אינה קיימת מחוצה לנו, היא אצלנו ובתוכנו. הפרידה יכולה להפוך להזדמנות לגלות שאהבה היא מצב חוויתי פנימי, שאינו תלוי באף אדם חיצוני.
"לסיום, אל תהיו פאסיביים ותחכו שהזמן יעשה את העבודה", היא מסכמת, "הריפוי מתרחש רק ברגע הנוכחי. ראו בכאב הפרידה קריאה להתעוררות מהחלום על העבר או על עתיד לא ידוע, ובמקום זאת אפשרות לגדילה ולצמיחה. תחיו באופן מלא את מה שיש לכם בחיים ברגע הזה. כאשר תפסיקו להילחם בהווה, ובאמת תקבלו אותו כמו שהוא, תגלו שהשלווה שחיפשתם הייתה שם כל הזמן, מתחת לרעש".
פורסם לראשונה: 03:42, 28.10.25
